בקושי הספקנו להתאושש מעונת 2019-20 מלאת האירועים שהסתיימה באוקטובר ואנחנו כבר עם הפנים לעונה הקרובה, שתהיה מקוצרת ותכיר לנו פיצ'ר חדש: טורניר פליי-אין על המקום השמיני בכל קונפרנס. בנוסף, נתחיל להתרגל לנציג החדש שלנו מעבר לים, דני אבדיה, ולשלל פנים מוכרות בקבוצות חדשות. אז אילו הפתעות מחכות לנו הפעם? ב-23 בדצמבר נתחיל לגלות.

לקראת פתיחת עונת 2020-21, הכדור הכתום עם פרויקט קבוצה ביום.

הקבוצה היום: מיאמי היט

(שחר שוויד)

לעמוד הקבוצה

נשארו: גוראן דראגיץ', ג'ימי באטלר, דאנקן רובינסון, באם אדבאיו (חידש חוזה), טיילר הירו, יודוניס האסלם (חידש חוזה), אנדרה איגודלה, קנדריק נאן, קלי אולינק, מאיירס לאונרד (חידש חוזה), כריס סילבה

עזבו: סולומון היל (אטלנטה), ג'יי קראודר (פיניקס), דרק ג'ונס (פורטלנד)

הגיעו: אייברי בראדלי, מוריס הארקלס, פרשס אצ'יוואה

מתנדנדים: קנדריק נאן

חמישייה: גוראן דראגיץ', דאנקן רובינסון, ג'ימי באטלר, פרשס אצ'יוואה, באם אדבאיו

ספסל : טיילר הירו, אנדרה איגודלה, אייברי בראדלי, קנדריק נאן, מוריס הארקלס, קלי אולינק, מאיירס לאונדרד, כריס סילבה

המהלכים הגדולים של עונת 2019-20:

אז מה היה לנו שם?

מיאמי נכנסה לעונה אחרי הפרישה של ווייד שסימנה סוף של עידן. אחרי כמה עונות במקומות 6 עד 10 במזרח הקבוצה קיבלה החלטה כשוויתרה על וייטסייד והשקיעה בג'ימי באטלר, שחיפש להצליח בקבוצה חדשה לאחר עונה מאכזבת בפילדלפיה. הסיפור אומר שהנהלת מיאמי הזמינה את באטלר לשיחה והציגה לו את התפקיד שהיא מייעדת לו – מנהיג עם ניסיון שיוביל את הצעירים, שאליו הקבוצה שופעת הכישרון שיוועה לאחר פרישתו של ווייד. ג'ימי הסכים עוד לפני שהוצגה המצגת.

ואכן, הקבוצה פתחה בסערה. בחודש הראשון לעונה מיאמי העמידה מאזן של 11-3 והתבססה על משחק מאוד קבוצתי. הקבוצה סיימה במקום החמישי בליגה מבחינת אסיסטים כשהיא היחידה בחמישייה זו שיש לה שלושה שחקנים עם לפחות 5 אסיסטים בממוצע למשחק. מלבד דראגיץ' שמנהל את המשחק, באטלר הפורוורד היה במקום החמישי באסיסטים ואדבאיו הסנטר היה השני במדד זה.

את הדוגמה למשחק הקבוצתי ניתן לראות גם בנקודות, עם התפלגות שכל קבוצה הייתה רוצה – לא פחות משבעה שחקני סגל שמעמידים ממוצע דו-ספרתי של נקודות. מצב כזה מבטיח שנפילה של שחקן או שניים לא תמשוך בהכרח את כל הקבוצה להפסד כי סביר להניח שמישהו ייקח את המושכות ויידע להוביל את קלעי הקבוצה.

אבל עם כל הכבוד לכל שחקן ושחקן במיאמי היט, היו שלושה אנשים שהובילו את הקבוצה. דראגיץ', באטלר ואדבאיו. דראגיץ' הוביל את המשחק, באטלר יצר את המצבים ואדבאיו פעל חזק בצבע. המשחק הזה יצר הרבה פיק אנד רולים קטלניים, ואם מכניסים למשוואה גם את דאנקן רובינסון שצלף מחוץ לקשת, האופציות היו כמעט בלתי מוגבלות. אם נרד לשורש העניין ונצלול לפרטים נראה שההבדל בין ניצחון להפסד נובע הרבה מחוסר ריכוז של השלישייה הזו. בניצחונות הממוצעים שלהם ביחד עומדים על 17.2 אסיסטים ו-7 איבודים, יחס של  2.45 אסיסטים לכל איבוד. לעומת זאת בהפסדים הממוצעים הופכים ל-14.4 אסיסטים למשחק לעומת 8.3 איבודים, יחס של 1.73.

חשוב להזכיר גם את הצוות המסייע, שעשה הרבה יותר מהמצופה ממנו. טיילר הירו וקנדריק נאן, שעבורם זו הייתה השנה הראשונה בליגה נתנו עונה מעולה בכל פרמטר. הירו, בחירת הלוטרי מבין השניים, שותף מהרגע הראשון ל-30 דקות פלוס מינוס למשחק והחזיר בריבית דריבית כשכמעט בכל משחק קלע מעל 15 נקודות. עם הזמן הוא קצת התקשה להראות יציבות אבל בפלייאוף עשה קפיצת מדרגה והיה פקטור חשוב בהצלחה של ההיט. 

אבל דווקא נאן, שבכלל לא נבחר בדראפט, היה זה שזכה להייפ בהתחלה. הוא פתח את העונה מעולה ובחמשת המשחקים הראשונים העמיד ממוצע של 22.4 נקודות שמיקמו אותו חזק על הרדאר של עכברי הליגה וכמועמד מפתיע לתואר רוקי העונה. עם זאת, משם הוא קצת נחלש וכמו הירו, גם הוא התקשה להראות יציבות. אל הבועה נאן לא הצטרף בהתחלה בגלל הקורונה ואחר כך, כשכבר הגיע, התקשה להשתלב, מה שהוביל לעלייה בדקות של הירו ולתרומתו הרבה כאמור. תפקידו של הירו היה כל כך חשוב עד ששכחו שהוא רוקי, ואולי בדיעבד תואר הרוקי המצטיין הגיע דווקא לו.

בדומה לשני הרוקיז, גם דאנקן רובינסון, שעבורו זו הייתה עונת ה-NBA השלמה הראשונה, נתן עונת פריצה. בעונה שלפני הוא שותף רק ב-15 משחקים וקלע 3.3 נקודות למשחק. העונה? הממוצעים קפצו ל-13.5 נקודות למשחק באחוזים פסיכיים מחוץ לקשת שעמדו על 44.6% והראה מחוייבות שטרם נראתה לזריקה מחוץ לקשת. למעשה, בממוצע רובינסון זרק רק 1.1 זריקות מטווח 2 נקודות למשחק בהשוואה ל-8.3 זריקות לשלוש.

במהלך העונה ספולסטרה הבין כנראה מה יש לו בידיים והחליט להביא חיזוק לקראת הפלייאוף. ב-6 בפברואר עברו למיאמי ג'יי קראודר ואנדרה איגודלה. שני הווטרנים האלו היוו חלק חשוב מהקבוצה וסיעו למיאמי לסיים את העונה במקום החמישי במזרח במאזן 44-29. נקודה מעניינת שכדאי לציין כאן היא היכולת של מיאמי נגד המזרח, שבא לידי ביטוי במאזן 30-13, לעומת מאזנה נגד קבוצות המערב שעמד על 14-16 שלילי.

בעונה בלי קורונה כנראה שמיאמי בכלל לא הייתה מגיעה לגמר הליגה, לאור היעדר הביתיות בפלייאוף, אך למזלה הגיעה מגיפה עולמית. וגם הפציעה של סבוניס. כך שבסיבוב הראשון מיאמי פגשה את אינדיאנה והעיפה אותה בסוויפ קליל כשהיא מנצחת אותה בממוצע בהפרש של מעל 10 נקודות. בלי סבוניס לפייסרס לא היה סיכוי.

בסיבוב שלאחר מכן הקבוצה פגשה את מילווקי. בסדרה הזו ההגנה באה לידי ביטוי, כשמיאמי הצליחה כמעט לשתק את יאניס. הוא נגע פחות בכדור, לא הצליח לייצר את המצבים שהיה רגיל אליהם, זרק פחות וקלע 8 נקודות פחות מהממוצע שלו בעונה הסדירה. ההיט הצליחו לנצח בריבאונד ובעזרת הגנה טובה גרמו לבאקס לקחת זריקות קשות ולאבד יותר כדורים, ומיאמי ניצחה את הסדרה 4-1.

בגמר המזרח הגיע האתגר הגדול ביותר של הקבוצה – בוסטון שהגיעה רעבה ובסיכום כל המשחקים אפילו ניצחה בנקודה. אולם מיאמי השכילה לנצל את היתרון שלה בסדרה והלכה על אדבאיו שיכל לקלוע נקודות בקלות יחסית בלי הפרעה משמעותית בצבע. יחד אליו הצטרף הירו, שנתן סדרה מדהימה עם ממוצע של 19.2 נקודות, יותר מג'ימי. ההיט ניצחו 4-2 את הסדרה.

גמר הליגה כבר היה גדול עליהם. הלייקרס הגיעו חזקים בלי נקודות תורפה מהותיות והפעם גם המזל לא היה לצידה של מיאמי, כשדראגיץ' ואדבאיו נפצעו ולא שיחקו את כל המשחקים. למרות החיסרון הברור הקבוצה לא וויתרה והצליחה לנצח שני משחקים, כשבאחד מהם באטלר קלע 40 נקודות עם הופעה של סופרסטאר. מיאמי נשארה עם הכבוד בלבד והפסידה 4-2 ללייקרס.

קיץ חם

במיאמי ראו את הפוטנציאל הגלום בקבוצה. עם אדבאיו בן ה-23 והירו בן ה-20 הם יודעים שיש להם עוד הרבה שנים לרוץ. תוסיפו גם את דאנקן רובינסון וקנדריק נאן בני ה-26 ו-25 בהתאמה, וקיבלתם קבוצה מספיק טובה שרק צריכה עוד ניסיון ושיפשוף כדי להיות קונטנדרית רצינית. לכן, על אף הפיתוי להחתים את יאניס בקיץ הבא, החליטה הקבוצה להחתים את אדבאיו לחוזה מקסימום לחמש שנים.

יחד עם זאת, אחרי הפציעה של דראגיץ' בגמר שגרמה לו להחמיץ שני משחקים, הבינו במיאמי כמה רכז פותח הוא חשוב. דראגיץ' כבר מבוגר, בן 34, ויכול להיפצע יותר בקלות. לכן הם החליטו להביא את אייברי בראדלי, שנתן עונה מצויינת בלייקרס למרות שלא הצטרף אליהם לבועה ולא היה חלק ממאבק האליפות. עוד לא בטוח מי יהיה הרכז הפותח ומי המחליף אבל דראגיץ' כבר אמר שהוא יכול להסתדר עם לעלות מהספסל.

הבעיה הגדולה של מיאמי בשנה הקרובה היא עמדת הפאוור פורוורד, עמדה שהיוותה בעיה גם בשנה שעברה מכיוון שלקבוצה לא היה שחקן מספיק חזק בה. בהתחלה זה היה לאונרד, שלמעשה פתח כסנטר והזיז את אדבאיו לעמדת הפורוורד. זה עבד לא רע אבל זה לא היה טבעי. אדבאיו הוא סנטר ואין על זה עוררין. לפעמים הקבוצה פתחה עם דרק ג'ונס אבל הוא לא מספיק טוב. מפברואר הקבוצה מצאה את הדרך הנכונה וקראודר נכנס למשבצת הזו באופן מעולה: שמר טוב, קלע שלשות מעולה – בדיוק מה שצריך. אבל הקיץ הקבוצה איבדה את ג'ונס ואת קראודר. לאונרד האריך חוזה אבל כנראה שהקבוצה בונה על השחקן הצעיר שבחרה בדראפט, פרשס אצ'יוואה.

אצ'יוואה נבחר במקום העשרים והוא יודע לשחק כפאוור פורוורד וכסנטר. הוא שחקן מהיר שיודע לרוץ בהתקפה ויכול לאיים משלוש. הוא מתאים למשחק פיק אנד רול אבל היתרון הגדול שלו הוא בהגנה. מדובר בשחקן אתלט עם יכולות הגנתיות שהעמיד במכללות ממוצע של 1.9 חסימות למשחק. אגב, בנוגע לשם, אצ'יוואה מגיע ממשפחה שבה שני הוריו הם כמרים בזרם של הנצרות שנקרא פנטקוסטליזם. אחיו שגם שיחק כדורסל נקרא גאדזגיפט (God'sgift), בנוסף יש לו עוד שני אחים בשם גאדזוויל (God'swill) ופרומיס (Promise) ושתי אחיות בשם פיס (Peace) וגרייס (Grace). בחסדי האל מיאמי תעשה ותצליח.

ועכשיו מה, מה עכשיו?

מיאמי מגיעה אופטימית לעונה הקרובה. מצד אחד יש לה בסיס טוב של קבוצה. הקבוצה רצה במהלך השנה שעברה יפה והגיעה עד לגמר, החמישייה מכילה שחקנים צעירים וותיקים וכל מה שנותר עכשיו הוא לקחת אליפות. מצד שני, במיאמי עוד לא בטוחים אם זה הזמן שלהם לקחת אליפות וכנראה שלא יכוונו לשם בצורה משמעותית. המזרח התחזק בקיץ ובהיט יודעים שלסיים מקום חמישי בעונה בלי קורונה לא יביא אותם לגמר פעם שנייה ברציפות.

בשורה התחתונה ההיט הבינו את המרקם הנכון לקבוצה אחרי הרבה ניסיונות וטעויות בעונה שעברה. המשחק הקבוצתי עובד בצורה מושלמת והשנה יש חיזוקים והכנה נכונה של הסגל. אם נראה התקדמות גם השנה של הצעירים בקבוצה אל תהיו מופתעים אם הקבוצה תגיע שוב רחוק בפלייאוף.

בראדלי יוכל להקל על דראגיץ' במהלך העונה הסדירה, פרשס יכול להיות הבינגו של ספולסטרה אם ייתן את המעט שדורשים ממנו. קנדריק נאן כמעט ולא שיחק בפלייאוף ולמרות שהוא אינו יציב הוא כבר הראה את הכישרון שיש לו.

כל זה ביחד עם הניסיון שצברו אדבאיו, הירו ורובינסון יכול להקל על מיאמי בעונה הסדירה ולהביא אותה למקום יותר גבוה מאשר בעונה שעברה. שלושת השחקנים הללו עשו קפיצת מדרגה משמעותית ועדיין יכולים להתפתח. בנוסף, הם הראו קור רוח בפלייאוף שלא היה מבייש שחקנים וותיקים מהם ועונה שלמה שלהם ביחד יכולה להוביל את הקבוצה רחוק. מה שבטוח, יחד עם קנדריק נאן על הספסל, תהיה הרבה תחרות העונה על עמדת הקלע בחמישייה של ספולסטרה.

אבל הדבר החשוב הוא הדינמיקה של הקבוצה: יש שם שחקנים שמחים ורואים את זה. אין מלחמות אגו, אין מריבות. מרגיש שהשחקנים שם פשוט אוהבים את המשחק, בעיקר באטלר, שאחרי כמה שנים של נדודים וניסיונות להיות מנטור לצעירים בפילי ומינסוטה מצא סוף סוף את הבית החדש שלו והוא רעב לקחת את חבריו צעד אחד קדימה. במיוחד את טיילר הירו, שאיתו פיתח קשר מיוחד במהלך השנה:

https://twitter.com/CatsCoverage_/status/1187062135941189632?

השאלה הגדולה היא האם פלייאוף 2020 היה משהו חד פעמי? משחקים ללא קהל, בלי התחשבות ביתרון ביתיות ואחרי מספר חודשים של הפסקה יצרו סיטואציה מוזרה לכולם. סביר להניח שלדברים הללו היו חלק בהצלחה של מיאמי בעונה החולפת אבל לא בטוח שזה יספיק בעונה הקרובה.

לסיכום, יש בקבוצה שלישיית שחקנים שאפשר לסמוך עליהם – אדבאיו, באטלר ודראגיץ'. הם כנראה יספקו לרוב את מה שמצפים מהם והעונה לא תהיה תלויה יותר מדי בהם. שלושתם הראו שהם יודעים לשחק ביחד וכבר מכירים אחד את השני, לכן לא תהיה להם בעיה יותר מדי בעונה הסדירה להביא את מה שהם הביאו בעונה החולפת. הפקטורים המרכזיים בעונה הקרובה של מיאמי יהיו בראדלי והירו. בראדלי מנהל את המשחק שונה מדרגיץ' והוא יצטרך ללמוד איך לעבוד נכון עם הכלים שיש בקבוצה. הירו מצידו הראה שהוא יכול גם לקלוע 30 נקודות במשחק. אם הוא יעשה עוד קפיצת מדרגה בעונה הקרובה זה יכול להיות משמעותי מאד בשביל ההיט ולבסס את מעמדו כאולסטאר עתידי.

תחזית: מקום רביעי במזרח וגמר אזורי.