זיכרון קצר

איזה משעמם הפלייאוף הזה, אה? מי פה קם לראות את הגמר? עזבו אתכם מהגמר, אני בעד להחליף אותו בגמר 2006. מה אומרים? אה, לא? תודה. מ.ש.ל

בשעת ערב בראשון ליולי, 2016. אחרי המתנה ארוכה, התחילו לרוץ שמועות שקווין דוראנט פרסם את ההחלטה שלו. "לך לבוסטון, KD, זו הקבוצה בשבילך", לחשתי בלב. "לבוסטון!", החליפה את הלחישה צעקה. גולדן סטייט לא הייתה השם שציפיתי לראות בהודעה שלו, אלא אולי כדי להסביר למה הוא החליט לדחות את ההצטרפות לאחת הקבוצות השלמות והטובות שנראו על הפרקט, ולנסות להוביל בעצמו קבוצה לשם. גם אני ברגע הראשון הזדעזעתי, גיניתי, בזתי להחלטה שלו, שנראתה כמו ללכת על טבעת בכל מחיר. ואז נכנסתי לפרספקטיבה.

אבי שיתוף הפעולה

על השלישיה הגדולה של בוסטון מ-2007 אני לא רוצה להרחיב. גארנט, פירס ואלן היו בצד הלא נכון של גיל ה-30 וללא טבעת, מה שמקנה להם את הנחת הספורטיביות של האוהדים. אבל שלוש שנים אחר כך הגיע קיץ מכונן.

הבסיס למעבר של דוראנט לאוקלנד נרקם הרבה לפני שהפך לשחקן השני בטיבו בליגה. בקיץ 2010 יצאו לשוק בו זמנית בוגרי דראפט 2003, דירק נוביצקי, אמארה סטודאמייר (אז עוד מהכוכבים של הליגה), פול פירס וריי אלן. הפוקוס היה על לברון. גם ללברון הייתה את הבוסטון שלו. שיקאגו חיכתה למלך בזרועות פתוחות, עם כיסא ריק מטאפורי שמחכה ליורש של מייקל ג'ורדן. לא פחות חשוב, לשיקאגו היה סגל צעיר וממש מוכשר בראשות ה-MVP לעתיד הקרוב, דריק רוז. סביבו שיחקו ג'ואקים נואה, לואל דנג וחבורת כישרונות אחרים. החבורה הזו הייתה יכולה להיות צוות מסייע שגם ג'ורדן היה מתגאה בו (אותו סגל הגיע אח"כ לגמר המזרח), אך אם לברון היה מגיע לשם איש לא היה מרים גבה. להיפך. אחרי השנים בהם לקח חבורת שחקנים גבוליים גבוה ככל הניתן, הגיע לג'יימס לשחק בקבוצה שיכולה לתת לו כלים אמיתיים. אבל מיאמי – הייתה סיפור אחר.

"אנחנו לא חשבנו על זה (לאחד כוחות) כי זה לא מי שהיינו.. מהקולג', רק חיפשתי דרכים כיצד להביס את לארי בירד", מג'יק ג'ונסון.

"חשבתי שהוא, אני מניח, יותר תחרותי", אמר אוטיס סמית', אז ה-GM של אורלנדו. כריס וובר התבטא בצורה חריפה יותר. "לא אזכיר אותו עם ג'ורדן באותו משפט לעולם", אמר כוכב העבר והפרשן של TNT. לג'ורדן עצמו היה מה לומר בנידון. "אין שום דרך שהייתי מתקשר ללארי בירד ומג'יק ג'ונסון ואומר להם 'היי, בואו נשחק ביחד באותה קבוצה'", הגיב הוד אוויריותו.

כשאנחנו יודעים בדיעבד מה התרחש במיאמי, וצופים בלייב בגרסת "ללא ברכיים" של דווין וויד, קל לשכוח את התדהמה שיצר המעבר של לברון לפלורידה. לברון היה השחקן הכי טוב בעולם, אבל דווין וויד היה מועמד לגיטימי להיות השני הטוב ביותר. ולא פחות חשוב, הקריירות של השניים התנהלו במקביל ובהשוואה מתמדת. למרות שלברון היה הטוב מבין השניים, לוויד הייתה אליפות אחת יותר. וויד כבר היה ה-MVP של הגמר. המנהיג והסמל של מיאמי. ועכשיו לברון עובר לקבוצה שלו. רג'י מילר סיכם זאת מצוין.

"הוא השחקן הטוב בליגה. האם אנחנו יכולים לשים אותו באותה קטגוריה של מייקל ג'ורדן, שמעולם לא עזב את שיקאגו? לארי בירד, שמעולם לא עזב את בוסטון? מג'יק ג'ונסון? לא. אם הוא היה נשאר בקליבלנד, וזוכה באליפות אחת שבנויה סביבו, היינו שמים אותו על הר רשמור.. זו (מיאמי) עדיין הקבוצה של וויד"

זה לא נגמר בלברון ו-וויד. כריס בוש הצטרף מטורונטו כדי להרכיב את קבוצת האינסטנט צ'מפיונשיפ הראשונה בהיסטוריה. לא עוד חבורת אגדות מזדקנת שרודפת אחרי אליפות לפני תום הקריירה. הפעם אלו השחקנים הכי טובים בליגה, שבוחרים לשתף פעולה במודע בדיוק כשהם נכנסים לשנות השיא. והם אפילו בוחרים לוותר על מעט כסף כדי לעשות את זה. שיוויוניות? תחרותיות? טבעות! ועדיף כמה שיותר.

מה הקשר בין כוכבים ותחרותיות?

קווין דוראנט אמר השבוע שהוא לא אשם בחוסר היכולת של אורלנדו או ברוקלין לבנות קבוצה תחרותית. יש דבר נוסף שבו דוראנט לא אשם, וזה בפציעות שעברו היריבות של גולדן סטייט. גם בקליבלנד לא אשמים בפציעה של לאורי. כפי שהוכיחו הספרס (להזכירם, קבוצה עם קוואי ואולדרידג') ב-2 וחצי רבעים, משחק כדורסל לא מסתכם בשמות. ואז נפצע קוואי..

זה מחזיר אותי למיאמי ועונת 2010-11. תחרותיות לא הייתה שם. התואר היה שלהם עוד לפני שמשחק אחד שוחק. כל הדרך לגמר אף קבוצה לא הצליחה לקחת מההיט יותר ממשחק אחד. בגמר מול המאבריקס, קבוצה שהכוכב היחיד שלה זה נוביצקי הלוזר, הסיפור היה אמור להסתיים בקלות. אלא מה?

יש אירוניה מסוימת בקבוצות שלהן הפסידו ההיט. לדאלאס היה את נוביצקי, אבל בעיקר התקפה יפיפייה בסדרה שכונתה Chess in snickers beats hero ball. לספרס של 2014 לא היה אפילו את זה. בפעם היחידה בהיסטוריה, מלבד דטרויט של 2004 (עוד קבוצה שניצחה סופר טים בגמר) זכתה באליפות קבוצה בלי כוכב על. השלישייה של הספרס הייתה זקנה מדי, קוואי צעיר מדי. בוריס "נזרק משארלוט בגלל שהיה שמן מדי" דיאו ודני "נזרקתי מקליבלנד מסיבות אחרות" כיכבו באותו גמר. אתם יודעים מה. חתיכת אירוניה. צחוק הגורל.

השורה התחתונה היא שאפשר להרכיב קבוצת כוכבי על, וגם עשו את זה יותר מפעם אחת בעבר. אפילו אוקלהומה סיטי של השנים האחרונות הייתה אחת כזו. בגמר של 2012 שיחקו שם שלושה מועמדי MVP לעתיד, מחוזקים בסרג' איבאקה. שנה לאחר מכן דוראנט ו-ווסטברוק חוזקו באיבאקה וקווין מרטין בשיא הקריירה. ועדיין, הם הקבוצה הזו הפסידה לסן אנטוניו. הסיבה היא ששילוב כוכבים לא תמיד משדרג את הקבוצה. קודם כל, כמאמר הקלישאה יש רק כדור אחד. מישהו יצטרך לוותר עליו, או לוותר על מעמד כוכב העל ולהתחיל לנוע \ לעמוד על קשת השלוש \ לעשות עבודה שחורה. ההיט הצליחו, גם בגלל הסטאר פאוור וגם בגלל העובדה שוויד היה מוכן לזוז הצידה ובוש להסתפק בפחות כדורים, אבל גם אז רק ב-50% מהמקרים. בגולדן סטייט הסיטואציה לא טובה בהרבה. הפונקציה המרכזית של דוראנט, סטף קרי וקליי ת'ומפסון היא ייצור נקודות. בדרך, הלוחמים ויתרו על העוגן ההגנתי מתחת לסל של הקבוצה ואחד שחשוב לאופן שבו הכדור נע. בשביל להתגבר על הפער, דוראנט – סמול פורוורד להזכירכם – הפך למטריה אווירית וחסם 1.6 חסימות למשחק בעונה הרגילה. דריימונד גרין – פורוורד בגובה 1.98 – העלה את ההגנה שלו לרמות חדשות. סטף קרי הזיז את עצמו הצידה כדי לתת לדוראנט להשתלב.

כל אלו הפכו את המסע של הלוחמים בדרך לגמר עם קליבלנד למהנה מאוד עבורי. לא כולם אוהבים את זה, ברור. גם לא כולם אוהבים קוניאק איכותי. רבים יודעים לדקלם את מילת הקסם "תחרותיות". מעטים זוכרים שעוד כמה פלייאופים תחרותיים כמו ב-2006, ואבדנו. והגמר של 2017, כשמצד אחד קבוצה עם 4 כוכבי על (שניים מהם בכלל לא ידעו שהם כאלו) ובצד השני קבוצה עם 3 כוכבי על, הולך להיות אפי ושווה את הכול.

עבדים מודרניים

זה מוזר לחשוב על שחקנים שמרוויחים עשרות מיליוני דולרים כעבדים, כתב זאב אברהמי לפני 20 ומשהו שנים, אבל במובנים רבים אלו החיים של שחקנים בליגה. אברהמי התייחס לחוקים הדרקוניים שמאפשרים לקבוצות לכבול אליהן לשנים ארוכות את השחקנים שנבחרו בדראפט, אבל ההקבלה הזו נכונה גם בהתחשב בחוסר היכולת של שחקנים לקבוע את המורשת שלהם בעצמם. כישרונות צעירים מגיעים לליגה עם תווית מוכנה, למערכת מסוימת וכאשר הציפיות של מה כן ומה לא לעשות מוגדרות מראש. במקרים רבים מדובר בכאלו שגדלו בעוני, במשפחות הרוסות, והכדורסל הוא המוצא היחיד שלהם. לנו, בתור הצופים שאחראים בעקיפין למשכורות המנופחות שלהם, לא אכפת מההנאה שלהם מהמשחק או מהדרך שבה הם חושבים שהמשחק צריך להיות משוחק. אנחנו כבר שמנו עליהם את התווית. אבל ללברון ג'יימס, שכבר בגיל 20 הייתה לו מודעות של מנכ"ל בחברה ממוצעת, היו ב-2010 תוכניות אחרות. הוא החליט לקחת בעצמו את השליטה על המורשת שלו.

עם החבורה האומללה בקליבלנד לא הייתה לג'יימס ברירה מלבד להיות הסקורר המרכזי, אבל כפי שוויד סיפר אחרי שנים, החלום האמיתי שלו היה בכלל להיות יוצר. מבחינת כדורסל, הוא הרבה פחות ג'ורדן והרבה יותר מג'יק. הוא שחקן שנארג לתוך המרקם הקבוצתי, חי בתוך החברים לקבוצה, משפיע עליהם, מטפח ומפתח אותם. הוא יודע בדיוק איפה ואיך כל אחד צריך לקבל את הכדור, וזו סיבה מרכזית לכך ששחקנים משיגים את אחוזי הקליעה הגבוהים ביותר אחרי מסירות שלו. ישנם מי שרואים בקיירי לוקח זריקות מכריעות בחירה מאחריות מצד ג'יימס. אני רואה בכך את היכולת שלו לפתח את קיירי למקום שבו הוא מצטיין – להיות סקורר אימתני וקר רוח – תוך שהוא מוריד ממנו את התפקיד הבעייתי של ניהול המשחק. לברון שרד את הריקושטים של המעבר למיאמי – ושנים מועטות אחר כך, הגלגל מתהפך, והוא בתפקיד הגיבור.

והוא בכלל רצה להיות פליימייקר

בקיץ האחרון דוראנט החליט שהוא רוצה לקבוע את המורשת שלו בעצמו. יש את קווין דוראנט כמו שאנחנו האוהדים רוצים לראות אותו. אנחנו רואים שחקן שכל דבר בו זועק מתכנון עליון –2.13 בעל קליעה אבסולוטית, שרץ את המגרש ומכדרר כמו גארד ומסוגל לחסום כמו סנטר – ורוצים לקטלג אותו ברשימת הגדולים ביותר כפי שאנחנו מבינים אותה. אבל דוראנט הוא לא "מקולל", כפי שג'ורדן כינה את קובי. גם אם דוראנט חושב על המקום שלו בספרי ההיסטוריה, וכנראה שמדי פעם הוא מהרהר בעניין, כל ההתנהלות שלו מרגע שהגיע לליגה משדרת שהוא רוצה ליהנות מכדורסל. השבוע אוריאל דסקל כתב על הבחור העני, שאמו הייתה מרוצה מכך שלא היו לו חברים רבים, מאחר והדבר שמר אותו מעולם הפשע. בזמן שאחרים העריצו את ג'ורדן, הוא העריץ את וינס קארטר ורצה לשחק בטורונטו. בסוף נבחר על ידי סיאטל, ונכבל לאוקלהומה סיטי לתשע שנים. קורה. הוא הנשק ההתקפי הכי קטלני בליגה, אבל רק 25% מהזריקות שלו בשנה שעברה היו חופשיות. 55% מהזריקות של קארי היו כאלו. גם קורה. אבל בקיץ האחרון שאלו לראשונה את אותו הילד העני, שהפך לעשיר בזכות העובדה שהוא משעשע אותנו האוהדים, מה הוא בוחר לעצמו. הוא בחר, ועכשיו שונאים אותו. אבל כמו אצל לברון, הגלגל עוד יתהפך. ככה זה כשיש זיכרון קצר.