המדור השבועי בשיתוף פוסט אפ חוזר עם שאלות הבוערות והפעם התכנסו דרור ברעם, גיא טרוג'מן, אריק גנות, עודד רז ואורח מיוחד: אוריאל דסקל!

הנטס ממשיכה לנצח בלי דוראנט, מי השחקן הכי חשוב בטריו של הנטס?

אוריאל דסקל: כרגע אין ספק שג'יימס הארדן הוא השחקן הכי חשוב בטריו. גם מבחינת הנתונים וגם מבחינת סגנון המשחק. הוא השתלט לחלוטין על הקבוצה בהעדרותו של קווין דוראנט (שכמה ממנה קשורה למנוחה לקראת הפלייאוף?). בפלייאוף, אם קווין דוראנט לא יהיה השחקן הכי חשוב בטריו – אז ברוקלין עשויה להיכשל ולא להגיע לגמר. אנחנו יודעים שג'יימס הארדן בפלייאוף פשוט לא אותו שחקן שהוא בעונה הרגילה ולסמוך על קיירי אירווינג זה לא הדבר הכי נכון לעשות. אז מי הכי חשוב? דוראנט. כרגע? הארדן.

 

דרור ברעם: השחקן הכי חשוב כרגע בטריו של הנטס הוא ג'יימס הארדן. הוא מניע את ההתקפה בצורה מדהימה ומקבל הדרכה על איך להניע אותה מאחד הרכזים הטובים ביותר בליגה. אנשים לא מציינים מספיק גם את סטיב נאש, שהיה שחקן כל כך חכם כשחקן ומוכיח שהאסטרטגיה שלו להתקפה של ברוקלין לא פחות טובה.

הגישה של הארדן בנטס שונה לחלוטין מהארדן של יוסטון. הוא בדרך לעשות היסטוריה ולהיות הראשון להיות מלך האסיסטים והנקודות 3 פעמים.

 

אריק גנות:  ג'יימס הארדן. ברוקלין היתה המאזן של 8-6, לפני שהארדן הגיע, ונמצאת במאזן של 16-7 איתו – אחוזי הצלחה שהיו שמים אותה במקום השני בליגה לו היו מושגים מתחילת העונה. זאת למרות שברוב המשחקים האלה דוראנט לא שיחק. יותר מכך – ברוקלין עם קיירי ודוראנט הצליחה הרבה פחות למרות נוכחותם של שחקנים טובים עד סבירים כמו אלן, לאוורט ופרינס.

הארדן שינה לגמרי את המשחק שלו, והפך משחקן בעל יוסג' מפלצתי שמחפש לזרוק לסל כמעט בכל התקפה ליוצר ברמת על שלוקח בעיקר זריקות טובות. הוא העלה את אחוזי השדה שלו לכמעט 50% ואת אחוזי השלוש ל-42% בעודו מוביל את הליגה באסיסטים. קשה לבקש יותר.

 

עודד רז: דוראנט, בגלל ההגנה. סט הכישורים של שלושת הכוכבים חופף בהרבה בחינות בצד ההתקפי, ולכן קשה להצביע על שחקן אחד שמשמעותית חשוב יותר. לעומת זאת, בהגנה ההבדל עצום. הערך ההגנתי של דוראנט עולה בעיקר בשל החולשה הכללית של שאר הסגל סביבו. החמישייה הכי טובה שלהם תהיה עם דוראנט וג׳ף גרין כגבוהים, והנסיון להאט את יאניס/אמביד/טייטום יפול עליו. לאחרונה ניק קלקסטון ממצב את עצמו בתור אופציה לא רעה כסנטר, והוא יוכל לעזור על חלק מהשחקנים, אבל דוראנט עדיין יהיה האופציה המרכזית.

 

גיא טורג'מן: הארדן. נעזוב רגע בצד את היכולות האישיות שלו. העובדה שהוא מצליח להוציא את המיטב מקיירי, שנה אחרי שהוציא מווסטברוק, מראה כמה הוא חשוב לקבוצה כקבוצה. בנוסף העובדה שלא מחסיר משחקים, מסוגל לשמור על כמה עמדות אם ממש רוצה והיכולת לייצר נקודות תוך כדי סחיטת עבירות ברגעים קריטיים שמים אותו בטופ. דוראנט הראה שהוא לא בנוי להוביל וקיירי בכלל לא ברור מתי יופיע פיזית למשחק, אם אין לו מי שידאג לזה

ההוקס ומינסוטה נפרדו לשלום מהמאמנים שלהם, דעתך בנושא?

גיא טורג'מן: רק הזמן יגיד אם הם עשו את ההחלטה הנכונה. אבל צריך לשים לב להבדל בהנהלות. בעוד שבאטלנטה היה כנראה לחץ מיאנג, יש עדיין הנהלה יחסית מסודרת כרגע עם קו די ברור, שבאמת בנתה קבוצה שצריכה להצליח בסופו של יום. במינסוטה כבר מעל עשור אין קו, ולכן לא ברור מה ישיגו בפיטורים, חוץ מלהאשים את הש"ג שוב בכישלון. פינץ היה המועמד של המנכל בעבר כבר ובא מהמערכת המוצלחת של הרפטורס, נראה אם יצליח להכניס דרך והיגיון שם

 

אוריאל דסקל: יש לומר שבגלל פציעות וענייני קורונה, שני המאמנים לא ממש קיבלו את הצ'אנס לאמן את הקבוצות הכי חזקות שלהם מלבד כמה משחקים בודדים. מצד שני, זה לא שהם הראו איזשהו סגנון מובהק או תבניות הגנתיות והתקפיות מיוחדות במשחקים שאימנו. הפיטורים שלהם הם בעיקר תסמין לניהול ובעלות לא מבריקים במיוחד. מינסוטה הפרנצ'ייז הכי גרוע בליגה – בלי תחרות בכלל. אטלנטה פספסו את לוקה דונצ'יץ' – אתם יודעים את זה, כן? בקיצור, פיטרו את הש.ג.

 

דרור ברעם: מעמד המאמן פחת בשנים האחרונות (מישהו אמר לברון?), אבל מצד שני אלה קבוצות עמוסות כישרון שלא מצליחות לנצל אותו. מציאת מאמנים שיכולים לשנות את אסטרטגיית המשחק לשחקנים נדרשת בקבוצות הללו, למרות שבדרך כלל זה לא הדבר היחידי שהן צריכות לשנות.

ההוקס היו כשלון מפואר ביחס לציפיות בקיץ. מינסוטה? לא ברור מה היו הציפיות, היו נסיבות מקלות ולא בטוח שמאמן אחר היה מוציא יותר.

 

אריק גנות: מהלך מתבקש בשתי הקבוצות, אבל הציפיות שאפשר לתלות בו שונות.

אטלנטה ללא ספק כשרונית הרבה יותר ממה שהמאזן שלה מרמז. גלינרי ובוגדנוביץ' הגיעו ברעש גדול בקיץ אבל כמעט שלא תרמו, ולא רק בגלל פציעות. אפשר לצפות מקבוצה עם עוגן הגנתי כמו קאפלה ושומרי פרימטר טובים כמו רדיש, האנטר והרטר להגנה טובה יותר. לכן נראה שמאמן חדש יכול להוציא מהקבוצה יותר.

המצב של מינסוטה הרבה יותר גרוע – הכוכבים שלהם לא שומרים ולא מפסיקים להיפצע, יש להם יותר מדי שחקנים בעמדות 1-2 שדורכים אחד לשני על הבהונות, ובאופן כללי התרבות שלהם בעייתית. פיטורי המאמן במצב הזה הם צעד מתבקש, אבל קשה לצפות לשינוי גדול.

 

עודד רז: שתי הקבוצות הגיעו עם צפיות לא ראליות לעונה, והצעד הכי טריוויאלי להתמודדות עם האכזבה היה לפטר את המאמן. מבחינת הוולבס, גריסון רוסאס רצה למנות את כריס פינץ׳ איתו הוא עבד בעבר והוא ניצל את ההזדמנות לעשות זאת. הסגל הקיים של מינסוטה מאוד מוגבל, ופינץ׳ יבחן על הפיתוח של טאונס, אדוארדס, קולבר וראסל.

אצל אטלנטה המצב קצת יותר מסובך. לפי הדיווחים טרי יאנג דחף לפיטורים, ועכשיו חובת הוכחה עליו. פתיחת העונה הרעה הושפעה בעיקר מפציעות של כמעט כל השחקנים שהגיעו בקיץ (כשגם כשגלינרי שיחק הוא נראה כמו צל של עצמו), ולכן צפוי שיפור בחצי השני של העונה.

אולדיפו דחה הצעה לשנתיים מיוסטון, איזה קבוצה צריכה ללכת עליו לפני הטרייד דד ליין?

עודד רז: הרבה תלוי במחיר שיוסטון תדרוש, אבל לדעתי לדנבר כדי לנסות להביא אותו תמורת חבילה שסובבת סביב גארי האריס ובחירת סיבוב ראשון מוגנת. האריס ממשיך את היכולת הלא טובה מהעונה שעברה, ולמרות שגם אולדיפו משחק לא טוב העונה שווה להמר על האפ-סייד שלו בפלייאוף. המעבר לשחק אוף בול לצד מארי ויוקיץ׳ יאפשר לו להתרכז בהגנה ובתנועה ללא כדור במקום הבידודים הלא יעילים שנגמרים לרוב בפול-אפ  מהמיד ריינג׳. בנוסף, גם אם הוא יעזוב בקיץ בחינם הנאגטס יוכלו להתנחם בעובדה שהם לא יהיו צריכים לשלם להאריס את ה-20 מיליון שהם חייבים לו.  

 

גיא טורג'מן: בשתי מילים אף אחת. אולדיפו לא רק עובר עונה רעה יחסית בשתי קבוצות שונות, אלא גם סובל מבעיות בריאותיות לאורך כול העונה, בחוזה יחסית גבוה. כול עוד הוא לא מקבל ביי אאוט אין באמת סיבה עבור איזושהי קבוצה כרגע לבנות עליו כחלק מרכזי בפלייאוף. העובדה שהעדיף לקבל בגיל 28 חוזה ל 4-5 שנים, במקום הארכה לשנתיים ולצאת לשוק בפריים של גיל 30, מרמזת שאולי הוא בעצמו לא מאמין בבריאות שלו ובברכיים שלו, שישרדו עוד שנתיים בשיא.

 

אוריאל דסקל: לא בטוח שקבוצה מוצלחת שרצה טוב צריכה שחקן כמו ויקטור אולאדיפו, שצריך usage גבוה כדי להרגיש טוב עם עצמו וכדי להוכיח את עצמו. אם יש קבוצה שצריכה כישרון ויש לה סיכוי כלשהו להגיע לפליי-אין אז אולי שווה לוותר עליו עבור חוזים שנגמרים ובחירת דראפט בסיבוב השני. קאמבק לאורלנדו? קליבלנד? וויזארדס? לא נעים בתכל'ס.

 

דרור ברעם: מיאמי. הבית של ויקטור אולדיפו במיאמי ואקדמיית הכדורסל שלו במיאמי. מקסימום אורלנדו (כי זה לא כזה רחוק ממיאמי). זה כל כך ברור שזה מדהים, למרות שאני לא בטוח איך הוא יתאים בקבוצה שכזאת. אנחנו מגלים לאחרונה שקבוצות צריכות יותר שחקנים שיודעים לקלוע מבחוץ ולשמור טוב, ואני לא בטוח איך הוא מתאים לסיטואציה שכזאת במיאמי שיש לה את הירו, דאנקן ובאטלר אבל הוא לבטח יוסיף להם.

 

אריק גנות: מבנה השכר של מיאמי מתאים לטרייד, והם זקוקים בקו האחורי ובמישהו שיוכל להוביל את ההתקפה במשחקים הרבים מדי בהם באטלר ו/או דרגיץ' פצועים. החוזה של אנדרה איגואדאלה, קיי.זי. אוקפלה ובחירת סיבוב שני אחת או שתיים כנראה יעשו את העבודה מבחינת יוסטון.

דנבר זקוקה גם היא לשדרוג בקו האחורי לצד מאריי, וגארי האריס לא מצליח למצוא את היד שלו, מה שעלה לנאגטס הרבה בפלייאוף שעבר. הם יצטרכו לתת משהו משמעותי כדי שיוסטון תיקח את האריס בשביל אולדיפו, אבל איזשהו שילוב של נאג'י, האמפטון, בול ודוזייר אמור לעשות את העבודה.

 

תעודת חצי – מי הפתעת העונה? מי אכזבת העונה? מי תעשה שינוי בחצי השני?

אריק גנות: הפתעת העונה – יוטה. מעטים צפו שהם יובילו את הליגה אחרי חצי עונה, בוודאי לא עם 75% הצלחה ועם מיצ'ל בעונה בינונית במושגים שלו. קונלי מועמד לאולסטאר, קלרקסון מועמד וודאי לשחקן שישי, גובר שחקן ההגנה – כל אלה הפתעות נהדרות.

אכזבת העונה – וושינגטון. למרות השיפור לאחרונה, הקבוצה נמצאת במקום ה-12 במזרח החלש והתוספת של ווסטברוק נראית כאילו רק החלישה אותה.

שיפור בחצי השני – מיאמי. הקבוצה חזרה לעצמה אחרי אינסוף פציעות, וכנראה תגיע ליתרון ביתיות בפםלייאוף למרות הפתיחה הרעה.

 

עודד רז:  הפתעה: התשובה המובנת מאליה היא הניקס, אבל אני אבחר ביוטה. לאחר עונה מאכזבת ובלי שינוי משמעותי בסגל. הג׳אז משחקים נפלא. הם בטופ 5 ברייטינג התקפי והגנתי, והם הפייבוריטים למקום הראשון בליגה.

אכזבה: מיאמי. מאזן שלילי אחרי חצי עונה לא עומד בציפיות מפיינליסטית. באם ובאטלר משחקים טוב, אבל שאר השחקנים לא עומדים בציפיות והחיסרון של קראודר נראה משמעותי משחשבנו.

הקבוצה שתעשה שינוי: מילווקי. לאחר הביקורת על הקיבעון של בודנהולזר, משהו השתנה. הגנת חילופים והשימוש ביאניס כחוסם הם חלק ממה שהבאקס שינו מהעונה שעברה. ככול שיעבור יותר זמן השחקנים ילמדו לשחק טוב יותר בשיטה החדשה ונראה שיפור מהחצי הראשון של העונה.

 

גיא טורג'מן: הפתעת העונה שלי היא כפולה, יוטה ופיניקס מובילות את המערב ולמרות שהיה צפי לשיפור אף אחד לא האמין שיהיה עד כדי כך. אכזבת העונה שלי היא הרפטורס, איבדו את הסנטרים הפותחים שלהם אבל לא התחזקו בשוק הקיץ למרות שהיה כסף, ולמרות שנה נהדרת של ואנוליט פאוול ואנונובי מרגיש כמו שנה של לא יותר מסיבוב ראשון במקום שנה שתבנה אותם הלאה. בוסטון המועמדת שלי לעשות שינוי, קמבה נכנס לעניינים יותר, סמארט חוזר, הזמן יעשה את שלו בהתאוששות של טייטום מהקורונה ובראון מקבל מנוחה להתאושש מפציעה שכנראה סוחב, וזה בלי לדבר על אופציות הטריידי שלא נגמרות שלהם.

 

אוריאל דסקל: הפתעת העונה היא ללא ספק ניו יורק ניקס. נכנסת לפגרת האולסטאר עם אחוזי הצלחה חיוביים? עם הסגל הזה? איזו שנה זאת?! זו כנראה עבודת האימון הטובה ביותר בקריירה של טום ת'יבודו. או שהקורונה העבירה את כולם למימד אחר בו ניו יורק ניקס קבוצת כדורסל לגיטימית. אכזבת העונה כרגע היא דאלאס. ציפו ממנה להיות טופ 3-4 במערב אבל זה לא קרה בגלל קורונה, פציעות וכו' אבל עדיין נראה שהם מבזבזים עונות היסטוריות של דונצ'יץ'. השינוי הגדול ביותר תלוי בהעברות עד סוף החודש. אם דאלאס תוכל להביא תחליף ראוי לסת' קרי (כן… תחליף ראוי לסת' קרי) ולחזק את החמישייה הראשונה – אז ייתכן שנראה אותה איפה שציפינו לראות אותה.

 

דרור ברעם: הניקס הם הפתעת העונה. הם נמצאים כרגע בתמונת הפלייאוף, למרות שזה קורה בעיקר כי המזרח חלש מאוד השנה. אכזבת העונה מבחינתי היא דאלאס, כי בכנות חשבתי שהיא תוציא יותר מהפוטנציאל שלה ותהיה במקום יותר גבוה משנה שעברה. בחצי השני של השנה אני חושב שניו אורלינס תהיה יותר טובה כי הם כל כך כשרוניים, כל מה שצריך לעשות זה לחבר יותר טוב בין הסגנונות של השחקנים.

 

זלאטן ייעץ ללברון להתעסק בכדורסל, לברון לא נשאר חייב וענה לזלטאן. באיזה פינה אתה? (לשחק ולשתוק או להביע דעה?)

דרור ברעם: המעורבות של ספורטאים בפוליטיקה זה לא דבר רע בהכרח, ויש להם את הזכות לעשות את זה (הם תורמים מיליוני דולרים). למרות זאת, המערכת הכלכלית או ה"היררכיה של האדם הלבן" בארצות הברית הביאה את לברון להיות איש עסקים, כדורסלן מוכשר ומיליארדר. בגלל זה אני לא מבין בדיוק על מה הוא בא בטענות לפוליטיקה שמקדמת אותה. במילים אחרות, כדאי שילמד מדייב שאפל שאמר "סלבריטאים לא צריכים לדבר היום, הרחובות מדברים בעצמם".

 

אריק גנות: להביע דעה. ספורטאים הם אנשים עם פרופיל ציבורי גבוה, וככאלה חשוב מאוד שדעתם תישמע ותוסיף למגוון הדעות שנשמע בציבור. שחקני כדורסל שחורים יכולים להביא את זווית הראייה ואת החווייה של שחורים בארה"ב טוב מכולם – חלק גדול מהם גדל בשכונות הקשות, וחלקם ממשיכים לחוות יחס מזלזל אפילו כשחקני כדורסל מוכרים.

אפשר להבין את הרתיעה של חלק מהשחקנים מהבעת דעה ("גם רפובליקנים קונים נעליים"), אבל מי שרוצה לדבר צריך לדבר.

 

עודד רז: זלאטן מתח ביקורת על ההתערבות של לברון בפוליטיקה משום שלטענתו ספורטאים לא צריכים להתערב בנושאים שלא קשורים לספורט. לדעתי, עצם העיסוק בספורט לא אמור למנוע מהספורטאים לחוות דעה, בפרט כאשר לברון יוצא נגד עוולות חברתיים ולא עוסק בסוגיות פוליטיות. מעמדו של לברון כספורטאי וסלב על, וההשפעה שיש לו על החברה יוצרים מעין חובה מוסרית להתערב בנושאים מסוג זה. יתר על כן, בעיני יש מקום גם להתבטאויות פוליטיות מפורשות תוך הבנת ההשלכות שעשויות להיות לאמירה על החיבור של השחקן לקהלים מסוימים.

 

גיא טורג'מן: כמי שעסק בפוליטיקה כמה שנים בארץ, ולמרות שנאתי אליו, אני תומך בלברון. לספורטאים, במיוחד בארה"ב, יש היום יכולות בלתי מוגבלות כמעט לשנות את השיח ולהשפיע על החברה. והם צריכים לנצל את זה במיוחד כאשר ישנה אמירה ברורה ומצבים שיכולים להשפיע. ללא המעורבות הפוליטית של שחקני הNBA יכול להיות שהיה היום סנאט רפובליקני בארה"ב. יחד עם זאת זה צריך להיעשות בצורה חכמה, הצהרות כמו כדור העולם שטוח של קיירי מראות שלא כול אחד צריך לפתוח את הפה.

 

אוריאל דסקל: זלאטן מקשקש כמו טוקבקיסט רפובליקני וכל חייו התעסק בהרבה יותר מדי דברים ולא במקצוע שלו – אז אלוהים יודע למה הוא מקשקש על לברון ג'יימס. לברון יכול וצריך להביע דעה על מה שהוא רוצה. הוא לא "מתעסק בפוליטיקה" כמו שהוא הפך לדמות חברתית חשובה בארה"ב. האיש הקים בית ספר ל-300+ ילדים באחת השכונות הקשות בארה"ב, הוא תורם בלי סוף לקהילה שלו באקרון אוהיו, מממן שימור היסטוריה שחורה, מפיק סדרות תעודה על מאבקם של ספורטאים שחורים, מממן ומפיק תערוכות על מעורבות פוליטית של שחורים ועושה כל כך הרבה למען הקהילה השחורה, שזו פשוט חוצפה לבקש ממנו להפסיק את זה. אגב, זלאטן אמר שהספורטאי הגדול בכל הזמנים היה מוחמד עלי – הספורטאי הכי פוליטי בכל הזמנים.