עכשיו, כשיאניס וקואץ' באד הניפו את הגביע, האורות באולם של מילווקי כבו וכל השחקנים יצאו לפגרה, אפשר לחזור ולעסוק בעניינים אחרים – או ליתר דיוק, לסכם את העונה. של סן אנטוניו כמובן. בשבועות הקרובים אפרסם בעמוד שלי סיכומים על העונה האישית של חלק מהשחקנים, אבל בספרס, כמו בספרס, הכל מתחיל ונגמר בקבוצה. ולכן, בתור התחלה, ארצה לענות על שאלת השאלות: האם העונה הזו נחשבת לכישלון או להצלחה?

על פניו, עונה שנייה ברצף שמסתיימת בלי פלייאוף לא יכולה להיחשב להצלחה. בטח לא של קבוצה ששואפת להיות תחרותית שנה אחרי שנה. אז התשובה הברורה היא לא. העונה לא נחשבת להצלחה. אבל כישלון מהדהד? בכל זאת היו כמה נקודות אור העונה. תכף נדבר עליהן, אבל קודם נדבר על נקודת חושך אחת, שנמצאת בהגנה.

את עונת 2019/20 הספרס סיימו כשהם אחת מ-8 הקבוצות עם ההגנה הכי גרועה. היעדר התיאום בהגנה הקבוצתית בלט באופן ניכר, ולכולם היה ברור שמכאן הקבוצה של גרג פופוביץ' יכולה רק לעלות. ואכן, פתיחת 2020/21 בישרה טובות – עד לפגרת האולסטאר הקבוצה דורגה במקום ה-9 ההגנתי. חלק מזה נבע מלוח משחקים קל, אבל לא רק – הקבוצה באמת נראתה מחוברת לפרקים עם ניצחונות על הקליפרס, הלייקרס, פורטלנד ודנבר בין השאר.

אז מה קרה? מה שקרה לכמה קבוצות העונה. באמצע פברואר דווח שכל הקבוצה נכנסה לבידוד בגלל הקורונה ושישה משחקים נדחו עד להודעה חדשה. בדיעבד הסתבר שחמישה שחקנים נדבקו בווירוס – רודי גיי, דרק ווייט, קלדון ג'ונסון, דווין ואסל וקווינדרי וות'רספון, שחקן ממעמקי הספסל. בעוד ששני האחרונים היו קצת פחות חשובים, שלושת האחרים היו ברגים עיקריים בהצלחת הקבוצה. שחקנים אחרים שנבדקו בקורונה, כמו ג'ייסון טייטום וג'רו הולידיי, העידו שהמחלה פגעה ביכולתם למשך זמן רב העונה, כך שאפשר להעריך שהיא פגעה במובן כזה או אחר גם בשחקני הספרס, לפחות לתקופה. במיוחד בווייט ובג'ונסון שפתחו בחמישייה.

לקורונה אפשר להוסיף את העובדה שלספרס היו שלוש חמישיות פותחות עיקריות העונה: אחת ב-20 המשחקים הראשונים בערך, עם אולדריג' ולוני ווקר, שנייה עם ווייט ופלטל ולקראת סוף העונה עם לוני על חשבון ווייט שנפצע. כל השינויים האלה, לצד שינויים רבים נוספים ברוטציה בעקבות מחלות, היעדרויות ופציעות של שחקנים מאינספור סיבות נוספות, הקשו על פיתוח כימיה קבוצתית, במיוחד בהגנה.

מכאן הדרך למטה הייתה סלולה, והקבוצה החלה להפסיד בסיטונאות. ודאי לא עזר לה שהלו"ז אחרי פגרת האולסטאר היה צפוף במיוחד, גם בגלל אותם המשחקים שנדחו וגם כי כך תוכנן מראש בעונה הדחוסה, וכלל 19 משחקים ב-30 הימים האחרונים של העונה. הרבה מנוחה לא הייתה. לא סתם הספרס ניצחו רק פעמיים ב-10 המשחקים האחרונים, אחרי ששניים מהם גם נגררו להארכה. למעשה, בתחילת אותו רצף של 19 משחקים הם ניצחו 5 מתוך 6 משחקים, כולל על אינדיאנה ועל פיניקס, כשהם עושים הגנה לא רעה. העייפות ודאי וודאי שהצטברה.

"היו המון עליות ומורדות, המון הרכבים שונים, פציעות. לא התאמנו. בכלל לא התאמנו. זה היה קשה", סיכם את זה יפה דז'ונטה מארי בסוף העונה, "אבל בסוף היום זה לא תירוץ".

כאן המקום לעצור ולהבהיר – אני לא בא לטעון שלספרס הייתה הגנה טובה העונה. וגם לא שהם סבלו משמעותית יותר מכל הקבוצות אחרות. זו הייתה עונה הזויה שהרבה קבוצות סבלו ממנה. אני רק אומר שהמספרים הסופיים (מקום 17) לא בהכרח מייצגים את היכולת של הספרס בהגנה בעונה רגילה, שהיא קצת יותר טובה מהממוצע. אולי אפילו מדגדגת את העשירייה הראשונה. יש מקום, והרבה, לשיפור בצד הזה של המגרש. אבל היו בעונה הזו גם נקודות אור מסוימות, ואחת מהן היא יעקב פלטל, שכפי שרמזתי קודם, תפס מקום של קבע בחמישייה הפותחת במרוצת העונה בגלל ההגנה.

אם יש דבר שקבוצות למדו על בשרן בפלייאוף הוא שסנטרים קלאסיים, כמו פלטל, יכולים להיות עול של ממש בסדרה מול קבוצה חזקה שמעמידה הרכב קלעים נמוך. אבל יש להם לא מעט ערך בעונה הרגילה. תשאלו את רודי גובר, שחקן ההגנה של העונה.

פלטל רחוק מלהיות גובר, אבל בגיל 25 ועם החוכמה ההגנתית שלו יש לו מרווח נשימה לצמצם את הפער בשנה הבאה. עם 1.8 חסימות למשחק הוא דורג שישי בליגה, וב-15 המשחקים האחרונים אף קפץ ל-2.2 חסימות (מקום שני), 0.2 יותר מגובר, וכל זה בשנתו הראשונה כשחקן חמישייה. הדירוג ההגנתי שלו אמנם צנח משמעותית מאז שהוקפץ לחמישייה, אבל רק לא בגללו אלא יותר בגלל הקבוצה.

"היינו במצב נוראי בהגנה אלמלא יעקב פלטל", החמיא לו פופוביץ' באפריל אחרי ניצחון דחוק על ניו אורלינס, והוסיף "וזו לא הגזמה. אני לא מנסה לנפח את יכולותיו. זו עובדה". ובאמת, כשנכנסים לפרטים הקטנים מבינים למה האשמה על היכולת ההגנתית של הספרס לא צריכה ליפול על כתפיו, אלא להפך, בלעדיו היא באמת הייתה יותר נוראה.

במבחן ההגנה על הטבעת, לצד מספר החסימות הגבוה, שחקנים קלעו קצת יותר מ-50% מתחת לסל בממוצע כשהוא שמר עליהם. רק שלושה סנטרים עשו עבודה טובה ממנו – ברוק לופז, מיילס טרנר וכמובן רודי גובר המצוין. אגב, כאן המקום לציין שאחת מהטענות שהושמעו נגד גובר היא המשכורת שלו – קשה לספסל בפלייאוף שחקן שמרוויח למעלה מ-40 מיליון לשנה. פלטל מרוויח רבע מזה, ואין בעיה שישב בחוץ לדקות ארוכות אם צריך, כל עוד יש מסביבו סגל שמתאים יותר באופן נקודתי בסדרה.

גם במדדים קצת יותר מתקדמים ומורכבים, כמו RAPTOR של FiveThirtyEight, שמודד בגדול את תרומתו של השחקן לקבוצה, פלטל דורג גבוה, הכי גבוה בקבוצה – במקום ה-30 הכולל, מעל שחקנים אחרים בליגה כמו קווין דוראנט או זאיון ויליאמסון, ורק בזכות ההגנה. למעשה, במדד ההגנה שלהם הוא היה השחקן השלישי הטוב ביותר העונה, מעל שחקנים שנחשבים, אולי לא לגמרי בצדק, לטובים ממנו בצד הזה של המגרש, כמו ג'ואל אמביד ולו דורט. לא סתם גם דן פלדמן מ-NBC ציין אותו בכתבה על שחקני ההגנה של העונה.

הבעיה שלו היא יותר בהתקפה, למרות שגם שם עשה שיפור משמעותי העונה. עם 61.6% נאים מהשדה, רק 10 שחקני רוטציה קבועים קלעו באחוזים טובים ממנו. חלקם הגדול גם מרוויח כפול או יותר. הוא אמנם זרק רק 6 וקצת זריקות למשחק, אבל גם כשעלה בחודשיים האחרונים ל-7 האחוזים לא ירדו. להפך. ולשם ההשוואה, גובר וג'ארט אלן, שניים מאותם 10 שקלעו טוב ממנו, זרקו בסך הכל זריקה אחת יותר העונה. כך שאין סיבה שפלטל לא יקלע 12-13 נקודות למשחק באחוזים טובים. לא צריך ממנו יותר מזה.

גם בזריקות העונשין – עקב האכילס שלו בתחילת העונה – הוא עשה קפיצת מדרגה. אחרי שסרטון שבו זרק שני איירבולים מהקו הפך לוויראלי במרץ, הוא התאמן והתאמן, ושיפר את האחוזים מ-25% עלובים בינואר ל-76.3% באפריל. שיפור די מרשים בפחות מחצי עונה. שוב, אני לא בא להגיד שפלטל הוא שחקן התקפה נהדר. לא. רק שלא צריך ממנו שיהיה קילר בהתקפה וששוב, מספרי סוף עונה לא תמיד מלמדים על כל מה שקרה במהלכה.

קחו למשל את קלדון ג'ונסון, שחקן השנה השנייה שזו בעצם עונתו האמיתית הראשונה, אם לא סופרים את הקודמת שבה שיחק כמעט אך ורק בבועה. 12.8 נקודות, 6 ריבאונדים וקצת פחות מ-2 אסיסטים למשחק על 48% מהשדה ו-33% משלוש הם לא שורה סטטיסטית מרשימה לשחקן שאמור לתרום בהתקפה. אבל כל מי שראה אותו לפחות בכמה משחקים העונה, יודע שמדובר בחיה.

"יש לו את אותן איכויות בלתי מוחשיות שתורמות לניצחונות", אמר עליו אריק ספולסטרה לאחרונה, במחנה האימונים של נבחרת ארה"ב לאולימפיאדה, שאליה זומן לאחרונה. ודריוס גארלנד, כוכבה של קליבלנד שמכיר את קלדון מבי"ס יסודי, הוסיף, "יש לו נוכחות ומנטליות תחרותית שנחוצה לכל קבוצה". באנגלית זה אפילו נשמע יותר טוב – Dog mentality. אשכרה חיה.

לא פלא אפוא שבכתבות שונות שבהן דירגו מחדש את מחזור הדראפט של ג'ונסון הוא קפץ זינוק נחשוני מהבחירה ה-29, אחת לפני אחרונה, לצמרת הברורה. בכתבה של האתלטיק הוא דורג במקום 5 ובבליצ'ר ריפורט, שם דורג 6, כתבו שיש לו "את הכלים להיות מגן שמשבית שחקנים בכל עמדה".

ואכן, רוב העונה בידי ג'ונסון הופקדו משימות הגנתיות מהמעלה הראשונה. את זאיון ויליאמסון, שחקן שבקלות מגיע ל-60% למשחק, הוא הגביל ל-47% בשני המפגשים בדקות שבהן שמר עליו. את ג'וליוס רנדל הוא עצר על 33% ואת ג'יילן בראון על 25% בלבד. שלושתם שחקנים שונים לחלוטין עם נתונים פיזיים שונים וסגנון משחק אחר.

יחד עם זאת, המספרים לא לגמרי משקרים. בהתקפה, במיוחד בחצי השני של העונה, ג'ונסון לא פעם ולא פעמיים כבה. המאמץ ההגנתי הזה, יגיד לכם כל שחקן, גבה ממנו מחיר, במיוחד במקרים שבהם נאלץ לשמור על שחקנים שרחבים או גבוהים ממנו, ולכן רגליו התעייפו יותר והוא התקשה לשים את הכדור בסל. יכול מאוד להיות שגם לקורונה שבה נדבק הייתה השפעה.

יהיה מעניין לראות אותו בעונה הבאה, אולי אם יופקד על שחקנים שיותר מתאימים למידותיו, אבל גם אחרי שיעבוד על הקליעה ועל גיוון סגנון המשחק. כמעט 75% מהזריקות שלו, נתון פסיכי בעיניי, הגיעו מתחת לסל או מאזור הקשת הקטנה, מתוכן הרוב המוחלט ממש מתחת לטבעת. את אותן זריקות הוא קלע באחוזים לא רעים בכלל (58%), אבל ככל שמתרחקים, כך בגדול הקליעה נעשית יותר גרועה. אין סיבה שזה לא ישתפר כשבמערכת של הספרס יש את מי שנחשב לאחד ממאמני קליעה הטובים בליגה, ואם כן – ג'ונסון יוכל להיות חיה גם בהתקפה.

מה שמוביל אותי לנקודת החושך העיקרית של הספרס העונה – והיא נמצאת בהתקפה. אני לא מתכוון להיכנס עכשיו למספרים בכלל או לדבר על מי היה פחות או יותר טוב בצד הזה של המגרש העונה. לספרס יש בעיה רצינית יותר, והיא שחסר להם כוכב שייקח על עצמו משחקים כשכלום לא עובד וההתקפה תקועה.

דז'ונטה מארי נתן אחלה עונה יחסית לציפיות ממנו, דרק ווייט שוב הראה כמה פוטנציאל גולמי טמון בו כשהוא לא נפצע ולוני ווקר הראה, פה ושם, אתלטיות ושיפר את הסיומת מאוד העונה, גם אם אכזב קצת ביחס לציפייה. אבל כל זה טוב ויפה, ובלי שאחד מהם יעשה את קפיצת המדרגה הבאה לדרגת כוכב, הספרס תמיד יהיו שלם שהוא קצת יותר מסך חלקיו.

ג'ונסון הוא המועמד המוביל מבין כולם לעשות את אותה קפיצה, במיוחד אחרי הניסיון שיצבור הקיץ במדי הנבחרת באולימפיאדה. מלבדו, קשה לראות מישהו אחר נהיה חיה. מי, דווין ואסל? מי שיבחר עוד שבוע בדראפט במקום ה-12? לכו תדעו אולי עוד נופתע. אבל הספרס לעולם לא ייכנסו לפול מוד טנקינג במטרה להשיג את הבחירה הראשונה. אז מה כבר נשאר? נכון, אפשר להביא שחקנים בטריידים או מהשוק החופשי, אבל הקיץ אין הרבה כוכבים נוצצים, וגם המעטים שיש הם לא ברמת סופרסטאר ו/או ירוצו לחתום בקבוצה קטנה מטקסס, עם כל האהבה. בדרך כלל כוכבים כאלה מעדיפים שווקים אחרים, שנמצאים בחופים שבשני צידי ארה"ב.

גם דמאר דרוזן לא בדיוק אופציה. בשלוש שנותיו בקבוצה הוא הראה שהוא אחלה שחקן, מנהל משחק נפלא וסקורר לא רע, אבל לא כוכב ראשון שיכול להוביל קבוצה. והוא גם לא נעשה צעיר יותר משנה לשנה. אני לא בטוח בכלל ששווה לספרס במצב הזה להשאיר אותו, אם יוכלו להשיג עליו בעסקת סיין אנד טרייד חלקים עדיפים.

לכן אני שם את הז'יטונים הדמיוניים שלי על ג'ונסון. העונה הבאה תהיה בבחינת להיות או לחדול לא רק עבורו, אלא עבור הקבוצה. הלוואי שזה יקרה והלוואי שנופתע. כל דבר פחות מזה כבר יהיה קשה להגדיר כהצלחה. אבל אתם מכירים אותי, אני אופטימי נצחי. לעולם לא אפסיק להאמין, גם אם בשנתיים האחרונות האמונה קצת נשחקה.