קיץ 2020 היה משונה. אחרי הברייק הכפוי במרץ, חודשה לה העונה בפורמט היצירתי והמרשים של הבועה בפלורידה. פתאום מצאנו את עצמנו צופים מדיי לילה בשלבי ההכרעה בזמן שבכל עונה כבר מחממים מנועים לקראת זו העוקבת. כל הסופרלטיבים על הפלייאוף המשובח והבועה הפנטסטית כבר חולקו. הלייקרס הוסיפו עוד לארי אובריין אחד לאוסף, לברון צעד עוד צעד במסדרונות התודעה ההיסטורית, מיאמי שבתה את ליבה של קהילת הכדורסל עם קבוצתיות ולחימה ואדם סילבר לימד (שוב) את ראשי הליגות בכל העולם שיעור במקצועיות. עכשיו שהבועה מאחורינו, הנה כמה מחשבות על שלוש קבוצות שהרשימו אותנו בפלורידה, ואיזה מין off season  מחכה להן.

בוסטון

יוצרי הסדרה משחקי הכס לימדו את עולם הטלוויזיה משהו על בניית ציפיות. במשך 6 עונות ארוכות הם בנו סיפור מרתק, שהורכב מחלקי חלקיקים ומאות מיליוני צופים חיכו בכיליון עיניים להתכנסות המספקת שהגיעה כשדנריס טרגראיין סוף סוף חצתה את ה narrow sea. כנראה שדני איינג' הוא מעריץ של הסדרה כי כבר כמה שנים שהוא מנסה לעשות את אותו דבר. יריית הפתיחה נרשמה בקיץ 2013 בו פירק את שושלת הביג 3, התחמש בכל בחירות הדראפט של ברוקלין, החתים את סטיבנס והתחיל באחד מהליכי הבנייה היותר מרתקים שהיו בליגה. לאט לאט, שנה אחרי שנה חזינו בבוסטון מתפתחת. הליך ניסוי וטעיה ארוך ויסודי שכלל שילוב של בחירות דראפט משובחות שהנחיתו בבוסטון את סמארט, רוז'יר, בראון וטייטום עם טריידים והחתמות פרי אייג'נסי מרתקות (שהצליחו יותר או פחות). השנה דומה שבשלו התנאים להעברת השרביט. אייזאה תומאס כבר נשכח, קיירי ממשיך להשניא על עצמו את העולם בברוקלין וגם אל הורפורד הוותיק פינה את מקומו. קמבה ווקר וגורדון הייוורד הם מרכיבים חשובים, אבל ברור מאוד שזו כבר הקבוצה של טייטום ובראון.

ובכל זאת בפלייאוף, למרות הכדורסל המרשים, ניכר כי בוסטון עדיין לא בשלה להסתער על ווסטרוז. משחק 6 בסדרה מול הרפטורס הציב מראה מול פניהם של אוהדי הסלטיקס. הרפטורס, שאגב לעולם בהיסטוריה שלהם לא ניצחו במשחק שישי שהם בפיגור 3-2, היו עם הגב לקיר. בוסטון קיבלה הזדמנות אחת לנצח עם כדור אחרון בזמן החוקי שהלך משום מה לווקר, למרות שטייטום ובראון היו חמים יותר לכל אורך המחצית השנייה. בהארכה הראשונה הם כבר עלו ליתרון 5 (במשחק כזה זה מרגיש המון) והצליחו לאבד אותו. בהארכה השנייה הם פשוט נפלו מהרגליים והתעוררו מאוחר מדיי. ערב מתסכל לאוהדי הסלטיקס.

אמת. בוסטון חזרה וניצחה את השביעי בהופעה מרשימה, אבל הם פשוט היו חייבים לסגור את זה יומיים קודם. היעדר הקילינג אינסטינקט בלט גם בסדרה מול מיאמי בה את שני המשחקים הראשונים בוסטון צריכה הייתה לנצח אחרי שהובילה בהפרשים גדולים והובילה את מרקוס סמארט להשתולל בחדר ההלבשה. ברגע שמיאמי התחילה לרוץ, הסלטיקס נראו אובדי עצות. החסימה של באם על טייטום בסוף ההארכה של משחק 1 סימנה בבירור לאיזו קבוצה יש יכולת טובה יותר להכריע משחקים.

הסדרה מול מיאמי חשפה חוסרים משמעותיים בהגנה של הסלטיקס. הפיק אנד רול היעיל בין דראגיץ' לאדביו פשוט פירק את ההגנה הירוקה. היו רגעים שהבעת הפנים של באם חשפה שגם הוא כמעט לא מאמין לכמה בקלות הוא מסיים בדאנקים מתחת לסל. דניאל טייס עשה התקדמות משמעותית מאז שהגיע לליגה, אבל המשימה הייתה גדולה עליו. אין לו את זריזות הרגליים להגן על ביצוע איכותי כל כך של הגלגול פנימה והרוטציה של בוסטון פשוט לא הייתה קיימת בהרבה דקות בסדרה הזו. זה הסתיים עם הרבה מאוד תסכול והרבה מאוד עבירות.

מה צריכה בוסטון לעשות כדיי סוף סוף לחצות את ה narrow sea ולאפשר קצת סיפוק לאוהדיה אחרי 7 שנים של ציפייה? ווטרן נוסף הוא לא הפיתרון. הריי ההיררכייה סומנה השנה. טייטום הוא הפנים של הפרנצייז', בראון בא אחריו. קמבה והייורד משמעותיים אך משניים בהיררכייה. דומה כי לבוסטון אין ברירה אלא לתת לצעירים להנהיג ולקוות שהניסיון ייעשה את ההבדל ושהצמד טייטום בראון יגדלו שיניים במני טיים. מקצועית, הם צריכים ביג מן דינמי. רים פרוטקטור שיחכה מאחורי הפיק אנד רול ויקשה על היריבה לייצר ריצות. בשוק השחקנים החופשיים אין הרבה אופציות הקיץ. חסן וייטסייד מסיים חוזה וסביר שיחפש מקום להשתקע בו בשנים הקרובות, אבל ספק גדול אם הוא מתאים לאיי.קיו כדורסל של סטיבנס. בנוסף, וייטסייד יעיל התקפית בעיקר שהוא מקבל כדור שני מטר מהסל. בוסטון צריכה גבוה שיידע לרווח את ההתקפה (כמו שטייס עושה בהצלחה בסך הכל) אבל יחפה על החולשות ההגנתיות שלה (את זה הוא עושה הרבה פחות). סרג' איבקה נראה כמו אופציה הרבה יותר אידיאלית. יותר ביכולות מאשר בגיל, אבל אם בוסטון חושבת על הגמר כבר ב- 2021 (וכך היא צריכה לחשוב) לאיבקה יש מקום על הלוח המחיק שלה. אופציית הטרייד כבר מצריכה יותר אומץ, אבל זה כאמור מצרך שלדני איינג' יש בכמויות. הנכס הכי סחיר והגיוני של בוסטון הוא קמבה ווקר. לא פשוט לוותר על שחקן שהגיע בקול תרועה רמה רק בקיץ הקודם, אבל מקצועית קמבה הוא expendable. קליעה והובלת כדור הם כלי נשק שבוסטון עמוסה בהם. גורדון הייוורד תופקד בדקות מסוימות בסדרה מול מיאמי כמוביל כדור. הוא עשה את זה לא מעט בסולט לייק סיטי וזו אופציה לא רעה מבחינת סטיבנס. מיילס טרנר יכול להיות פיט מעולה לבוסטון אם אינדיאנה תרצה את קמבה. ברוק לופז יכול לפרוח במדים הירוקים. אופציה יותר ריאלית היא ג'וליוס רנדל בטרייד שישלח את קמבה לניקס.

 

דאלאס:

דאלאס של 2020 הייתה חוויית צפייה מיוחדת. אי אפשר היה שלא להתאהב בהתקפה שבנה ריק קרלייל מסביב לפלא הסלובני. ראיית המשחק המופלאה של לוקה, הקצב המסחרר של התקפת המעבר והתיאום המבריק של הנעת הכדור סחטו מחיאות כפיים וקריאות התפעלות מכל מי שראה את דאלאס. עם 115.9 נקודות פר 100 פוזשנים, דאלאס התמקמה במקום הראשון בליגה. תוסיפו לזה ו- EFG% מרשים של 54.5, ותגיעו למסקנה שההתקפה של קרלייל היא לא רק אסתטית אלא גם יעילה. גם אופה וגם יפה. בבועה, ראינו את דאלאס קולעת בלי הפסקה גם מול הגנות קשוחות כמו אלו של טורונטו והלייקרס כאשר גם לקליפרס לא הייתה תשובה להתקפה של המבריקס בסיבוב הראשון. רבים יסכימו שעם פורזינגיס לא סופג הרחקה שערורייתית במשחק 1 ונפצע בהמשך הסדרה, לא בטוח שהקליפרס היו אפילו עוברים סיבוב.

כמה חבל שכדורסל משחקים בשני הצדדים של המגרש. בדיפנסיב רייטינג המבריקס מדורגים במקום הלפני אחרון מבין הקבוצות שעלו לפלייאוף. בסדרה מול הקליפרס היו דקות ארוכות בהם שתי הקבוצות פשוט החליפו סלים ולמבריקס לא הייתה יכולת לעשות סוויטצ' מנטלי בהגנה כדיי להכריע משחקים. בכלל למבריקס היה קושי העונה בלסגור עניין. שלשת הניצחון של לוקה במשחק 4 מול הקליפרס היא החריג לכלל. דאלאס היא הקבוצה שהפסידה הכי הרבה משחקים השנה שנסגרו בהפרש של 5 נקודות או פחות.

אז איך פותרים את זה? ומה הפרונט אופיס בדאלאס צריך לעשות כדיי לממש את הפוטנציאל האדיר של הקבוצה הזו? לוקה הוא ככל הנראה הכישרון ההתקפי הכי גדול בליגה עם איי.קיו כדורסל שלא נגמר. אבל הוא לא שומר גדול, ולא מסמן את הדרך לחבריו לקבוצה כמו שעושים קוואי, באטלר ולברון. דאלאס צריכה מנהיג הגנתי. מישהו שייקח פיקוד בצד השני של המגרש ויכתיב לאחרים את הלך הרוח. ג'רו הולידיי הוא החשוד המיידי. מי שיכול לשמור על הכוכב של היריבה ולייצר סטופים הגנתיים בדקות הסיום שדאלאס השנה פשוט לא הייתה מסוגלת לייצר. בגיל 30 עם $53 מיליון בחוזה עד 2022 לא מן הנמנע שהפליקנס, שחושבים לבנות סגל צעיר שירוץ מסביב לזאיון הרבה זמן, יהיו מוכנים לדבר. חבילה שתכלול את הארדווי ג'וניור ופיני סמית' (ואולי גם איזו בחירת סיבוב שני סבירה) עשויה להספיק. כמובן שקרלייל יצטרך לפתור בעיות הגנתיות נוספות כמו הגנת חילופים לא מספקת וחוסר הוורטיקליות של KP ומקסי קליבר שנוטים להסתבך בעבירות מיותרות. עם השינוי המתאים, העתיד בדאלאס נראה ורוד.

הלייקרס

על הריצה המדהימה של הלייקרס בבועה אין מה להכביר מילים. זוהי אחת מהופעות הפלייאוף המרשימות שראינו מקבוצה שיש לה בסך הכל סגל מאוד מוגבל. כן, קראתם נכון. ללייקרס יש סגל מאוד מוגבל. Top heavy  היו צמד המילים השגור ביותר על אצבעותיו של כל פרשן ואוהד שצפה בלייקרס והייתה לו מקלדת. ואכן כך. זוגות זוגות התחלקו להם כוכבי הליגה בקיץ הקודם, וקצת יותר משנה אחרי קשה לחלוק על זה שלברון ו-AD הם הציוות החזק ביותר. זו לא רק היכולת המדהימה של AD במסע הגמר הראשון שלו ושל לברון בזו העשירית. זו גם הכימיה והפירגון ביניהם שאפשרה להם להיות כל כך דומיננטיים שהם ביחד על המגרש.

אך עם כל הכבוד לצוות המסייע של הלייקרס שסחט מחמאות לאורך הפלייאוף (ובצד ההגנתי באמת הצדיק אותן) זה באמת רק שניהם. זה קל להיות טוב ליד לברון. תראו מה עשו לידו שחקנים כמו מריו צ'אלמרס, מתיו דלבדובה ואמאן שמפרט. נכון להיום דלבדובה הוא רכז שלישי בקליבלנד בעוד עקבותיהם של השניים האחרים אבדו לחלוטין. אף אחד מהשחקנים המשלימים של הלייקרס לא היה קונסיסטנטי באופן כזה שניתן היה לסמוך עליו. על קייל קוזמה ודני גרין המאכזבים אין מה להגיד. אבל גם השחקנים שכן תרמו- רונדו, קרוזו, מוריס וקולדוול-פופ עשו את זה על בסיס ספורדי בלבד. רונדו סחט המון מחמאות בפלייאוף, והיו לו באמת רגעים בהם הוא נצץ. אבל בסופו של דבר הוא נתן שני משחקים טובים בגמר (משחק 2 ומשחק 6 המכריע) ובשאר הסדרה לא היה קיים. בכל הפלייאוף הוא לא רשם יותר מ-8 משחקים טובים. בלט במיוחד בעיניי משחק 5 בגמר מול מיאמי. לברון סיים עם טריפל דאבל מהסרטים ו-AD היה מושלם בשני צידי המגרש. צמד הכוכבים קלעו במשחק הזה 68 נקודות במשותף ב 66% מדהימים מהשדה. כל שאר הקבוצה תרמו עוד 40 נקודות בפחות מ 30%. עם שני הכוכבים ביכולת שיא והקבוצה מפסידה זה אומר דבר אחד- הם פגיעים. ואכן, שני הכוכבים נדרשו לפלייאוף שהיה קרוב מאוד למושלם כדיי להביא את הלייקרס להישג המרשים הזה. אבל כמו שמשחק 5 בגמר הוכיח, היה להם אפס מרחב תמרון.

אם ללייקרס יש שאיפות לחזור על ההישג ב-2021 (ומן הסתם יש להם) הם יצטרכו לשנות. לברון ו-AD צריכים שחקן אחד נוסף שיוכל לתרום התקפית בצורה קונסיסטנטית. השנה הקרובה צפויה להיות תחרותית יותר אפילו מזו החולפת. הלוחמים מסן פרנסיסקו עשויים לשוב לתמונה, אם הקליפרס יתגברו על בעיות הכימיה וישחקו ביחד הם הקבוצה הכי מוכשרת בפער, ובמזרח נזכה לראות מפלצת חדשה בברוקלין שעם החיבורים הנכונים יכולה לשאוף ללא פחות מאליפות. גם ההגנה הרצחנית של פרנק ווגל וצמד הכוכבים המרשים, לא יספיקו אם וכאשר אחת מהקבוצות האלו תגיע לקרב של הטוב מ-7. בטח לא אם אחד משני הכוכבים יתפוס יום שיהיה פחות ממושלם.

מה השינוי הנכון? קשה לקבוע. במיוחד לאור ה-free agency הדליל ויכולת המיקוח הנמוכה של הלייקרס בשוק הטריידים. (מה באמת הערך של קוזמה אחרי מופע האימים שלו בבועה)? הטרייד על כריס פול שדובר עליו בתקשורת האמריקנית נראה כמו אפשרות קלושה. לקבוצות אחרות יש יותר מה להציע עבורו. גוראן דרגיץ' יכול לבוא בחשבון, וגם גלינארי מסיים חוזה. אבל אלו מניות לא בטוחות (ויסלח לי גוראן אחרי הפלייאוף האדיר שלו). רוב פלינקה יצטרך לשלוף איזשהו שפן מהכובע. אם הוא יצליח לרקוח טרייד מנצח בנתונים הקיימים, הוא יהיה מועמד ל-GM העונה עוד הרבה לפני שהיא תתחיל.

 

מסכימים? חולקים? אשמח לשמוע בתגובות.