המושכים בחוטים – מתווים את הדרך

עובדות יבשות:

בעלים: פיטר הולט (מ-1993)

ג'נרל מנג'ר: אר סי ביופורד (בקבוצה מ-1994; ג'נרל מנג'ר מ-2002)

דמויות מפתח נוספות: גרג פופוביץ' – נשיא לענייני כדורסל של הקבוצה מ-1994, המאמן הראשי מ-1996. שימש גם כג'נרל מנג'ר מהגעתו ועד להעברת התפקיד "רשמית" לביופורד ב-2002. בתכל'ס, הוא אחד מעמודי התווך המרכזיים של הקבוצה, ועושה הרבה מעבר לתואר הרשמי שלו כ"מאמן".

אפורה, משעממת, מלהיבה, מניעה כדור בצורה מושלמת, סוס שחור, מעצבנת, מועמדת לאליפות, בועטת בדלי. ב-20 השנים האחרונות, שבהן סן אנטוניו ספרס בילתה בחלק הנכון של הטבלה, היא נעה בין שתי קצוות הפופולריות וכונתה בלא מעט כינויים מנוגדים. יש רק דבר אחד שעליו כמעט כולם מסכימים – סן אנטוניו היא ה-חממה לגידול שחקנים ומאמנים וה-אקדמיה לניהול נכון ב-NBA, שכולם רוצים להירשם אליה או לכל הפחות, לחטוף ממנה בוגרים.

עד כמה היא מבוקשת? סן אנטוניו היא הקבוצה העשירית שאנחנו מסקרים. 5 מ-9 הקבוצות שסיקרנו עד כה מנוהלות על ידי יוצא סן אנטוניו (אוקלהומה סיטי ת'אנדר, ניו אורלינס פליקנס, יוטה ג'אז, אורלנדו מג'יק, אטלנטה הוקס), ויש עוד לא מעט ברחבי הליגה.למשל ברוקלין, שהחתימה בשנה שעברה את שון מרקס כג'נרל מנג'ר אחרי ששימש כעוזר מאמן/מנג'ר בספרס. גם ברט בראון, המאמן של פילדלפיה, גדל בסן אנטוניו ואפילו סטיב קר בילה חלק משנותיו בקבוצה, ואמר לא אחת שהוא רואה בפופוביץ' כ"מנטור".

כולם היו חלק מאותה מערכת משומנת שפועלת לפי חזון ברור וערכי יסוד מהותיים: שמירה על סדר, ארגון ומשמעת, מציאת אבני הבניין הנכונות, יצירת יחסים טובים עם השחקנים כדי להפיק מהם את המרב, אבל בעיקר – השארת האגו מחוץ לחדר (או במקרה שלהם, האולם) וסבלנות. הרבה סבלנות.

לא פלא אפוא שהקבוצה מצליחה להעפיל לפלייאוף כבר 19 עונות ברציפות (השנה תהיה העונה ה-20) ולהיחשב כאחת מהמועמדות הקבועות לאליפות בפתיחת כל עונה. עם זאת, במקרה שלה, קשה לזקוף את כל ההצלחה רק למי שחתום רשמית כמושך העיקרי בחוטים, אר סי ביופורד. הוא אמנם עומד בראש, אבל מאחוריו יש מערכת משומנת של מאמנים, סקאוטים ועוזרים שמעניקים לקבוצה את העומק הנדרש ואורך הרוח כדי לחשוב חכם ולטווח ארוך.

אולי לא תמיד אפשר לדעת מי בדיוק היה מעורב בהחתמתו של שחקן כזה או אחר, אבל אין ספק שזה לא רק ביופורד, ושלשאר חלקי המערכת יש השפעה. כך למשל ברט בראון היה זה שהמליץ להחתים רכז בשם פאטי מילס, ששיחק תחתיו כשהוא אימן את נבחרת אוסטרליה. זו רק דוגמה אחת, אבל היא מראה איך כל המערכת מעורבת, רואה את התמונה הרחבה ולא מפחדת לחשוב לטווח ארוך. אפילו לא אם צריך לבצע זעזועים בטווח הקצר.

השלם גדול מסך חלקיו

כך היה למשל בהחלטה הגדולה ביותר שהמועדון קיבל בשנים האחרונות, זו שהתוותה את הדרך של הספרס לעתיד הקרוב – הבאתו של מפלצת "הטלפיים", קוואי לנארד. נכון, היום בדיעבד זו נראית החלטה מדהימה, אבל זה לא נתפס ככה מההתחלה. למי שלא מעורה בהשתלשלות העניינים הנה התקציר: בשלהי הדראפט של 2011, בסצינה שנראית כאילו היא נלקחה מהסרט "יום הבוחר" עם קווין קוסטנר, הנהלת הספרס החליטה במפתיע לשלוח לאינדיאנה את ג'ורג' היל, הרכז המחליף והמאוד אהוב שלה, בתמורה לבחירת הדראפט של אינדיאנה, לנארד.

זו הייתה החלטה שהדהימה לא מעט, לאור האנונימיות והגולמיות היחסית של קוואי, אבל היא הייתה כולה מלאכת מחשבת. קוואי לא היה מההתחלה "המפלצת" שהוא היום אבל היו לו את כל החלקים שמתאימים לפאזל, והיה צריך לא מעט אמונה במערכת כדי להביא אותו להיות השחקן שבצלמו הקבוצה תיבנה. ג'ינובילי סיפר פעם בראיון שהוא כעס מאוד על המהלך, ואפילו קווין דוראנט אמר בזמן אמת שהוא לא מתרשם מקוואי ומעדיף את פול ג'ורג'. אגב, באותו טרייד סן אנטוניו גם קיבלה את הזכויות על דייוויס ברטאנס, הגבוה הליטאי שהיום משמש כמחליף בקבוצה, וימים יגידו איך הוא ישתלב במערכת.

בסופו של דבר, ההחלטה הזו לא נולדה בוואקום אלא הייתה חלק מראייה רוחבית, שבה לכל שחקן יש תפקיד ספציפי כחלק ממארג שלם. ההחתמה של קוואי לא הייתה רק הבאת סופרסטאר לעתיד, אלא חוליה נוספת בשרשרת החתמות מושכלות של שחקנים, בדיוק כמו שעשור לפני זה הם החתימו את ברוס בואן לאחר עונה נהדרת במיאמי (בה נבחר לחמישיית ההגנה) והוא הפך לעוגן ההגנתי של הקבוצה בשלוש אליפויות. אפילו את מאט בונר, לדברי פופוביץ', הביאו כי ראו בו קלע שלשות נהדר, למרות היכולת הנוראית שלו בצעד וחצי פשוט.

השילוב הזה בין ראייה רוחבית לסבלנות, שמבוסס על כל אותם עקרונות שהוזכרו, הוא זה שמאפשר לסן אנטוניו פעם אחר פעם למצוא "יהלומים" כמו דני גרין בערימות האשפה של הקבוצות האחרות או בחירות דראפט מאוחרות, שהופכות לשחקני היכל התהילה עתידיים כמו טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי. תראו לי אילו עוד קבוצות הצליחו להישאר כבר כמעט עשרים שנה בתמונת האליפות כשהרוב המוחלט של בחירות הדראפט שלהן היו מקום 25 ומטה.

בינלאומיות היא לא מילה גסה

עובדה נוספת שתורמת ליכולת שלהם "לגנוב את הסוסים מהאורווה" ומשלימה את אותה ראייה רוחבית היא שליחת הזרועות לעולם בכלל ולאירופה בפרט. בעוד שקבוצות NBA רבות מסתכלות באופן טבעי על מאגר השחקנים שיש בארה"ב, סן אנטוניו לא מהססת לשלוח סקאוטים לליגה הסלובנית, הסרבית או הלטבית כדי לחפש מציאות. זה אולי נשמע טבעי היום, אבל זה לא היה ככה תמיד. רק לפני 25 שנה היו בקושי 21 שחקנים בינלאומיים ב-NBA, והיום המספר הזה הוא יותר מפי 5. בעיניי, אפשר בהחלט לומר שסן אנטוניו הייתה מחלוצות המגמה, כפי שמספר כאן פופוביץ' על הביקור הראשון שלו באירופה, כבר ב-1988.

לא רק פארקר הגיע אליהם מאירופה לאורך השנים, אלא גם ג'ינובילי (הארגנטינאי, ששיחק שנתיים באיטליה), טיאגו ספליטר (הברזילאי, ששיחק בספרד), מרקו בלינלי (איטליה), בובאן מריאנוביץ' (סרביה) והמצטרף הטרי ברטאנס (לטביה). זרקו שם של מדינה ויש סיכוי די טוב ששחקן שגדל בה עבר בספרס ב-20 השנים האחרונות. למעשה, בעונת האליפות האחרונה של הקבוצה, 8 מתוך 15 השחקנים בסגל היו בינלאומיים (אם לא כוללים את דאנקן, שנולד באיי הבתולה).

ברטאנס הוא גם דוגמה טובה להיבט ייחודי נוסף בקבוצה: בלא מעט מקרים היא רוכשת זכויות על שחקן (בין אם בטרייד או בדראפט), פעמים רבות שחקן בינלאומי, ושולחת אותו לשחק באחת מקבוצות אירופה או קבוצות הפיתוח, כדי לעקוב ולראות איך הוא יתפתח. כך היה עם ברטאנס שאת הזכויות עליו הם קיבלו כחלק מהטרייד של קוואי ב-2011. רק חמש (!) שנים אחר כך, ואחרי שהשתפשף ביורוליג, ברטאנס הוחתם רשמית בקבוצה ושיחק בה את משחקו הראשון. כך הוא אמנם הגיע לליגה כרוקי, אך אחרי שצבר לא מעט ניסיון משחק. כך גם היה במקרה של ספליטר, שנבחר בדראפט 2008 והגיע רק ב-2010, ובמקרים של עוד שחקנים רבים.

לא לפחד לחצוב בסלע

אי אפשר לכתוב 1,000 מילה על סן אנטוניו בלי להזכיר קצת יותר את תרומתו של פופוביץ', מי שמחזיק היום בתואר "המאמן הראשי" וויתר ב-2002 על התואר הרשמי של ג'נרל מנג'ר לאר סי ביופורד. זה לא קרה סתם. ביופורד הוא גם זה שחתום בסופו של דבר במסמכים הרשמיים על החתמתם של שחקנים כמו ג'ינובילי, דני גרין, אולדריג', פאטי מילס ועוד, אבל ברור שזו לא רק החלטה שלו, ושלפופוביץ' מגיע הרבה קרדיט פעמים רבות.

העניין הוא שפופוביץ' לא צריך את הקרדיט הזה. בגלל זה הוא גם לא מתרגש משלוש הפעמים שבהן זכה בתואר מאמן העונה. הרבה יותר מעניין אותו להתוות את הדרך, להנחיל לכולם את העקרונות שהוזכרו, ולא לפחד לחצוב בסלע. גם כשהוא צריך להתראיין על זכייתו בתואר אישי, הוא מעדיף לשבח אחרים ולהוריד מעצמו את כל הקרדיט:

כמעט מדי שנה סן אנטוניו, בהובלת פופוביץ', לא מפחדת לנסות ולהיות חלוצה. אם זה בהחתמת מספר בלתי נתפס של שחקנים בינלאומיים, בהבאת אטורה מסינה כעוזר מאמן (שחלק מהפרשנים רואים בו כיורש של פופוביץ' ביום מן הימים) או בהחתמת בקי האמון, האישה הראשונה שמוחתמת כעוזרת מאמן במשרה מלאה בליגה. אם הוא או היא מתאימים למערכת, הם יהיו חלק ממנה. אחרת, כמו שאמר פופוביץ' בסרטון שבתחילת הכתבה, יראו להם את הדרך החוצה באלגנטיות.

אז נכון, אנחנו חיים במציאות ולא בסרט הוליוודי, ולא תמיד הבחירות של הספרס עומדות במבחן המציאות, כמו ראשו נסטרוביץ', פבריסיו אוברטו או בנו אודריך, שהתגלו כפחות מוצלחים בדיעבד. גם נכון, השלד של הקבוצה בעשור האחרון השתנה: דאנקן פרש, מאנו על סף פרישה וגם פארקר כבר שם בעיקר ברוחו, ולא בגופו. אבל אם לשפוט לפי אורך הרוח והיציבות, שבאה לידי ביטוי גם בכך שיש לה את אותם בעלים מ-93, אסתכן בהימור שגם בשנים הקרובות ביופורד והצוות שלו ימשיכו לתחזק את המערכת המשומנת הזו ולהעמיד קבוצה תחרותית, שתיאבק על האליפות או לכל הפחות תהיה בצמרת.

לסיום, אנקדוטה מקומית שלא הרבה יודעים אך בעיניי גם מעידה על האופי המיוחד של הארגון: אר סי ביופורד חבר בוועד המנהל של עמותה אמריקאית-ישראלית בשם Peace Players International, המבקשת לעודד דו-קיום בין ילדים פלסטינאים וישראלים באמצעות כדורסל. הוא פעיל מאוד בעמותה ואף מבקר מדי פעם בארץ. אז אם אתם נתקלים בו במקרה בכותל או בתל אביב, תקראו לי. הייתי שמח לשבת איתו ולשמוע ממנו עוד על כדורסל ובכלל, על השקפות העולם שלו.