בזמן שפלייאוף והפעם מילווקי נזכרים לשחק כאילו העונה מוטלת על הכף, והלייקרס מגלים את החיים עם דייוויס ב-5

 

מיאמי היט – מילווקי באקס (3-1 למיאמי בסדרה) 118-115

(שחר שווייד)

מילווקי פתחו עם אריק בלדסו, ווסלי מתיוז, קריס מידלטון, יאניס אדטקומבו וברוק לופז. מנגד, מיאמי עלו עם גוראן דרגיץ', דאנקן רובינסון, ג'ימי באטלר, ג'יי קראודר ובאם אדבאיו.

מיאמי פתחה טוב את המשחק ובזכות שתי שלשות של קראודר עולה ליתרון 2-10. יאניס התעשת קצת ועם חמש נקודות רצופות הצליח לצמצם את הפער.

אבל לצערו, מיאמי יצאה משם לריצה חדשה של 6-16 ועלתה ליתרון 12.

הבאקס הצליחו עוד למזער קצת נזקים לקראת סוף הרבע הראשון, 22-31 להיט.

לרבע השני מילווקי עלו עם אנרגיות והצליחו להוליך ריצת 8-0 שקירב אותם למרחק נגיעה מההיט.

לרוע מזלם, הריצה הזו הסתיימה עם נחיתה לא טובה של יאניס שנפצע באזור הקרסול ולא חזר לשחק מאותו הרגע. מיאמי לא הצליחה לנצל יותר מדי את חסרונו, הצליחה לעלות קצת ליתרון אבל הבאקס לא וויתרו וכעבור דקות ארוכות בהן אף קבוצה לא מצליחה להשתלט על המשחק, הם הצליחו לקחת יתרון מינמלי ולרדת איתו להפסקה, 50-48 במחצית.

ברבע השלישי מידלטון התחיל לקחת על עצמו יותר ופתח את הרבע עם חמש נקודות אבל מיאמי לא נשברו ועם ריצת 5-12 נשארו במשחק. אף קבוצה לא הצליחה לברוח יותר מדי והקבוצה מנגד הצליחה לחזור, מיאמי השיגה את היתרון עם עוד ריצה, הפעם של 7-15 כשתמיד קראודר מהמובילים והוא קולע 13 נקודות, מתוכן שלוש שלשות ברבע הזה.

הרבע השלישי נגמר צמוד, 85-88 למיאמי.

בפתיחת הרבע הרביעי ההיט עלו ליתרון 8 נקודות אבל מאותו רגע נעלמו. מילוואקי נעלה את מיאמי שבמשך כמעט חמש דקות וחצי לא קלעה נקודה בדרך לריצת 12-0 שמתוכה קולע ברוק לופז 8 נקודות.

שתי הקבוצות נותרו צמודות עד לשניות האחרונות, טיילר הירו לקח את היתרון קצת פחות מדקה לסיום עם השלשה הגדולה הזו.

דונטה דיווינצ'נזו עוד יכל לנצח את המשחק כשהוציא מדרגיץ' שתי זריקות כשנותרו 1.9 על השעון אבל לצערו הוא קלע רק אחת והמשחק הולך להארכה, שיוויון 107 בסיום הרבע הרביעי.

ההארכה הייתה בעיקר בשליטתם של הבאקס, כשהם ממשיכים להפגין הגנה טובה ועוצרים את מיאמי על שתי נקודות בלבד בארבע הדקות וחצי הראשונות של ההארכה. אבל למרות זאת, ההיט לא היו רחוקים מלנצח וחצי דקה לסיום הירו עם שלשה נוספת, השנייה שלו במשחק עד כה (זוכרים את הראשונה?) מוריד את הפער לנקודה אחת בלבד.

אבל מידלטון שקלע כמעט את כל הנקודות של קבוצתו בהארכה ( 9 מ-11) קבר שלשה גדול והעלה את היתרון לארבע נקודות כשנותרו קצת יותר מ-6 שניות על השעון.

הירו הספיק להוסיף עוד שלשה גדולה ולצמק את ההפרש חזרה.

אבל מידלטון הלך לעונשין וגמר את הסיפור, 118-115 למילווקי בסיום.

את ההיט הוביל אדבאיו עם 26 נקודות, 12 ריבאונים ו-8 אסיסטים אבל מבחינת נקודות יש חלוקה יפה וכל שאר שחקני החמישייה קלעו בין 17 ל-20 נקודות. בצד של מילווקי היה שחקן אחד מרכזי, קריס מידלטון שהוביל את הקבוצה עם 36 נקודות, 8 ריבאונים ו-8 אסיסטים תוך שהוא שובר ברבע השלישי שיא מועדון לנקודות לשחקן ברבע בפלייאוף עם 21 נקודות ולמעשה קלע 30 מתוך ה-36 שלו ברבע השלישי ובהארכה.

מילווקי יוצאת עם סימני שאלה רבים מהמשחק הזה – האם יאניס יחזור למשחק הבא? האם זה כדאי בכלל? ואיך אפשר לשמור על הגנה טובה במשך כל המשחק? בשורה תחתונה במשחק היחיד בסדרה שאדטוקומבו לא שחק את כולו הקבוצה ניצחה. מידלטון הוכיח מנהיגות ואופי ויחד עם בלדסו וקצת עזרה מלופז הוא הוביל את הקבוצה לניצחון. הבאקס יכולה להיות מרוצה מדקות טובות של הגנה בעיקר ברבע האחרון ובהארכה אבל הם צריכים למצוא את הדגשים שיאפשרו להם לעשות הגנה כזו במשך כל המשחק. מבחינת מיאמי, משחק רגיל שלהם באחוזים לא טובים, מלבד אדבאיו הקבוצה קולעת ב-38.9 אחוזים מהשדה, וזה לא מספיק. הקבוצה לא שיחקה מספיק לתוך הצבע וקלעה 38 נקודות מבצע אבל מתוכן 26 ברבע הראשון ומאז רק 12 בכל המשחק (כולל הארכה). מיאמי לקחו יותר זריקות לשלוש מאשר לשתיים ולא קלעו באחוזים מספיק גבוהים גם מהטווח הזה ולכן זה לא הספיק. המשחק הבא צפוי להיות מעניין כשלא ידוע עדיין מה יהיה מצבו של יאניס ומעניין לראות כיצד זה ישפיע על המשחק של קבוצתו.

 

 

לוס אנג'לס לייקרס 117 – יוסטון רוקטס 109 (1-1)

(דרור האס)

הלוס אנג'לס לייקרס המשיכו בתבנית מהסיבוב הראשון: הפסד במשחק הפתיחה ונצחון בשאר. זה מה שקרה נגד פורטלנד וזה מה שהיא מקווה להמשיך לעשות נגד יוסטון. לברון ג'יימס ואנת'וני דייוויס שהיו יחד עם 45 נקודות במשחק הראשון, סיימו את המשחק הזה עם 62 נקודות משותפות יחד עם 21 ריבאונדים ו-13 אסיסטים.

הרוקטס מנגד לא יכולים לעשות הרבה אחרי שהיו בערב קליעה טוב של 22-53 מעבר לקשת, 41.5% לערב של קבוצה זה לא משהו שגדל על העצים. כלומר זה לא שהם לא היו טובים בהתקפה, והם יצטרכו לראות אילו התאמות הכרחיות הם צריכים לעשות לקראת משחק 3. הם היכו את מכת הפתיחה אך הלייקרס ספגו אותה והחזירו אחת בחזרה. כמו קרב איגרוף זה לא פחות יכולת העמידות מאשר יכולת החבטה.

נקודות:

ראסל ווסטברוק: אחרי 3 משחקים לא מרשימים נגד אוקלהומה סיטי, ומשחק פתיחה סביר נגד הלייקרס ווסטברוק עם משחק פשוט גרוע שהוא יתחרט עליו להמשך הסדרה. ה-MVP לשעבר סיים עם 4-15 מהשדה, 1-7 מהשלוש, ואמנם 13 הריבאונדים שלקח היו קריטיים נגד הלייקרס, הוא היה כל כך נון פקטור בהתקפת חצי או כל דבר שהוא לא התקפת מעבר שיוסטון בחרו ובצדק, להושיב אותו חלקים גדולים מהרבע האחרון. במקום זה הפוקוס היה על להקיף את הארדן בקלעים.
חלק מזה זה בריאות. הוא עדיין מתמודד עם כאבים בארבע ראשי שהחזיקו אותו בחוץ במשחקים הראשונים. אבל חלק גדול מזה זה הדברים שתמיד היו לווסטברוק בפלייאוף. הלייקרס שמכירים אותו התגרו בו ואתגרו אותו לזרוק ולהחטיא, והוא כמובן הלך על זה. כשהוא נכנס לסל הוא נתקל בחומה של שחקני לייקרס שבנו על כך שיקבל החלטות גרועות, והוא לא אכזב. את המשחק הוא סיים עם 7 איבודים.
לווסטברוק יש תפקיד בסדרה וברוקטס, והוא שוב מילא את תפקידו בצורה מצוינת בעונה הרגילה. אך החסרונות שלו פשוט מוגדלים ככל שהיריב או תכנית המשחק גדולים יותר. ההימור הכי טוב של יוסטון בשלב הזה הוא להבין שהוא אינו שחקן של 30 דקות למשחק בסדרה הזאת, ושבדקות סיום הם חייבים כמה שיותר ריווח להארדן. כל מה שיוסטון צריכה מהארדן זה ניהול משחק בזמן שהארדן נח, ומדי פעם מתפרצות. הוא יכול לספק את זה ב-20 25 דקות משחק מבלי לגרום נזק עד שלא יראה שהוא בריא מספיק כדי להיות סופרסטאר.

הלייקרס הטמינו מלכודת ונפלו בה בעצמם: כשקבוצות עשו טראפ מול יוסטון העונה, הם עשו זאת בצורה חכמה, כשבד"כ השומר של ווסטברוק מגיע כשני על הארדן כשהוא עובר את החצי. זה הגיוני.
הלייקרס הלכו עם זה קדימה מדי. הם עשו טראפים על הארדן אבל לא רק עם השומר של ווסטברוק. אלא עם שומרים של קלעים, והם לא רק עשו טראפ על הארדן אלא עשו גם טראפ על אריק גורדון. השיטה שלהם רוב המשחק הייתה בגדול לעשות דאבל אפ ולקוות שלא לחטוף מהקלעים של יוסטון. אבל זו יוסטון. ויוסטון הולכת לקחת כל שלשה פנויה שתקבל, ואז גם תקלע 20 בשלושה רבעים.
ברבע האחרון הלייקרס מצאו את הפטנט. איזורית 1-2-2 אפשרה להם לשמור על הארדן מבלי לזנוח את הפינות. הרוקטס קלעו רק 17 נקודות ברבע האחרון, ויותר חשוב, הרוקטס קלעו רק 2 שלשות.  חלק מזה כי לא תמיד קולעים, חלק מזה זה בהחלט בגלל השיטה. יוסטון צפויים להגיב במשחק 3 אך זה עוד נשק שנמצא כרגע בארסנל ההגנתי של הלייקרס. בשביל להתמודד עם הארדן צריך שחקן ברמת חמישיית ההגנה, או למצוא פתרונות. פרנק ווגל נחשב ולא בכדי כמאמן ההגנתי הטוב בליגה. עכשיו ללייקרס יש מושג טוב יותר מה עובד, ובעיקר – מה לא.

יוסטון לא זזים מילימטר: הרוקטס היו מחויבים למתמטיקה נגד אוקלהומה סיטי, ולא משנה כמה לו דורט קלע מהשלוש, הם לא התכוונו לשמור עליו וניצלו יתרון 5 על 4 בצבע. זה גם מה שהם עושים מול כמה שחקני לייקרס. ראג'ון רונדו הוא המובן מאליו אך גם מרקיף מוריס "זכה" לטיפול כזה, אפילו אחרי שקלע 4 שלשות ברצף ברבע הראשון. הם מחויבים לשמור את לברון ג'יימס ואת אנת'וני דייוויס מחוץ לצבע בכל מחיר. הלייקרס ניצחו בין היתר בגלל סטיית תקן. מרקיף לא הולך לקלוע 4 שלשות כל משחק.
לזכותם של השניים יאמר שרונדו ומוריס עשו כמה דברים במשחק. רונדו אפילו סיים עם פלוס 28 במדד פלוס מינוס, ומרקיף היה מצוין הגנתית בצבע. אך שניהם יצטרכו למצוא איזון בין ריווח, ניהול משחק והגנה. כי כרגע הסדרה הזו קרובה ותהיה מוכרעת על הדברים הקטנים, והם כבר מסומנים כחוליה החלשה.

אנת'וני דייוויס: הויכוח העיקרי אחרי משחק 1 היה האם הלייקרס צריכים ללכת על "סמול בול" עם דייוויס כ-5 או להישאר במשחק עם גדולים ולנסות לנצל יתרון גודל.  כשהם פתחו עם ג'אוויל מקגי נדמה היה שהלייקרס בחרו ללכת על "בולי בול". אלא שמקגי שיחק רק 8 דקות והווארד לא ראה מגרש, והם הלכו על סמול בול עם כמה יתרונות של ביג בול. כי, עד כמה דייוויס בסנטר ולברון ב-4 זה באמת סמול בול?
דייוויס היה מאכזב במשחק הראשון ואפילו עם 24 דקות כסנטר הלייקרס כשלו בלנצח את הרוקטס בריבאונד, והרוקטס ניצחו בנקודות בצבע 42-40. במשחק 2 עם 16 דקות פחות עם סנטר אמיתי, הלייקרס ניצחו את הרוקטס בקרב הריבאונד 41-35, וקלעו כפול מיוסטון בצבע 54 לעומת 26. דייוויס היה הלב של זה במשחק 2, ואחרי שפי ג'יי טאקר עשה לו בית ספר ברסטריקטד במשחק הראשון, הלילה הוא שלט ברחבות.
זה מה שהלייקרס רצו שדייוויס יהיה. אם דייוויס ימשיך לנסות להיות פורוורד שמסתמך על קליעות וכמעט ולא נכנס פנימה הלייקרס לא יקחו אליפות. אבל כשהוא כזה דומיננטי בפנים ולזה משלב את היכולות שלו? זה הופך את הלייקרס למאיימים.

לברון עושה היסטוריה: אחרי 17 עונות 9 פעמים בגמר ושלושה אליפויות בעידן בו כל סדרה היא הטוב מ-7 זה לא מפתיע שלברון עם שיאים בנקודות פלייאוף, קליעות מהשדה, מהעונשין וחטיפות, בנוסף להיותו שלישי באסיסטים. במשחק 2 הוא הוסיף לזה גם מקום שני בשלשות בפלייאוף, אחרי שעבר את ריי אלן (ללברון כעת 386 שלשות לעומת 385 של אלן) והשווה את כמות נצחונות בפלייאוף של דרק פישר – 161. אמנם כמות נצחונות פלייאוף הוא צפוי גם כן להיות הראשון אך לגבי כמות שלשות בהתחשב בכך שהמקום הראשון שייך לסטף קרי, הוא יצטרך להתפשר על המקום השני.

 

הטופ 5 היומי