המדור השבועי חוזר עם השאלות הבוערות. והפעם פותחים עונה עם מסקנות נמהרות! והפעם אריק גנות, איתן שמר, עידו צאנג והאורחים המיוחדים אור עמית מ-Insignifistats ודביר בשן מדה-סוויפ.

 

הלייקרס במאזן שלילי. איפה הם יחסית לציפיות? וכמה זה קשור ליכולת של ווסטברוק?

עידו צאנג: בדיוק איפה שהם צריכים להיות. מה שמצופה מהלייקרס הוא לזכות באליפות, ותו לא. בשביל זה הם יצטרכו לנצח ביוני לא באוקטובר. הרי אם הם היו מנצחים במשחקי הפתיחה, ובסוף מודחים בפלייאוף, זה היה משנה למישהו? מדובר בקבוצה חדשה לגמרי שפתחה את העונה בלו"ז קשוח. דיוויס ולברון צריכים ללמוד את החברה החדשים ולפתח כימיה. נכון שבינתיים זה לא קורה, אבל להזכירכם שגם בעונת 2019-2020 הלייקרס לא נראו מפחידים כל כך במהלך העונה, ולפלייאוף הגיעו בשיא הכושר. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. ווסטברוק? הוא פתח מחריד, אבל הרומן שלו עם אחוזי קליעה מזוויעים וכמות איבודים מנופחת לא מפתיע. הוא ישתפר. 

 

אור עמית: למרות שדיוויס טוען שאין מקום לתירוצים, חלק גדול מהחריקות טבעיות לקבוצה שלא שיחקה ביחד. ווסטברוק התחיל את העונה עם המון לחץ (פנימי וחיצוני) שנראה שמתחיל להשתחרר מול הספרס אבל אם ההפסדים יצטברו זה בטח לא יועיל. שווה לזכור גם שווסטברוק רגיל לפתוח את העונה לאט ולהגביר בהמשך (ב-4 העונות הקודמות: 23.3-9.5-9.5 ב-43% מהשדה בחצי הראשון, 25.5-11-10.7 ב-46% מהשדה בהמשך) וחלק מהאיבודים נבעו מחוסר ההיכרות עם החברים לקבוצה.

הדאגה במקרה של הלייקרס צריכה להיות הפציעה של לברון, שחזרה למרות המנוחה בקיץ. אבל בהנחה שראסל ודיוויס ימצאו את התיאום בינהם, זה יכול לתת שקט יחסי גם בגזרה הזו.

 

איתן שמר: משחקי קדם העונה הם בדרך כלל לא מדגם מספיק אמין לחזות יכולת של קבוצה במהלך העונה הרגילה, אך עם הלייקרס עד עכשיו זה נראה כמו תחזית מדוייקת. משהו בקבוצה הזאת מרגיש עייף וכבוי והקבוצה נראית תלויה באופן קיצוני בלברון ודיוויס, שכמו שראינו מול הווריורס המשחק הפתיחה -זה גם לא הספיק. לווסטברוק, שההתאמה שלו לקבוצה הייתה חשודה מלכתחילה כמובן שיש חלק אבל באופן כללי הלייקרס לא מרגישים דורסניים כמו שהיו בבועה, בעיקר בדירוג ההגנתי,  בו הם נכון לעכשיו מדורגים רק במקום ה-25 כנראה שהגיל מה שנקרא עושה את שלו.

 

אריק גנות:  הלייקרס במאזן שלילי ואחרי הפסד לאוקלהומה סיטי, וזה לא נראה טוב. מעבר להפסדים עצמם, לברון כבר החמיץ משחק בגלל פציעה, דיוויס גם קצת חבול, וגם נאן, הורטון טאקר ואריזה פצועים.

ההגנה ממש לא מה שהיתה. הלייקרס נמצאים כרגע עם הדירוג ההגנתי ה-24 (!) בליגה אחרי שהיו ראשונים בעונה הרגילה. האובדן של KCP וקוזמה פגע בהם קשות גם בצד הזה, והניסיון לפצות עם סנטרים אולד סקול קשישים לא עובד ולא יכול לעבוד בעידן הפייס אנד ספייס.

לווסטברוק יש לא מעט מניות ביכולת הזו. ההגנה שלו לא טובה, הקליעה זוועתית והוא מאבד 6 למשחק, כולל קוואסרופל דאבל מפוקפק במשחק השבוע.

 

דביר בשן: לא מודאג מווסטברוק, ולא מהמאזן אחרי 5 משחקים (חלקם קשים חלקם לברונ-לס).

ממה כן?

  1. דייויס חייב לשחק סנטר כדי לאפשר לראס להיות הכי טוב שהוא יכול, ו-27 דקות הווארד+ג'ורדן במשחק זה יותר מדי לחיות עם בולי עץ בצבע.
  2. ראס נראה משמעותית יותר טוב בלי לברון, והם עדיין נעולים לשחק איתם 90% מהזמן ביחד.
  3. מהצניחה באיום החדירה של לברון. הוא נראה איטי יותר והגיע הזמן להתחיל להודות בכך. 70% מהזריקות שלו בינתיים הן פול-אפ או קאץ' אנד שוט, לעומת איזור ה-50% בשנתיים האחרונות. מעבר ליעילות של לברון בחדירות עצמן, הרבה תלוי במה שעצם האיום מהן עושה להגנות.

 

הנטס התחילו לאט והפסידו לקבוצות נחותות על הנייר. מה לא עובד שם?

דביר בשן: הנטס צריכים להתרגל לדברים. סאגת קיירי שלכאורה "נסגרה" רק מעט לפני תחילת העונה, והחזרה של אולדריג' קצת טלטלו את הספינה. מעל הכל, זה ג'יימס הארדן וה-36% שלו מהשדה ו-3 זריקות מהקו למשחק. ייתן ולעובדה שחוקי העבירות החדשים כונו "חוקי הארדן" אכן יש השפעה על היחס של השופטים כלפיו, אבל גם זה לבד לא מתרץ את הירידה ביכולת שלו. הארדן פשוט צריך לשחק יותר טוב ואם ההיסטוריה מלמדת אותנו משהו – He Will.

 

עידו צאנג: כמה סיבות: ג'יימס הארדן מופיע מתחת ליכולת שלו (36% מהשדה, 32% מחוץ לקשת). הסיבה השנייה היא היעדר היררכיה. נאש עדיין מנסה כל מיני הרכבים ולשחקנים כמו פאטי מילס, למרקוס אולדריג' וברוס בראון לא ברור מה התפקיד שלהם בדיוק, כמה דקות יקבלו ובאילו הרכבים. בנוסף כשהכל תלוי רק ב-KD הנטס פגיעים. צריך לזכור גם את עניין הלו"ז – ההפסדים הגיעו מול האלופה המכהנת שהיא המתחרה המרכזית של ברוקלין על השליטה במזרח, מיאמי החזקה ושארלוט הסופר-מוכשרת. לעומת שיקגו שניצחה ארבעה משחקים מול נמושות הליגה, וכבר קושרים לה כתרים.הארדן יגיע לעונה בהמשך וגם ההיררכיה תתייצב. הנטס מועמדים לאליפות גם בלי קיירי. 

 

אור עמית: הארדן לא פוגע וכמו עם הג'יימס הקודם גם כאן נראה שהדאגה העיקרית היא לא התוצאות אלא שנראה שהפציעה עדיין מפריעה לו. מעבר לאחוזי הקליעה המזעזעים (36% מהשדה, 33% מהשלוש) הוא לא מגיע לקו – בחמשת המשחקים הראשונים הוא לא עבר 4 זריקות מהקו, שזה משהו שלא קרה בחמישה משחקים רצופים מאז 2011. לברוקלין יש עדיין את הקלף של קיירי בשרוול ונראה אם ואיך הם יחליטו לשחק אותו במידה והמצב לא ישתפר. פאטי מילס אמנם ממשיך את הכושר המצוין מהאולימפיאדה, אבל זה בקושי מתאזן עם זה שגם ג'ו האריס עוד מחפש את הזריקה שלו, וחוץ מדוראנט אין ממש על מי לבנות בהתקפה.

 

איתן שמר: בניגוד ללייקרס, התחושה שלי עם ברוקלין היא שזה מדגם מעט שגוי של פתיחת עונה. הארדן לא בכושר, אירווינג לא בקבוצה בכלל וההתקפה עדיין לא נכנסה לעניינים (דירוג התקפי של 100.6 בלבד – מקום 28(!) בליגה). לדעתי הנתון הגרוע הזה הוא לא מגמתי. מלבד דוראנט, שאר החברים עדיין לא בעניינים והתקרה ההתקפית של הקבוצה גבוהה הרבה יותר. כשהארדן יחזור לעצמו הכל ייראה אחרת וגם ההגנה הממוצעת כרגע לא תפריע יותר מידי בעונה הרגילה.

 

אריק גנות: המון דברים. אחרי דירוג התקפי היסטורי בשנה שעברה, הנטס כרגע עם הדירוג ההתקפי השני בליגה – אבל מלמטה. וגם ההגנה פחות טובה מהממוצע.

על קיירי והחן של אידיוט דמנטי דיברנו הרבה. הארדן אמור היה לשאת בנטל ההתקפה והפליימייקינג, והוא פשוט לא מצליח.  החוק החדש נגד סחיטת עברות באמצעות תנועות קליעה לא נורמליות מאוד מפריע לו, והוא מגיע לקו פחות מחצי הפעמים מהעונה שעברה. בנוסף הקליעה שלו ממש לא שם וגם האסיסטים ירדו.

דוראנט משתדל, אבל בלי שני הגדולים אין לו עם מי לשחק. אפילו ג'ו האריס ירד, ובלעדיו מילס הוא היחיד שמסוגל לקלוע וזה פשוט לא מספיק.

גולדן סטייט פתחו עם מאזן מושלם. כמה רחוק הם יכולים להגיע? ומה יקרה כשקליי יחזור?

אריק גנות: הווריורס אמנם הפסידו לקרקס הנודד של ג'א מוראנט, אבל העסק נראה שם טוב. ג'ורדן פול הגיח כשותף אמין לסטף בקו האחורי, וגם דמיון לי התפתח לשחקן ספסל לא רע בכלל, כך שההתקפה היא לרק רק סטף וקצת וויגינס אלא מאמץ קבוצתי שעובד מצוין. משחק ההתקפה הוא אותו סוג שראינו בימים הגדולים, גם אם לא באותה רמה, ואפילו איגואדלה חזר ונותן לקבוצה המון.

כרגע הווריורס נראים כמו קבוצה שאין סיבה שתצטרך פליי אין, ומועמדת רצינית ליתרון ביתיות בפלייאוף. אם קליי חוזר, אפילו ב-80-90% יכולת, זו קבוצה שצריכה להתמודד על אליפות.

 

דביר בשן: החברים מהמפרץ נמצאים במועדון "אי אפשר לפסול אליפות", אך התקרה שלהם תושפע מ-2 דברים: איך קליי יחזור, וכמה יהיו פעילים בשוק ההעברות?

אני סקפטי לגבי היכולת לחזור 85% ממה שהיה לאחר היעדרות של שנתיים, אבל גם ספוט-אפ שוטר ברמה של קליי יכול לתרום כרגע לווריורס. האם יצליח לרוץ מאחורי חסימות? להשתתף בפלואו המסירות שפעם איפיין את הקבוצה? להגן ברמה עלית? לא אופטימי לגבי זה.

אבל תמצאו לי את הכוכב הממורמר ותגידו לי שהווריורס מחליטים ללכת עליו עם חבילת בחירות + וויגינס, פול, ווייסמן, ואומר לכם שאני מקווה שלמינסוטה יש הצעה טובה יותר על השולחן, אבל טאונס יהיה מושלם עבורם אם לא.

 

עידו צאנג: עד הסוף. סטף הוא השחקן החם בליגה, והחבורה הוותיקה כבר הייתה שם בעבר. זה כמובן תלוי לא רק בהם אלא גם בתחרות. במידה והלייקרס יתחברו, או במידה וקוואי יחזור לפלייאוף (ויהיה קוואי), יהיה קשה מאוד לווריירס לנצח אותן. אם ייוצר במערב ואקום של הקבוצות מאל-איי, לווריורס יש כלים לא פחות טובים מפיניקס, דנבר או יוטה. קשה מאוד לחזות איך ייראה קליי בשובו, אבל אני לא צופה שזה יכול להזיק. כימיה עם הקבוצה כבר יש לו, והקבוצה נראית טוב בינתיים גם בלעדיו. גם אם הוא לא יהיה האיום האולטימטיבי שהיה ערב הפציעות, הוא יוסיף לסטיב קר עוד אפשרויות בארגז הכלים.

 

אור עמית: קודם כל צריך לצנן את ההתלהבות – עם כל הכבוד לפתיחה של הווריורס הם עדיין לא נתקלו בקבוצה מהגדולות של הליגה כמו שארלוט או שיקאגו. קרי הגיע לעונה הזו מחוזק מכל הבחינות, ועושה רושם ששני המשחקים הראשונים שלו, בהם הוריד 10 ריבאונדים בכל אחד, היו הדרך שלו לשדר לקבוצה שזו רמת המחויבות שמצופה מכולם. דריימונד בינתיים מסיים נהדר (80% מתחת לסל) ופול, וויגינס ודמיאן לי מספקים אחלה תרומה לצד קרי – וגם כשקרי יורד לנוח. התרומה מהכנפיים גם אמורה לתת לקליי זמן לחזור בהדרגתיות לקבוצה. כל עוד סטף יישאר בריא ודריימונד ישמור על האנרגיה הזו – הווריורס אמורים לדבר חזק במערב.

 

איתן שמר: הווריורס פשוט נהדרים. שתי העונות האחרונות ושורה של מהלכים טובים במהלך העונה שעברה ובקיץ האחרונים סידרו לקבוצה סגל עמוק ואיכותי מהצפוי. סטף הכוכב הבלתי מעורער, מוקף בקלעים איכותיים ובמגנים טובים. מאוד מזכיר את הקבוצה של 2014/5 . אין לדעת איך קליי יחזור, אבל בוודאות הוא לא יזיק עם הקליעה שלו. אם ההגנה תהיה שם גם, גמר מערב זאת ממש לא תחזית גסה.

כמה היכולת שראינו ממיילס ברידג'ס תוכל להישמר לאורך זמן?

איתן שמר: לא שזה מפתיע מישהו כבר, אבל משהו בשילוב של לאמלו בול עם ברידג'ס מוציא מהאחרון דברים טובים מאוד. ראינו את זה בסוף העונה שעברה ורואים את זה ממש עכשיו. פתיחת העונה החלומית מוציאה את העיניים ומקפיצה את הממוצעים מאוד אומנם, אך אין סיבה שברידג'ס לא יסיים את העונה עם ממוצע נקודות בסביבות ה- 20  באחוזים טובים – משהו כמו 48/40/85.

 

אריק גנות:  הממוצעים שלו הם 26 נק', 8 ריב', 2 אס',  חטיפות1.8 ו-0.3 חסימות עם 3 שלשות למשחק ב-52% שדה, 40% לשלוש ו-90% עונשין.  זו שורה דוראנטית, בגדול.

תהיה פה רגרסיה לממוצע. ברידג'ס אמנם הראה ניצוצות אחרי פגרת האולסטאר בעונה שעברה, אבל זה לא קרוב אפילו למה שאנחנו רואים העונה וקשה להאמין שהוא פשוט הפך לדוראנט הבא.

ומהצד השני, זה נראה טוב. הוא הפך לאופציה מרכזית בהתקפה, ורק עלה ביעילות מאז. הוא משחק עם מוסרים מצוינים ועם ריווח שמאפשר לו להגיע לסלים קלים. ברידג'ס מן הסתם ירד, אבל אמור להיות השחקן המשתפר של העונה.

 

דביר בשן: אין שום דבר שראינו מברידג'ס בינתיים שנראה כמו אנומליה לא הגיונית. העלייה בפרמטרים נובעת בעיקר מ-6 דקות יותר שהוא מקבל למשחק, עם שיפור שאינו בלתי אופייני לשחקן שמתחיל את עונתו הרביעית בליגה.

הוא לא יהיה שחקן השבוע בכל שבוע, והוא לא תמיד יהיה בשיא המשחק שלו (Top of his game?), אבל אין סיבה שהוא לא יהיה ממש טוב השנה.

מה שכן, ובעיקר לצרכי פנטזי, קחו בחשבון שהוא לא ימשיך לשחק 35 דקות כשטרי רוזייר יחזור לרוטציה.

 

עידו צאנג: אפשרי לגמרי. כבר כמה שנים שהפרשנים מחכים לפריצה של ברידג'ס, ובסוף העונה הקודמת זה סוף-סוף התחיל לקרות. הסיבה המרכזית לפריצה שלו היא שיתוף הפעולה עם לאמלו בול. ההחלטה (המוצדקת) של ג'יימס בורגו לשים את הכדור בידיים של גאון הכדורסל לבית משפחת בול, עשתה הרבה טוב לקבוצה. בול יודע לכוון לחוזקות של ברידג'ס – תנועה בלי כדור בפיק אנד רול ובהתקפת מעבר. החיסרון המרכזי של ברידג'ס בעבר היה אחוזי הקליעה. בינתיים הוא מפציץ מכל הטווחים (52% מהשדה, 35% לשלוש ו-94% מהקו). הרבה מזה נובע מהביטחון שהוא צבר בסוף העונה הקודמת ובפתיחת הנוכחית. קונסיסטינטיות היא מה שמפריד בין הגברים לילדים בליגה הזו. ימים יגידו.

 

אור עמית: רגע, אנחנו לא בונים על זה שהוא יסיים עונה עם 25 למשחק ב50-40-90? ההורנטס בנויים לרוחב עם סוללה של ווינגס שהם לא אולסטארים, אבל מעל הממוצע וזה מאפשר להם ללכת עם מי שחם – כרגע זה ברידג'ס, וההבדל האמיתי לעומת העונה שעברה היא פשוט כמות ההזדמנויות – הוא אמנם מגיע לקו קצת יותר (FTR של 24% לעומת 18% בשנה שעברה) אבל פיזור הזריקות ואחוזי הקליעה שלו דומים. רוזייר פצוע וגראהם לא שם, אז יש לו אקסטרה פוזשנים והוא מנצל את ההזדמנות. שארלוט כרגע הם אחד מהסיפורים היפים של העונה ונראה שהם מתכוונים להשאר כזה.

מי מבין הרוקיז הרשים? ומי הפתיע לרעה?

אור עמית: סקוטי בארנס עושה בינתיים יופי של עבודה בכלום ושום דבר שיש בטורונטו כרגע. אבל ההפתעה הנעימה ביותר היא כריס דוארטה הרוקי של אינדיאנה (מזכיר: דוארטה – רוקי, כן? מהמכללות, כן? – מבוגר יותר מברנדון אינגרם שנמצא בעונה השישית בליגה) כמו במקרה של בארנס בינתיים זה לא מתורגם להצלחה קבוצתית, אבל נסתפק בזה.

בצד השלילי – להוציא את האכזבה מזה שעדיין לא יצא לנו לחזות בקייד על המגרש – אפשר לציין את ג'יילן סאגס מהמג'יק שאיכשהו מצליח להיות הגארד הפחות יעיל מהשלישיה שכוללת גם את קול אנתוני ואר.ג'יי האמפטון. פאן פאקט: הניצחון היחיד של המג'יק היה המשחק היחיד בו זרק פחות מ-10 פעמים מהשדה.

 

איתן שמר: אוון מובלי מאוד מרשים אותי עד עכשיו. נראה כמו שחקן הגנה נהדר עם פוטנציאל התקפי מעניין מאוד. השילוב המוצלח שלו עד עכשיו עם 2 גבוהים נוספים בהרכב זה משהו מאוד מפתיע ומרענן. סקוטי בארנס גם ראוי לשבח על יכולת התקפית נהדרת למרות שטווח השלוש עדיין לא שם. דוארטה מהפייסרס אומנם הגיע מוכן ודיי מבוגר לליגה אבל לא חושב שמישהו ציפה ממנו להיכנס כזה מהר לעניינים. בגזרת המאכזבים אין לי מועמד בולו עד עכשיו. אולי סאגס שעד עכשיו מספק הגנה מצויינת אבל לא פוגע מספיק בצד ההתקפי.

 

אריק גנות: במרשימים – בארנס הפתיע לטובה בצד ההתקפי ומצדיק את האמון שהראפטורס נתנו בו. מובלי עושה פלאים בהגנה ומצוין גם בהתקפה למרות רוטציה עמוסה בקליבלנד. דוארטה נראה כאילו הוא משחק שנים בליגה, הישג לא קל גם כשאתה מתחיל בגיל מבוגר. גרין קולע בצרורות גם אם ביעילות נמוכה, גידי נתן כבר משחקים טובים כולל דאבל דאבל מול הלייקרס ופרנץ ווגנר השתלב מצוין באורלנדו.

האכזבה הגדולה עד עכשיו היא ג'יילן סאגס. סאגס עשה הרבה רעש בטורניר המכללות אבל בינתיים הקליעה שלו מחרידה (28% מהשדה) וניהול המשחק לא טוב (3.6 אסיסטים, 3.6 איבודים). הוא מקבל צ'אנס גדול באורלנדו וכנראה ישתפר, אבל כרגע לא שם.

 

דביר בשן: אוון מובלי נראה מוכן מהרגע הראשון, ובגילו הצעיר, עם הזמן שלוקח לביג-מנים להסתגל לפיזיות של ה-NBA, זה מרשים. לא צפיתי את האחוזים הגבוהים מהעונשין (90%), וגם אם לא יישארו כל כך גבוה, זה בונוס משמעותי לערך שלו בסופי משחק.

רוצה לציין לחיוב גם את אלפרן שנגון. אני ממאמיני שנגון (מכונים שנגוניז), ובינתיים אוהב את מה שאני רואה ממנו בדקות מועטות. כשיוסטון יחליטו להיות אגרסיביים יותר עם הטנק, ולהוסיף לו 10 דקות משחק, זה יעזור לו להשתפשף.

בינתיים סאגס מתקשה, אפשר וצריך לא להסיק מזה המון, אבל גם ככה עבורי הוא היה הרביעי מבין הרביעייה הבכירה וכרגע נראה שזה מקומו האופטימי.

 

עידו צאנג: ברור מאוד שצמד הג'יילנים נמצאים בצד המאכזב. גרין, פתח מזעזע בשני המשחקים הראשונים אבל בשלישי כבר נראה יותר טוב ומאז חזר לסורו. יכול מאוד להיות שהפתיחה הזו היא בגדר פחד במה, כי מדובר בכישרון התקפי משוגע. גם ג'יילן של אורלנדו (סאגס) נראה מהוסס בפתיחה עם אחוזי קליעה מזעזעים. אבל גם כאן מדובר בכישרון נפלא שנהנה מחזקת "כאבי גדילה" של עונת רוקי. כדאי לזכור שגם אדוארדס פתח חלש מאוד את העונה שעברה וסיים בצורה מרשימה. בצד המרשים בולט בעיקר מובלי. היו סימני שאלה לגביי השילוב בינו לבין ג'ארט אלן ובינתיים שניהם נראים נהדר ביחד. ג'וש גידי ובונז היילנד עוד יכו גלים.