באוף סיזן הקודם אדם סילבר דיבר על מספר רפורמות אפשריות בליגה. הרפורמות הללו כללו גם את טורניר קדם הפלייאוף, שטעימה ממנו קיבלנו השנה בבועה. בתגובה פרסמתי מאמר ארוך תחת הכותרת 'אתם לא חושבים גדול מספיק' שכלל גם התייחסות לנושא השחיקה הפיזית של השחקנים במהלך העונה, לשיפור העניין במשחק האולסטאר ואפילו שיטת הדראפט.

ואז הגיעה הקורונה שהביאה בתורה את הבועה בפלורידה. למרות שנוצרה בנסיבות מדאיגות, הבועה העניקה לנו כנראה את הכדורסל הטוב ביותר שקיבלנו העונה, ואולי בשנים האחרונות. החשש מפציעות חמורות עקב הכנה לקויה לא באמת התממש (להוציא את קריסטאפס פורזינגיס, שאצלו זה כרוני) ובמספר ראיונות וכתבות מתוך הבועה הודגש הנושא של ההתאוששות המוצלחת (ככל שניתן) בדגש על שינה איכותית יותר, ופחות שחיקה הנובעת מטיסות מרובות.

לאור זאת חשבתי לעשות בדיקה מחדש של ההצעה שלי לשינויים בליגה, גם לאור הנסיון המוצלח לכל הדעות מהבועה. חשוב להדגיש שבשלב זה אין צפי אמיתי לחיסון מהקורונה ועדיין לא ניתן לדעת האם המשחקים יהיו פתוחים לקהל. ברור לכולם כי קיום עונה מלאה – של 30 קבוצות ו-82 משחקים – לא אפשרי לקיום בבועה, שכן זו תדרוש ניתוק מוחלט של השחקנים לחצי שנה לפחות מהמשפחות והחברים.

הבעיות המרכזיות איתן מתמודדת הליגה, לשיטתי, הן השחיקה של השחקנים, שמובילה לפציעות ו\או להשבתה מכוונת של שחקנים ('ניהול עומסים') שנוצרת עקב לו"ז עמוס מצד אחד וריבוי טיסות, אי תחרותיות בשלבים המוקדמים של הפלייאוף, מחסור ביריבויות 'מסורתיות' הנגרם גם עקב אילוצי לו"ז וכמות גבוהה של משחקים חסרי חשיבות ספורטיבית וחוסר איזון בפליאוף הנגרם עקב חלוקת כישרון לא שוויונית בין האיזורים. התוצאה: ירידה בעניין בעונה הסדירה ובתחילת הפלייאוף, מה שמביא גם לרייטינג נמוך יחסית.

 

סעיף ראשון: הגדלת מספר הקבוצות בליגה מ-30 ל-32

אמלק: הגדלת החשיפה לקהל בערים נוספות, ואפשרות לשימור כמות המשחקים, תוך הקטנת העומס פר קבוצה.

מתמטיקה פשוטה: היום יש בליגה 30 קבוצות, שמשחקות 82 משחקים כל אחת (או 41 משחקי בית לכל אחת) – כלומר 1230 משחקים בעונה בסה"כ. הגדלה של מספר הקבוצות יאפשר להקטין את מספר המשחקים עבור כל קבוצה – העונה האחרונה הושלמה כשהקבוצות משחקות לכל היותר 75 משחקים – תוך שמירה על כמות המשחקים הכללית. למעבר מ-30 ל-32 קבוצות יש משמעות מתמטית נוספת (באינטואיצה – כיוון שבכל שלב של הפלייאוף משתתפות כמות קבוצות שהיא חזקה של 2 – 16 בסיבוב הראשון, 8 בשני, 4 בגמרים האיזוריים ו-2 בגמר, יש הגיון לשמור על החזקה הזו גם בשלב העונה הסדירה), ותיכף נגיע להרחבה שלה.

אילו קבוצות נוסיף? בשנים האחרונות כמה ערים מרכזיות יחסית בארה"ב הביעו עניין בהצטרפות לליגה במקרה של התרחבות\מעבר קבוצה – לאס וגאס, שמנסה למצב את עצמה כעיר ספורט, ולא רק של בידור, עם התוספת של הריידרס מאוקלנד בפוטבול, קנזס סיטי – שבה שיחקו במקור הקינגס, והכניסה את שמה לדיון כשמעבר של הקבוצה מסקרמנטו היה על הפרק וכמובן סיאטל שמשוועת לקבוצה חדשה מאז שעזבו הסוניקס. לצורך הדיון הזה, נניח שהקבוצות שהצטרפו הן סיאטל וקנזס סיטי

 

סעיף שני: חלוקת הבתים מחדש
אמלק: הגאוגרפיה של חלוקת הבתים והאזורים מוסיפה לעומסים, ואפשר לשנות אותה ודי בקלות

במצב כיום הNBA  מחולקת ל-6 בתים, שבכל אחד 5 קבוצות. ששת הבתים הללו מחולקים לשני אזורים ומכל אחד מהאזורים עולות שמונה קבוצות לפלייאוף. זוכרים את השורה מקודם על חזקת שתיים? אין כאן סימטריה או תבנית ברורה. גם חלוקת המשחקים ל82 היא לא סימטרית – 41 משחקי הבית של כל קבוצה כוללים פעם אחת קבוצה מהאזור השני (15 משחקי בית) ו-26 משחקי הבית האחרים מתחלקים בין 14 הקבוצות האחרות בתוך אותו האזור. אם חוסר הסימטריה במשחקים עוד מוחלק, הרי ברמה הגיאוגרפית החלוקה לבתים נוגדת את ההגיון: קחו למשל את מינסוטה שחמש, אולי שש, הקבוצות הקרובות אליה ביותר גיאורפית משיוכות בכלל לאזור המזרחי. ולא מדובר בסתם קטנוניות: הטיסות הארוכות בין משחקים הן אחד מהגורמים המשמעותיים ביותר בהתאוששות השחקנים, ודפוסי השינה הלא רציפים שהם חווים – נושא שרק לאחרונה עולה לכותרות, ואני צופה שידובר רבות עוד בהמשך – פוגעים במנוחה של השחקנים בין המשחקים, מה שכמובן מוביל לפציעות – או להשבתה מכוונת של שחקנים על ידי הקבוצות, תחת הכותרת המעצבנת של 'ניהול עומסים'.

 

חלוקת האיזורים הנוכחית

את יתרונות הורדת העומסים מחוץ למגרש אפשר לראות גם בבועה באורלנדו. בה, כאמור, נרשמו מעט פציעות רציניות, ורמת המשחק הייתה גבוהה מהמצופה. מספר ג'נרל מנג'רים כבר העלו בפני הליגה אפשרות של ריכוז מספר משחקים בעיר מול אותה הקבוצה, אחרי שנוכחו בשיפור ברמת המשחק כשמורידים את עומס הטיסות בבועה

ההצעה שלי היא חלוקה לארבעה בתים – צפון, דרום, מזרח ומערב. בכל בית יהיו שמונה קבוצות (מיד נגיע לחלוקה). כל קבוצה תשחק פעמיים באולם הביתי מול כל קבוצה אחרת באותו הבית (14 משחקי בית) ופעם אחת מול כל קבוצה מהבתים האחרים (24 משחקי בית נוספים) סה"כ – 38 משחקי בית בעונה (76 משחקים סה"כ), שמצטברים ל1216 משחקים – ובעיקר קיצור משמעותי של המרחקים שכל קבוצה 'מבלה' במטוסים.

חלוקת האיזורים המוצעת

 

על מנת להקטין עוד יותר את עומס הטיסות אפשר לרכז את המשחקים בין הבתים:

משחק מספר מפתח
1-7 משחקים בתוך האיזור (4 משחקי בית ו-3 חוץ או ההפך)
8-15 האיזור המערבי מתארחים באיזור הדרומי. האיזור המזרחי מתארחים באזור הצפוני W@S; E@N
16-23 האיזור הצפוני מתארחים באיזור המערבי. האיזור הדרומי מתארחים באזור המזרחי. N@W; S@E
24-30 משחקים בתוך האיזור (משלימים ל-7 משחקי בית ו-7 חוץ)
31-38 האיזור המערבי מתארחים באיזור המזרחי. האיזור הדרומי מתארחים באזור הצפוני W@E; S@N
פגרת אולסטאר
39-46 האיזור המזרחי מתארחים באיזור המערבי. האיזור הצפוני מתארחים באזור הדרומי E@W; N@S
47-53 משחקים בתוך האיזור (4 משחקי בית ו-3 חוץ או ההפך)
54-61 האיזור המערבי מתארח באיזור הצפוני. האיזור המזרחי מתארח באיזור הדרומי W@N; E@S
62-69 האיזור הדרומי מתארח באיזור המערבי, האיזור הצפוני מתארח באיזור הצפוני S@W; N@E
70-76 משחקים בתוך האיזור (משלימים ל-14 משחקי בית באיזור)

 

אופן הסידור הזה אף מאפשר פתרון נוח למקרה בו יתעורר צורך לקיום הליגה במתווה דומה למה שראינו העונה, כשכל סדרת משחקים תרוכז ב'בועה'. כיוון שהמעבר הוא בין 'בועות' בריאות השחקנים תוכל להשמר יחסית בקלות, בעוד שקיום בועה 'מקומית' תאפשר לשחקנים לשמור על קשר עם המשפחה והסביבה הביתית. כמובן שבמידת הצורך ניתן 'לפצל' כל סדרת משחקים ל-2 על מנת לא ליצור רצף ארוך מדי שבו קבוצה לא נמצאת באזור הבית שלה (כלומר סדרות של 3-4 משחקים במקום 7 רצופים).

 

סעיף שלישי: שינוי שיטת הפלייאוף
אמלק: שיטת הפלייאוף כפי שהיא היום אינה מאוזנת או מושכת קהל, ומוסיפה לעומס על הקבוצות

מאז הNBA עברה לסדרות סיבוב ראשון של שבעה משחקים ב2003 סדרות הסיבוב הראשון בין שתי המדורגות הראשונות לשתי האחרונות (הראשונה מול השמינית והשניה מול השביעית) נגמרות בממוצע אחרי 5.25 משחקים – כלומר המדורגת הנמוכה יותר מנצחת, בממוצע, 1.25 משחקים בסדרה. מכיוון שהסדרות בין המדורגות האמצעיות (4-5 ו-3-6) במקרים רבים נוצר 'חור' באמצע הפלייאוף שעלול לפגוע בקבוצות שמדורגות גבוה יותר, לצד סדרות חד צדדיות בסיבוב הראשון. מ-36 סדרות שנערכו בשיטת הטוב מ-7 בסיבוב הראשון רק ארבע פעמים מדורגת 7 או 8 הדיחה את אחת משתי המדורגות הראשונות.

טבלת סדרות הסיבוב הראשון

בנוסף, שיטת העליה לפלייאוף גורמת לקבוצות בדרג בינוני מינוס (נניח מקומות 10-12 בכל אזור) לאבד עניין – הן לא יהיו מספיק גרועות כדי לזכות בלוטרי, אך גם בלי סיכוי ריאלי לפלייאוף. הליגה העלתה, כאמור, רעיון של טורניר קדם פלייאוף (וניסתה אותו השנה בבועה, אבל בפורמט נצחונות שלקח לרוב הפרשנים שלושה ימים להבין) בין המדורגות 7-10 (על שני הכרטיסים האחרונים לכל אזור) ואני מאמץ אותו בשינוי קל:

עקרונות ההצעה:

  • שתי הקבוצות הראשונות בכל בית עולות באופן אוטומטי לפלייאוף ומקבלות את הביתיות.
  • מקומות 3-6 בכל בית מקיימות קדם-פלייאוף של הטוב מ-5 משחקים (3 מול 6 ו-4 מול 5) שתי הקבוצות שמתקדמות עולות לפלייאוף
  • הסיבוב הראשון של הפלייאוף מתקיים בתוך הבית (מקום 1 בבית מול המנצחת בין 4 ל-5 ומקום 2 בבית מול המנצחת בין 3 ל-6) וגם הוא בשיטת הטוב מ-5 משחקים
  • הסיבוב השני של הפלייאוף מתקיים בשיטת הצלבה – מזרח+דרום ומערב+צפון. בשיטת הטוב משבעה משחקים
  • הסיבוב השלישי נקבע לפי המאזנים של ארבע הקבוצות שהעפילו אליו (1 מול 4 ו-2 מול 3). הטוב משבעה משחקים
  • הגמר יתקיים בין שתי הקבוצות שהעפילו אליו, באותו האופן בו הוא מתקיים היום.

באמצעות הוספת טורניר קדם הפלייאוף אנחנו מוסיפים עניין מצד אחד, ומקטינים את כמות המשחקים הלא רלוונטיים בסיבוב הראשון מהצד השני. השמירה על הטורניר בבתים הפנימיים יעודד יריבויות בתוך הבתים, ויעלה עניין – בוודאי בשווקים המקומיים.

במקביל, הקבוצות שעלו מהמקומות הגבוהים יאריכו את הפגרה בין העונה הרגילה לפלייאוף, במקום לפגוע באינטנסיביות במהלכו. קיום הסיבוב הראשון בתוך הבתים, יקטין גם הוא את העומס הנוצר על הקבוצות בין המשחקים.

לדוגמא:

טבלת הליגה בסיום העונה רגילה:

# מזרח צפון דרום מערב
1 בוסטון* 56-20 מילווקי* 66-10 מיאמי* 56-20 לייקרס* 66-10
2 פילדלפיה* 54-22 דנבר* 48-28 דאלאס* 54-22 קליפרס* 55-21
3 טורונטו^ 53-23 אינדיאנה^ 47-29 יוסטון^ 53-23 יוטה^ 41-35
4 ברוקלין^ 43-33 מינסוטה^ 33-43 אוקסי^ 43-33 פיניקס^ 36-40
5 שארלוט^ 27-49 דטרויט^ 32-44 אורלנדו^ 27-49 סקרמנטו^ 33-43
6 וושינגטון^ 24-52 קנזס סיטי^ 30-46 סן אנטוניו^ 24-52 פורטלנד^ 30-46
7 אטלנטה 20-56 שיקאגו 24-52 ממפיס 20-56 סיאטל 28-48
8 ניו יורק 13-63 קליבלנד 16-60 ניו אורלינס 13-63 גולדן סטייט 15-61

* – עולה אוטומטית לפלייאוף
^ – עולה לטורניר קדם פלייאוף

 

קדם פלייאוף (בתוך הבית)

מתחרות מזרח צפון דרום מערב
3 מול 6 טורונטו\וושינגטון אינדיאנה\קנזס סיטי יוסטון\סן אנטוניו יוטה\פורטלנד
4 מול 5 ברוקלין\שארלוט מינסוטה\דטרויט אוקלהומה\אורלנדו פיניקס\סקרמנטו

 

סיבוב ראשון (בתוך הבית)

מתחרות מזרח צפון דרום מערב
1 מול 4/5 בוסטון\ברוקלין מילווקי\מינסוטה מיאמי\אוקלהומה לייקרס\פיניקס
2 מול 3/6 פילדלפיה\טורונטו דנבר\אינדיאנה דאלאס\יוסטון קליפרס\יוטה

 

 סיבוב שני (הצלבה)

מתחרות מזרח\דרום מערב\צפון
הצלבה (1) בוסטון\דאלאס לייקרס\דנבר
הצלבה (2) מיאמי\פילדלפיה מילווקי\קליפרס

 

חצאי גמר\גמר (ללא חשיבות לבתים)
לייקרס,מילווקי,בוסטון,מיאמי – מיון לפי מאזנים בסיום העונה הרגילה

דירוג קבוצה סדרות
1 לייקרס חצי גמר 1 (1/4)
2 מילווקי לייקרס\מיאמי
3 בוסטון חצי גמר 2 (2/3)
4 מיאמי מילווקי\בוסטון

גמר: לייקרס\מילווקי

 

יתרון נוסף מהשיטה, כפי שהוא עולה, הוא תיעדוף בשלבים המתקדמים לקבוצות הטובות ביותר, ללא התייחסות לאיזור הספציפי בהן הם נמצאות. מבנה הפלייאוף הזה מאפשר גם קיום יחסית נוח בפורמט של שתי בועות עד לחצאי הגמר (כל בועה מכסה שני איזורים ומתקיימים בה עד שני משחקים בכל ערב)

 

סעיף רביעי: שינוי שיטת הדראפט

אמלק: ביטול החזקת הזכויות על שחקנים, והגדלת מספר החוזים המובטחים

בעוד שהדראפט אינו מסומן כאחת מהבעיות של הליגה, אנחנו נתקלים במקרים בהם קבוצות בוחרות שחקנים בסיבוב השני ולמעשה מחזיקות בזכויות עליהם ללא כוונה להכניס אותם לסגל. בדראפט האחרון, לדוגמה, 25 מ-30 השחקנים שנבחרו בסיבוב הראשון שיחקו לפחות 200 דקות. 5 מ-10 השחקנים שנבחרו בין המקומות ה31 ל-40 שיחקו מינ' 200 דקות ורק ארבעה מ-20 השחקנים שנבחרו עד סוף הדראפט עמדו בקריטריון. מצד שני שחקנים שלא נבחרו בדראפט מקבלים חוזים מובטחים או דו-כיווניים – 21 רוקיז ששיחקו לפחות 200 דקות בעונה האחרונה הגיעו לא דרך הדראפט. הNBA בעצמה התחילה להדרש לפתרון עוקף מכללות על מנת לאפשר לשחקנים לקבל שכר גם טרם הדראפט. באופן דומה ביטול הבחירות המאוחרות יאפשר לשחקנים לשחק עבור קבוצות הג'י ליג, מבלי להיות מחויבים לקבוצה ספציפית.

 

מבנה הדראפט בהצעה שלי הוא:

  • הגרלה שווה בין הקבוצות הגרועות ביותר (מדורגות 8) בכל בית על מקומות 1,2,4 ו-5
  • הגרלה שווה בין הקבוצות הלפני אחרונות בכל בית (מדורגות 7) על מקומות 3 ו-6-8
  • בחירות 9-24 נקבעות לפי המאזנים של הקבוצות המדורגות 3-6 בכל איזור
  • בחירות 25-32 נקבעות לפי המאזנים של הקבוצות המדורגות 1-2 בכל איזור
  • בחירות 33-40 נקבעות לפי מאזן הקבוצות במקומות 7-8, ומקנות חוזים מובטחים (בניגוד להיום)
  • בחירות 41-60 מבוטלות

 

מבנה הדראפט המוצע יקטין אמנם את סיכויי ההפתעות בלוטרי (דוגמת הבחירות הגבוהות שקיבלו ניו אורלינס וממפיס ב-2019 או הקפיצה של שארלוט בדראפט 2020) אך מצד שני תתגמל את הקבוצות גם באופן יחסי לאזור בהן הן נמצאות – בדוגמא שהצגתי לניו אורלינס, שניצחה 19 משחקים, יש סיכוי זהה לקבל את הבחירה הראשונה כמו לניו יורק שניצחה 13 משחקים, בעוד שלאטלנטה שניצחה 20 משחקים אין סיכוי כזה.

הקבוצות החלשות יותר (מקומות 7-8 בכל איזור) יזכו גם לעוד בחירה בדראפט (בדומה להיום) אך יהיו מחויבות לתת חוזה מובטח. ביטול הבחירות הנמוכות יבטל גם את החלפת בחירות הסיבוב השני שנעשית היום, למעט בחירות אפשריות בליל הדראפט בלבד.

 

סעיף חמישי: משחק האולסטאר

אמלק: משחק האולסטאר הפך מאירוע בידור לאירוע מעייף, בעיקר בגלל אבדן התחרותיות בין השחקנים – שמצידם רואים במקרים רבים את האירוע כ'גוזל זמן מנוחה'.

אם כבר מטפלים בבעיות הרייטינג, בואו נטפל בבעיות הרייטינג עד הסוף – משחק האולסטאר איבד את הזוהר שלו, לא מעט בגלל שהשחקנים מגיעים למשחק הזה בשביל להעביר את הזמן, ואין מוטיבציה לנצח. בשנים האחרונות הליגה עשתה מספר נסיונות לשפר את המצב, ובזמן שבעונה הראשונה של שיטת ה'כוחות' ראינו משחק תחרותי יותר, כמו גם במשחק האחרון עם שיטת הניקוד המורכבת, עדיין עושה רושם שהשחקנים לא נמצאים שם על מנת להגן על היוקרה והמעמד שלהם.

 

את ההצעה הזו הצעתי בעבר (ואני באמת לא זוכר באיזה פורום) אבל זה מקום טוב להעלות אותה שוב:

שיטת הבחירה תוחלף: במקום לבחור שחקנים מהמזרח ומהמערב, ייבחרו שחקנים ב-4 השנים הראשונות שלהם לקבוצה אחת והשחקנים הותיקים יותר לקבוצה השניה.אלטרנטיבית אפשר להחליט על קבוצת 'מתחת לגיל 25' וקבוצת 'מעל גיל 25', שכן אחד הדברים הבולטים בפלייאוף האחרון היה ההצטיינות של שחקנים מתחת לגיל 25 (דונצ'יץ', מוריי, טייטום וכו'), לצד התצוגות של השמות הותיקים יותר.

שינוי מנגנון הבחירה לשיטה המוצעת יעשה שני דברים – מצד אחד בחירה של הטובים ביותר לקבוצה ה'ותיקה' (כי כמות השחקנים הנבחרים נחתכת לחצי). ומצד שני נותנים לאגו לשחק: השחקנים הותיקים לא ירצו להפסיד ל'ילדים' בעוד שהצעירים יבואו במטרה להוכיח שהם ראויים להיות בין הגדולים ביותר.

האם משחק כזה יהיה תחרותי? בהנחה שהולכים על הותק, בואו ניקח את חמישיות העונה כדוגמה: קבוצת הותיקים תהיה מורכבת מלברון, דיוויס, הארדן, יאניס וקוואי. קבוצת הצעירים? לוקה, טייטום, סיאקם, מיטשל ואמביד. קל זה לא יהיה.

המשחק השני (הרייזינג סטארז) ישתנה, כך שיפגיש בין נבחרת שניה של הצעירים (שגם היא תורחב לארבע השנים הראשונות בליגה) מול נבחרת כוכבי הג'י-ליג, שיקבלו חשיפה משלהם. מעבר לרצון של הליגה לקדם את הג'י ליג כליגה בפני עצמה – בייחוד עם המסלול החדש, עוקף המכללות – במקרים רבים התקשורת מאבדת עניין בחלק השני של העונה לקראת הפלייאוף, וסיפור של שחקן שהתגלה במשחק האולסטאר ודרכו הגיע מהג'י ליג לליגה של הגדולים הוא בהחלט מקור לתשומת לב. אופציית בונוס היא לבחור לנבחרת הצעירים 'הראשונה' רק 11 שחקנים, ולבחור את השחקן המצטיין במשחק הצעירים להיות השחקן ה-12 בהרכב.

 

אחד הדברים היפים בליגה היא העובדה שהיא מתעדכנת עם הזמן. ההצעות שמובאות כאן הן אמנם חריגות – אך בעידן בו הליגה מנסה לשמור על כוחה כמוצר מעניין גם כשהיא מתחרה מול נטפליקס ושאר רשתות הסטרימינג, ובעידן בו הטון מוכתב על ידי השחקנים לא פחות מהמנהלים – צעדים שיהפכו את הליגה למוצר אטרקטיבי יותר, יפחיתו את תופעת ניהול העומסים ואת הפציעות לשחקנים מרכזיים הם הצעדים הנכונים לבצע.