3 סדרות הסתיימו הלילה, כולל 2 שיפגשו ביניהן בסיבוב הבא

 

טורונטו ראפטורס 97 – פילדלפיה 76' 132 ( הסיקסרס עולים לסיבוב הבא)

אריאל בנדר

 מחצית שנייה שהסתיימה בתוצאה 70-36, מחצית בה ג'יימס הארדן ניווט את המשחק של הסיקסרס, ג'ואל אמביד הניח נקודות בצבע ככל העולה על רוחו, טייריס מקסי וטוביאס האריס צלפו שלשות.     המחצית הזו היא הטובה ביותר של הסיקסרס בסדרה, מחצית שהשאירה את אחד המאמנים המוערכים והיצירתיים בליגה ללא פתרונות, ההרכב הגבוה שעבד לו קודם מצא את עצמו ללא תשובות לחדירות של ג'יימס הארדן ששברו את ההגנה האזורית וגרמו להארדן להחליט אם לסיים בטבעת או למסור לשלשה , אליי-הופ, ג'אמפ שוט, הבחירה של ג'יימס הארדן.

ההתאמות שעבדו לראפטורס לצד החיסרון שלהם ללא רכז טבעי ויוצר נפלא:

ההגנה האזורית ללא פרד ואנווליט דווקא עבדה טוב יותר לראפטורס, היה אפשר לראות זאת בשני ההפסדים של הסיקסרס בו השחקן החשוב ביותר של הפילי קלע 11 נקודות בלבד בצבע בממוצע למשחק, הסיקסרס קלעו 37 נקודות בצבע בממוצע למשחק.   זה נבע עקב כך ששחקנים בסייז גדול יותר סוגרים יותר שטח, גם החילופים יעילים יותר, הראפטורס לא במיס-מאץ' בפוסט, שם אמביד אוהב להתמקם ולהניח נקודות בצבע.       בשני המשחקים הקודמים וגם הלילה במחצית הראשונה זה היה קשה הרבה יותר עבורו, התאמה נכונה של ניק נרס.

הראפטורס מצליחים לעצור את אמביד ואת ההתקפה בצבע של פילי עם הרכב גבוה וקשוח:

 

עם היתרון ההגנתי בהרכב גבוה ללא פרד וואנוליט מגיע החיסרון ההתקפי:

אין יוצרים לראפטורס, פוינט סקוטי עושה את עבודתו נפלא, סקוטי היה מעולה בשני צידי המגרש, סיפק את התרומה ההגנתית שלו עם הסייז הגדול, בעיקר בזכות הגובה שלו וגם בצד ההגנתי כשחילק אסיסטים לחבריו לקבוצה, הוא מוסר נפלא. נלחם על כל ריבאונד בהתקפה וזה היה בולט בעיקר במחצית הראשונה.

אבל סקוטי בארנס לא יוצר, היה חסר רכז טבעי, את פרד ואנווליט שנעדר עקב פציעה בירך, פרד ואנווליט היה הגורם שמלכד את כל ההתקפה של הראפטורס וכל קצב המשחק שלהם נפגע מאז היעדרו, הלילה לא הייתה הנעת כדור יעילה אל מול ההגנה האזורית שהעמידו הפילי, יכולת אישית מרשימה של פסקל סיאקם נתנה אפשרות שיכול לקרות הבלתי ייאמן ושיוויון 3-3 בסדרה שכבר הייתה ב-3-0 אבל זה לא קרה כי לא היה מי שייצור בשביל אחרים, מי שימסור כדורים, 15 אסיסטים בלבד היו לראפטורס הלילה, שונה בתכלית מה-24 אסיסטים שלהם במשחק הקודם, היה ברור שלאורך זמן הראפטורס לא יוכלו לשרוד בלי רכז טבעי ויוצר משחק רציני.

בכל זאת יש סיבה להיות אופטימיים מהראפטורס:

 

ג'יימס הארדן:

ג'יימס הארדן הוא העוגן ההתקפי של הסיקסרס, הוא חילק 15 אסיסטים (כמו כל הראפטורס) לחבריו לקבוצה, מצא נתיבי מסירה פנויים, פעם אחר פעם נכנס לטבעת כשהוא עובר את גארי טרנט ג'וניור ושובר את ההגנה האזורית של הראפטורס.

כמו שניתן לראות במהלך כאן:

ללא ספק, בלי היכולת ההתקפית של ג'יימס הארדן ויכולת החדירה שלו היה קשה מאוד לסיקסרס.

טייריס מקסי וטוביאס האריס:

טייריס מקסי התעלה והוכיח שיש על מי לסמוך בתור קלעי ומנהל משחק, טייריס מקסי היה חלק משמעותי בבריחה של הסיקסרס ברבע השלישי ליתרון 20 נקודות ובדרך לסיים את הסדרה הלילה, כוכב משלים נוסף שהתעלה הוא טוביאס האריס שקלע שלשות פנויות, דייק מהשדה והיה כלי התקפי משמעותי מאוד עבור הסיקסרס, גם לו יש חלק משמעותי בבריחה ברבע השלישי, שני השחקנים האלו דייקו בעיקר מזריקות בחצי מרחק וגם לעיתים מחוץ לקשת והיו במרכז העניינים בהתקפה של הסיקסרס.

מכונה התקפית מהפרימטר:

שליטה בקליעה ל-3, הפילי עם 41% מקו השלוש בסדרה מול 32.1% של הראפטורס, שתי הקבוצות שיחקו הגנה שמאפשרת הרבה זריקות לשלוש אבל הפילי הניעו כדור טוב יותר ומצאו יותר שלשות פנויות ויותר שלשות מדויקות לאורך הסדרה הזו.     מי ששיחקה כדורסל טוב יותר מול האזורית של הקבוצה שכנגד ניצחה.

כמו כאן:

 

 

היריבה הבאה של פילי:

היריבה הבאה של פילי היא קונטנדרית חזקה וברורה, מדורגת 1 במזרח שתעשה לה חיים קשים בהגנה, ג'יימס הארדן צריך לחזור ליכולת ההתקפית שלו מימיו ברוקטס כי דקה של מנוחה לא ימצא.   ג'ואל אמביד לא יצטרך להתמודד עם פסקל סיאקם אלא עם שחקן לגיטימי שהיה אם היה נבחר לשחקן ההגנה, באם אדביו. הפילי ייצטרכו למצוא גם פתרונות הגנתיים לקלעים המדהימים של ההיט: טיילר הירו, דאנקן רובינסון, קייל לאורי, ג'ימי באטלר, מקס סטרוס, כמעט כל הרכב של ההיט כולו יכול להניח שלשה, אזורית לא תעזור כאן, זו קבוצה שמניעה כדור מעולה, 25.4 אסיסטים בממוצע למשחק בסדרה האחרונה נגד ההוקס.

משחק מספר 1 ביום שני.

 

ניו אורלינס פליקנס 109 – פניקס סאנס 115 (פניקס עולה לשלב הבא)

רותם גלנטי

וואו איזו סדרה מפתיעה ומהנה קיבלנו בין המדורגת ראשונה לבין המדורגת תשיעית (מנפלאות הפלייאין).
פיניקס, ששלטה בליגה לאורך כל העונה, איבדה את בוקר במשחק מספר 2 (וקיבלה אותו שוב היום) והסתבכה עם קבוצה צעירה ולוחמנית שלא באה להיות שטיח של אף אחד.
גם היום, כמו בשאר הסדרה זה היה קשוח, צמוד, בועט ובעיקר מהנה – זה התחיל דווקא עם שליטה של ניו אורלינס שירדה למחצית ביתרון 10, אחרי המון האסל וניסיון להמשיך להוציא את פיניקס כולה ואת כריס פול בפרט מאיזון.
אבל הפוינט גאד היה זה שצחק אחרון ועם משחק על גבול המושלם (33 נק 8 אס 5 ריב ופאקינג 14/14 מהשדה אלוהים שישמור) מצליח לשמור את פיניקס בתמונה לאורך כל המשחק ובסוף גם להעביר אותה שלב. בוקר אגב שחזר רק היום והיה על ״הגבלת דקות״ שיחק בסוף 32 דק חשובות – קלע ״רק״ 13, אבל נתן שלשת קלאצ׳ גדולה 1:40 לסוף שהיוותה את תחילת הסוף של המשחק ושל הסדרה כולה, כמה שהוא היה חסר לפיניקס.

המפסידה

העתיד של ניו אורלינס – הצעירים והאחראים
אחד הסיפורים הכי יפים בסדרה הזו היו שלושת הרוקיז של ניו אורלינס שנתנו הופעות גדולות (אולי קצת הגזמתי, אבל ביחס לרוקיז – אפשר לקרוא להן גדולות) משחק אחרי משחק. מה שאותי הכי הרשים בהופעות האלה, הייתה האחריות שבה הם שיחקו.
רוקיז יכולים לתת הופעות גדולות, כבר ראינו את זה בעבר, אבל גם כשזה קורה, הם במקביל עושים טעויות מתוך חוסר ניסיון שברור לנו שבעוד שנתיים או שלוש הם לא יעשו אותן – לא אלה. חוזה אלוורדו, טריי מרפי השלישי והרב ג׳ונס הראו בגרות שלא מאפיינת שחקנים בגילם, בעיקר בצד ההגנתי של המגרש, מה שעשה חיים מאוד קשים להתקפה המאוד מסודרת ומאורגנת בדר״כ של פיניקס.
לצורך השוואה, מי שיצא לו לראות משחק או שניים בסדרה של ממפיס – מינסוטה, כמות הבלאגן ככמות הקישרון, כמה חוסר אחריות וחוסר בהגנה אפשר לראות בסדרה אחת?!
כמובן שמי שהובילו את הקבוצה היו אינגרם (שגם יחסית צעיר בעצמו – עונה שישית) יונאס ומקולום, הבוגרים והאחראים יותר, ועדיין התרומה של הצעירים הביאה את הסידרה הזו לאן שהיא הגיעה אליה, זה לא היה קורה בלעדייהם.
איזה כיף לחשוב על זאיון מצטרף לקבוצה הזו בשנה הבאה, כמה מעניין זה יכול להיות. במהלך העונה שמענו שמועות על כך שזאיון לא רוצה להישאר בניו אולינס, לא מתאים לו. ופתאום אחרי הסדרה הזו אנחנו שומעים קולות אחרים, רואים אותו על הספסל כחלק מהקבוצה. אני חושב שעם התרבות הנכונה, שנראה שיש כז בניו אורלינס בשנה האחרונה, זאיון יכול לפרוח.

ווילי גרין – אפרופו תרבות, מה שווילי גרין הצליח להוציא מהקבוצה הזו זה פשוט מדהים. מי שהיה עוזר המאמן של מונטי וויליאמס בשנתיים האחרונות, אחרי שלוש עונו כעוזר של סטיב קר, הגיע בתחילת העונה לקבוצה צעירה ומבולגנת, עם צל כבד ולא ברור בדמות זאיון, הוא היה צריך לבנות את הקבוצה הזו שלב אחר שלב, ומה שהוא עשה זה לייצר תרבות. ממש אפשר לראות את זה בדרך בה השחקנים עולים למגרש, ובאנרגיות שהם מביאים לפרקט. אתה שומע את זה בשיחות שלו איתם, הוא דורש מהם המון, אבל גם מאמין בהם, וגורם להם להאמין בעצמם. המון מהקרדיט על היכולת של הרוקיז בפרט ושל הקבוצה בכלל מגיע בעיני לווילי גרין. עכשיו הוא רק צריך לדאוג להכניס בזאיון קצת צניעות ומוטיבציה לעבודה קשה, לגרום לזאיון לחבק את התרבות הזו ולהיות חלק ממנה, ולא להשפיע עליה לצד השני כמו שכבר ראינו שהוא יכול לעשות – זו בעיני תהיה משימתו העיקרית בעונה הבאה, ואני מאמין שהוא ישיג אותה.

אינגרם – אני באופן אישי חייב לאינגרם התנצלות, אולי חצי. בסדרה הזו ראינו את אינגרם מתבגר אל מול עיניינו. אני זה שסיכם את משחק מספר 2 של הסדרה, אחרי שלא ראיתי משחקים של ניו אורלינס לאורך העונה (לא שאפשר להאשים אותי) וכתבתי שהופתעתי מאוד מהאחריות שאינגרם מציג, למרות שלפעמים הוא עדיין מזכיר לי את הילד השחצן והלא אחראי שראיתי בו בעבר. משחק הלילה כבר ראיתי אינגרם אחראי עד הסוף. זה לא שהוא לא טעה, אבל המהלכים שהוא עשה באו ממחשבה קבוצתית ונכונה, קבלת החלטות שהרשימה אותי מאוד לאורך כל המשחק, כדורסל מנצח. אז נכון ניו אורלינס לא יצאה מנצחת הפעם, אבל כדי להיות כזו בעתיד, היא תצטרך את אינגרם כמו שראינו אותו לאורך רוב הסדרה הזו, והכיוון נראה חיובי מאוד.

המנצחת

יציאה מאיזון – הקושי בלי בוקר
קשה לקחת הרבה דברים קדימה מהסדרה הזו של פיניקס, פשוט בגלל שבוקר לא היה.
בהעדרו, בוקר הוכיח עד כמה הוא חשוב לקבוצה הזו, ועד כמה בלעדיו היא לא אותה הקבוצה. למי שזוכר, בשנים הראשונות שלו בליגה, כל הזמן דובר על כך שחסר לבוקר רכז טוב על ידו, ומהסיבה הזו המון מהאחריות לניהול המשחק מוטלת עליו, מה שמקשה עליו להביא לידי ביטוי את שאר היכולות שלו. ואז הגיע כריס פול, שעזר ״לשחרר״ את בוקר (נשמע כמו סרט המשך של לשחרר את ווילי), ולאפשר לו לבוא ליידי ביטוי כקלעי שהוא. וראינו כי טוב.
לקראת סוף העונה כריס פול נפצע, ובוקר הזכיר לנו מה הוא למד באותן השנים ללא כריס פול (וגם את מה שהוא למד מכריס פול), והראה לנו שהוא יודע יפה מאוד לנהל משחק.
בסדרה הזו פיניקס לא הייתה חסרה את בוקר רק כקלעי שהוא, כספק הנקודות העיקרי שלה, היא הייתה חסרה אותו גם, ואולי בעיקר, כמנהל משחק, וכמוריד עומס מכריס פול.
אחד הדברים הכי זכורים מהסדרה הזו יהיו הקשיים שניו אורלינס הערימה על כריס פול ואיך שהיא הצליחה להוציא אותו, ויחד איתו את פיניקס כולה, מאיזון. עם בוקר זה לא היה קורה. בוקר היה לוקח על עצמו מהעומס, מקל על כריס ועוזר לו להשתחרר חזרה. יש מערכת יחסים הדדית וקריטית בין פול לבוקר, הם מאזנים אחד את השני ועוזרים להוריד עומסים זה מזה כשנדרש, ובסדרה הזו, בלי בוקר, זה לא היה פשוט. אז נכון, כנראה שגם אם הוא לא היה חוזר היום, פיניקס הייתה מנצחת את הסדרה הזו, כי היא טובה ומנוסה יותר מניו אורלינס, אבל אוי כמה שהוא היה חסר, וכמה שהחיים של פיניקס היו קלים יותר איתו.

ברידג׳ס ואייטון
הם כביכול שחקנים משלימים, אבל הם השחקנים המשלימים הכי טובים שיכולים להיות. איזה הופעות הם נתנו לאורך הסדרה. אז נכון שכריס ובוקר הם הכוכבים ש הקבוצה, אבל יש בפיניקס גם שני ״semi stars״ שהם קריטיים להצלחה של הקבוצה ותורמים בצורה יעילה, כמו שפיניקס אוהבת, בשני צידי המגרש.
לאורך העונה אייטון היה פצוע הרבה, יחד עם שיחות החוזה הלא ברורות שלו לא היה ברור האם נראה את אותו האייטון של העונה שעברה, לשמחתי אנחנו רואים לפחות את אותו אחד אם לא אחד יותר טוב.

כריס פול
אני חייב לסיים איתו, ונתחיל בווידוי – אני לא אוהב את כריס פול. אבל אוי כמה שהוא טוב, כמה שהכדורסל שלו נכון, פשוט כדורסל מנצח. כריס פול הוא בעיני סיפור הסדרה זו, דרכו אפשר לספר את כולה ממש כמו סרט אמריקאי מוצלח – הוא התחיל טוב, ואז החבר הטוב שלו נפצע, זה היה קשה, אפילו מאוד, הוא קצת איבד שליטה באמצע, הוא נלחם, הוא התגבר, ובסוף הוא יצא מנצח. כריס פול בגיל 37 (עוד שבוע וחצי) באחת העונות הטובות של חייו, ממשיך את המרדף האינסופי שלו אחרי אליפות. בסדרה הזו הוא הבין שבהעדרו של בוקר אין לו ברירה אלא לקחת את הקבוצה על הגב וזה מה שהוא עשה. במשחקים בהם הוא היה טוב, אבל באמת טוב פיניקס ניצחה, ובמשחקים שלא אז לא, זה דרש המון, אבל הוא יכל לזה, והמספרים הסופר דופר אקסטרה מולטי מגה יעילים שלו מוכחים את זה. אני לא יודע אם פיניקס יקחו אליפות השנה, אבל לכריס פול לא מגיע לסיים את הקריירה בלי, פשוט לא מגיע לו. אז בואו כולנו נתפלל בשבילו שהוא לא יפגוש את סקוט פוסטר.

מה קדימה?
דאלאס היא סיפור אחר לגמרי, ומצד שני, פיניקס מקבלת חזרה את בוקר. זו תהיה סדרה סופר מעניינת. פיניקס טובה ומוכנה יותר בעיני, אבל יהיה מאוד מעניין לראות איזה פתרונות פיניקס תיתן בעיקר ללוקה (מלבד מיקל בריג׳ס שהוא סוג של פיתרון) ולברונסון המתפוצץ, ואיך בהתקפה יתמודדו עם ההגנה המפתיעה של ג׳ייסון קיד ודאלאס.

 

 

יוטה ג'אז 96 – דאלאס מאבריקס 98 (דאלאס עולה לשלב הבא)

דרור האס

בתום משחק צמוד ומותח, דאלאס מאבריקס התקדמו לסיבוב השני לראשונה מאז 2011, וזוהי גם הסדרה הראשונה שדונצ'יץ' מנצח בקריירה. המאבריקס קיבלו 48 נקודות משותפות מדונצ'יץ' ומג'יילן ברונסון, וספנסר דינווידי הוסיף 19 נקודות מהספסל.

הג'אז הובילו ב-10 במחצית, אך לא יכלו לסגור עניין, ודונצ'יץ' להט במחצית השניה. דונובן מיטצ'ל סיים עם 23 נקודות,  ג'ורדן קלארקסון הוסיף 15 נקודות ו-6 ריבאונדים מהספסל. יוטה הולכת לקיץ ארוך לחשוב על מה ואיך היא רוצה להמשיך מכאן, דאלאס הולכת להתכונן לסדרה קשה הרבה יותר, מול פניקס.

  1. 48 דקות: כנראה שרוב מי שצפה במשחק, הרגיש במחצית שזה משחק של יוטה. המאבריקס קלעו רק ב-38.6 אחוז מהשדה ו-16.7 אחוז מהשלוש, דונצ'יץ' הוחזק על 9 נקודות 3-8 מהשדה והמאבס לא הצליחו לקלוע.בצד השני יוטה מצאה פתרונות, חיפשה מיסמאצ'ים על לוקה בהתקפה מה שנתן לה כמה סלים קלים בצבע. מיטצ'ל נראה מצויין והרגיע חששות לגבי הפציעה ונראה שהסדרה הולכת למשחק 7.

    ואז הגיע הרבע השלישי, ודונצ'יץ' להט. לוקה אגב מקום שישי העונה בנקודות ברבע השלישי עם 8.3 כאלה, ובפלייאוף הוא על ממוצע של 12 נקודות ברבע השלישי.  דונצ'יץ' נכנס לקצב וסחב אחריו את כל דאלאס שהתאוששה. יוטה מנגד לא מצאה פתרונות ולרגעים נדמה היה שנגמר לה האוויר. דונצ'יץ' ודינווידי חרכו רשתות, דאלאס נכנסה לקצב, ולמרות ניסיון קאמבק בסיום של יוטה (ובזכות צעדים של מייק קונלי) זה היה בידיים של המאבריקס.

 

2. הקיץ של יוטה: בחלקים גדולים של העונה דונובן מיטצ'ל נראה חסר חשק להיות על הפרקט במדי יוטה. הגארד שהגיע בדראפט על טיקט הגנתי, כמעט ולא התאמץ בהגנה, וספג ביקורת שלאחר ההפסד במשחק 3 התרכז יותר בהשקת הנעליים החדשות שלו. הג'אז צריכים לחשוב טוב טוב איך משמשרים את הגרעין הקיים, ומחליפים את השחקנים סביבם. המניות של גובר לא בשמיים ולא יקבלו עליו תרומה גבוהה, גם אם רוב אוהדי הג'אז מעדיפים את מיטצ'ל. מנגד הגארד אם אכן לא מעוניין להישאר ביוטה, ומעדיף שוק גדול, כנראה שהמועדון יאלץ למצוא לו בית חדש.
באופטימי הג'אז מצליחים להשאיר את שניהם, מפטרים את קווין סניידר ומוצאים מאמן חדש. חשוב לזכור שלפני כל חילופי מאמנים וסגל מסייע על המועדון לוודא מי הכוכב שנשאר לעונה הבאה, או אם זה שניהם. השארת כוכב אחד תתן לו משמעותית כח גדול יותר כלפי המועדון ויאלצו להתחשב בדעתו בנוגע לזהות המאמן החדש.

השלב הבא יהיה שדרוג הצוות המסייע. מייק קונלי אכזב ולא רק עם הצעדים בסיום. הוא כנראה כבר מבוגר מדי מכדי להיות רכז פותח עבור מועדון עם שאיפות גבוהות, ג'ורדן קלארקסון קולע סלים יפים ונראה טוב בבוקס סקור, אך לא מעט פעמים הולך עם הראש בקיר ולרוב על כל נקודה שנותן בהתקפה, מאבד נקודה בהגנה.
שני הדברים החשובים ביותר להביא אחרי שפותרים את עניין הכוכבים זה רכז יעיל לפלייאוף, ושחקן כנף עם יכולת הגנתית טובה לפרימטר. מניח שבנקודה הזו יכנס דני איינג' ויתחיל לעשות טלפונים. ועדיין, אלה שתי העמדות שכולם רוצים ומחפשים, וזה לא יהיה זול.

 

3. דאלאס לראשונה עוברת סיבוב מאז 2011: זה היה קשה אבל בסופו של דבר דאלאס הצליחה לנצח סדרת פלייאוף. נגד יריבה עם בעיות בחדר הלבשה, פצועה, ובלי הגנת פרימטר טובה. בשלב הבא מחכה לה פניקס סאנס, שניצחה העונה 64 משחקים, משחקת בסנכרון יפהפיה, ונראית די טוב. גם דווין בוקר חזר ואמנם נראה מעט חלוד הלילה, אך עדיין יהווה בעיה עבור המאבס. פניקס צפויים לשלוח את מיקאל ברידג'ס וג'יי קראודר למרר את החיים של לוקה, וכאן דינווידי וברונסון יצטרכו להיכנס לעזרה בניהול המשחק.
מצד שני הסאנס נגררו ל-6 משחקים מול הפליקנס שבכלל עלו דרך הפלייאין עם מאזן שלילי, אז אולי גם שם המצב לא מזהיר ודאלאס תוכל לנצל כמה חורים במכונה של פניקס כדי לנצח. יהיה קשה, בינתיים לוקה נהנה מנצחון הפלייאוף הראשון שלו בקריירה.

משחק ראשון בלילה בין שני ושלישי שעה 05:00 שעון ישראל