המדור השבועי בשיתוף פוסט אפ, והפעם עם האחים ברעם סער ודרור, אריק גנות, והאורחים המיוחדים אורן לוי ואלון ארד AKA אוהד כורסה.

 

סכם את 3 רגעי הפלייאוף הגדולים שלך:

דרור ברעם:

א. הקליפרס עולים לגמר המערב. קבוצה שסבלה מפציעה של הכוכב המרכזי שלה עולה לסיבוב השלישי בפעם הראשונה בתולדותיה. רג'י ג'קסון היה ענק בפלייאוף, פול ג'ורג' הראה שהוא יכול להוביל קבוצה ובעונה הבאה נראה שוב קבוצה מעניינת.

    ב. פול מגיע לגמר. שחקן ותיק עם כישרון עצום ממצה את עצמו כנגד רוב הציפיות. אני חושב שהעובדה שהוא לא זכה באליפות נתנה הרגשת שיא "הפוך" (Anti-Climax). חובבי העונות הטובות של משחקי הכס חיים בשביל רגעים כאלה.

    ג. מילווקי מנצחת את אטלנטה בלי יאניס במשחק מספר 5. גם כשיאניס לא שיחק, מילווקי הראיתה שיש לה שחקנים מעולים. זה בלט בהנעת כדור בהתקפה ובתיאום ההגנתי.

אלון ארד: האמת? היה פלייאוף די נשכח. מה נזכור ממנו? קצת טריי יאנג (לטובה) קצת בן סימונס (לרעה) ריצה נפלאה של פיניקס ואת יאניס. אוי כמה יאניס. שלושת רגעי היאניס שלי לפי סדר כרונולוגי הבלוק של יאניס הוא הרגע שבו מילווקי הבינה שהיא יכולה לעשות את זה. החטיפה של הולידיי והאלי-הופ ליאניס (נחשב כרגע אחד, כן) זה הרגע שבו הבאקס, לפחות מנטלית, סגרו את הסדרה ויאניס מתיישב על הספסל חושב על הדרך שעשה ומתחיל לבכות? זה האפילוג המושלם. מרחובות אתונה לראש הפנתאון. הפלייאוף אולי היה נשכח, המסע של יאניס? בלתי-נשכח.

אורן לוי: אני מניח שמספיק יבחרו בחסימה של יאניס ממשחק 4 והחטיפה ואלי-הופ של הולידיי במשחק 5. תרשו להתמקד ברגעים אחרים:

הסל של דוראנט ששלח את משחק 7 להארכה בחצי גמר המזרח. הטרגדיה של הדריכה על הקו (לפחות מהצד של ברוקלין) הועצמה עם האליפות של הבאקס. הזריקה הזו מסמלת את השבריריות שגלומה בריצת פלייאוף.

המסירה של טריי יאנג עם הקרש לג'ון קולינס במשחק 1 בגמר המזרח. יא-אללה.

ונסיים באלי-הופ של קראודר לאייטון בשביל לנצח את הקליפרס במשחק 2 עם 0.9 שניות על השעון. אני מת על כל חלק במהלך הזה – הניצול של חוק איזוטרי, המסירה המושלמת של קראודר, וההפסד של הקליפרס.

סער ברעם: הראשון הוא, כמובן, המשחק של קווין דוראנט מול מילווקי עצמם. כשאתה הטוב ביותר, אתה חייב לנצח את הטוב ביותר, וראינו את זה. במקרה גם ראיתי את המשחק הזה עם מידן. דוראנט נגמר וניצח. רגע ענק הוא כל הסדרה של הקליפרס מול דאלאס. נהנתי מכל רגע, למרות שהקבוצה שלי הפסידה, ואם אני מדייק ושם רגע – כשהיה 2-0 לדאלאס, וכולם חשבו שהנה הפייבוריטית בסדרה הגיעה. השלישי הוא, כמובן, שהסאנס בעטו את הלייקרס הזחוחים. אפילו אני לא האמנתי שהם ינצחו. במחיר הבראקט שלי, נהנתי. כמעט כל יום שקמתי לראות משחק – זה היה שווה את זה. לדעתי, אחד מהפלייאופים היותר צמודים בהיסטוריה.

אריק גנות:

מקום ראשון – נאום האליפות של יאניס. כמה נדיר לראות שחקן כדורסל מקצועי נשפך ככה, וזורק "פאקינג" פה ו-"פאקינג" שם, כולו נאמן לעצמו. אי אפשר היה לצפות בזה בלי להתרגש.

השני, וסליחה על המיקוד ביאניס – החסימה של יאניס על אייטון. רגע איקוני, ששם את יאניס בשיחה עם לברון גם עבור מי שלא חשב בכלל בכיוון שניה לפני כן.

השלישי, והמחויב בפלייאוף רווי פציעות כזה – הפציעה של קוואי. הקליפרס נראו בדרך הנכונה לגמר הליגה כשקוואי נפצע, ובדיעבד גמר את העונה וחלק מהעונה שאחריה. הם נתנו פייט הירואי אחרי הפציעה, אבל זה לא יכול היה להספיק מול קבוצה נהדרת כמו הסאנס.

מה מילווקי צריכה לעשות כדי לייצר שושלת? האם זו הייתה אליפות חד פעמית?

אריק גנות: נראה שיש לה כבר את מה שצריך כדי לקחת עוד אליפויות. יאניס מיצב את עצמו כשחקן טופ 5 בליגה, עם יכולת שמיתרגמת לפלייאוף. מידלטון הראה את יכולותיו כקלוזר והצליח סוף סוף להיבא יכולת ראויה לפוסט סיזן. הולידיי התקשה בהתקפה, אבל בהגנה הצליח לאמלל את מי שעמד מולו. יחד עם לופז, קונאטון ודיויצ'נזו יש פה גרעין ראוי להתמודדויות בהמשך.

האתגר של מילווקי עכשיו הוא להשאיר את טאקר (כנראה לא מאוד קשה) ואת פורטיס (עלול להיות בעייתי). יאניס, קונאטון ודיויצ'ינזו צעירים ויכולים להשתפר עוד (כן, גם יאניס). עוד וטרן טוב, עוד צעיר מבטיח מהדראפט, והקבוצה תישאר קונטנדרית לעוד שנים רבות.

 

דרור ברעם: מילווקי צריכה לשמור על השחקנים בריאים. פתרון אחד יכול להיות מתן דקות לשחקני משנה במהלך העונה הבאה כדי שיהיו מוכנים לפלייאוף, גם אם זה במחיר של להפסיד כמה משחקים. ראינו שהם יכולים לתפקד בצורה מעולה על הפרקט ושהם מאזנים אחד את השני. לופז הראה שהוא מתפקד מעולה כסנטר מודרני, בין אם זה מתחת לסל או מחוץ לקשת. קונאטון יודע לקחת ריבאונד ולקלוע מהפינות, בובי פורטיס שומר טוב ויודע גם לקלוע כשצריך. גם ג'ף טיג נמצא ברוסטר שלהם והוא היה רכז מעולה במינסוטה ובאטלנטה.

 

אלון ארד: אליפות חד פעמית? אולי. אבל ממש לא אליפות מקרית. רכז מחליף טוב יותר, אולי עוד ווינג 3 אנד די, חזרה של דיווינצ'נזו ולבאקס יש סיכוי טוב כמו כל קונטנדרית אחרת לעשות את זה שוב. עכשיו כשהם עם טבעת יהיה להם עוד יותר קל לגייס שחקני מינימום, ככה שאני ממש לא הייתי מזלזל בהם לקראת השנים הקרובות. אז אולי לא שושלת דומיננטית, אבל גם לא אליפות מקרית. חייב להיות משהו באמצע.

 

אורן לוי: היא צריכה שהשחקנים שלה יחזרו בריאים מטוקיו, בתור התחלה. והמשימה של ההנהלה תהיה להוסיף עומק לסגל הזה. אין לה יותר מדי כלים לעשות את זה. החזרה הצפויה של דונטה דיוינצ'נזו תעזור. ואולי פליירים על שחקנים לא מוכחים. היתרון של הבאקס מצוי בגיוון היחסי של השלישייה הגדולה שלהם. הולידיי ומידלטון לא סופרסטארים, אבל הם שומרים נהדרים, גם יאניס כמובן, והם כולם מסוגלים לעשות מספיק עם הכדור בשביל שכל סוג של שחקן יכול להתאים לצדם. אז זה פותח יותר אפשרויות לבאקס באוף-סיזן הזה.

 

סער ברעם: לגמרי אליפות חד-פעמית, במיוחד ברגע שהולידיי ומידלטון החליטו שהם הולכים לייצג את נבחרת ארה"ב. לפי מה שאני מכיר, יוון לא הולכת להיות במשחקים האולימפיים, ככה שלפחות יאניס ושאר הצוות המסייע יקבלו מנוחה. אבל למה הם עושים את זה? הרי הם בטוח ייפצעו בעונה הבאה, אם לא יקבלו מנוחה ראויה. במילא הפציעות האלה בעונה האחרונה הרגו אותנו… כשקיבלנו את לברון חזרה זה כבר לא היה זה, אנתוני דיוויס, ג'מאל מארי, קוואי לנארד, קיירי אירווינג וג'יימס הארדן. זה נהיה מעיק. הם צריכים לבנות כמו פופוביץ' עכשיו. לקחת שחקנים שאף אחד לא האמין בהם ולהפוך אותם לשחקני רוטציה לגיטימיים שיכולים לתרום גם בפלייאוף.

כריס פול היה שבור בסיום במשחק, מג’יק המליץ לו לחבור ללייקרס. מה פול צריך לעשות בגיל 36, עם גרגרי החול האחרונים בשעון שלו?

סער ברעם: השאלה היא האם הוא יעשה וינס קארטר או לא. לטעמי, הוא לא יעשה וינס, אלא יילך על אליפות, גם אם בתור שחקן 3 או בתור השרת של האולם. הוא יעשה הכל בשביל שזה יקרה. למרות שהלב שלי אומר שכדאי לו להמשיך להשקיע במה שקורה בפיניקס, אני חושב שכלתנית שכדאי לו ללכת ללייקרס או לעשות קאמבק מרגש במדי הפליקנס (זה לעשות וינס). מה שיקרה במדי הלייקרס הוא שהם יגיעו לפלייאוף, אחד מהכוכבים ייפצע וזה נגמר עבורם. בפליקנס יש לו הזדמנות לקחת קבוצה עם המון כישרון גולמי ולהפוך אותה לסוס שחור בפלייאוף. מה שהיה באוקלהומה, רק עם הרבה יותר פלפל.

 

אריק גנות: להישאר בפיניקס. אחרי ארבעה הפסדים רצופים קל לשכוח שהמשחקים היו צמודים בסך הכל. שני סנטימטר ימינה ויאניס עושה פאול על אייטון במקום לחסום אותו, ופתאום פיניקס ב-3-1 עם צ'אנס מצוין לאליפות.

יש שם המון אפסייד. המון. בוקר, אייטון, ברידג'ס, ג'ונסון – כולם צעירים מאוד והשתפרו בכל שנה שבה שיחקו בליגה. ההצלחה העונה גם תביא לשם שחקנים נוספים שירצו להתמודד על אליפות.

הלייקרס יצטרכו לוותר על יותר מדי כדי להחתים אותו, וזה אומר שלא תישאר שם קבוצה מספיק רצינית. ולמרבה הצער זו קבוצה מאוד מבוגרת עם היסטוריית פציעות לא ממש מחמיאה, וגם פול עצמו לא סמל הבריאות. הסיכויים לאליפות שם נמוכים יותר.

 

דרור ברעם: כריס פול לא צריך להיענות להצעה של מג'יק או של אף אחד. יש לו עוד עונה של יותר מ-40 מיליון דולר בפיניקס, כשאף קבוצה אחרת לא תיתן לו את הסכום הזה בגיל שלו. בכל זאת, הוא יהיה בן 37 בשנה הבאה והיו לו הרבה פציעות במהלך הקריירה. אני לא בטוח שקבוצות ירצו לקחת את הסיכון הזה. לדעתי, כריס פול השאיר חותם חיובי בליגה. הוא יכול להישאר איפה שהוא, לעזור לפתח את השחקנים הצעירים של פיניקס ולחזור שוב עונה הבאה עם קבוצה מגובשת וחזקה יותר מעונה שעברה. רק שישמור על הבריאות, ואני מקווה שנראה אותו בפלייאוף גם בשנה הבאה.

 

אלון ארד: על כמה הוא צריך לוותר כדי לעבור קבוצה? 44 מיליון? כן, כריס פול צריך להישאר באריזונה. גם אם נשים את הכסף בצד, בוקר וברידג'ס בני 24, אייטון 22, קאם ג'ונסון 25. ארבעתם יחזרו טובים יותר בעונה הבאה ובהחלט יש להם סיכוי להתמודד על אליפות שוב. סיכוי טוב יותר משל הלייקרס/הנטס/הקליפרס/הבאקס? לא. אבל סיכוי. אם הסאנס לא יקחו אליפות פול יוכל להצטרף לקבוצת כוכבים עונה אחת אחר כך מבלי לוותר על עשרות מיליוני דולרים.

 

אורן לוי: אם הייתי בנעליו אני מניח שהייתי יוצא מהחוזה שלי בשביל להישאר בפיניקס לחוזה ארוך טווח. יש לו שם סיכוי אמיתי לנצח, קרבה יחסית לבית, ותפקיד שמתאים לו. אבל הוא ילד גדול. אם הוא ירצה לוותר על איזה 40 מיליון דולר ולבוא ללייקרס בשביל המיני-מידלבל (5.9 מיליון לעונה, אם אני לא טועה), אז בטח יש לו סיבות טובות מספיק. יש עוד אפשרויות כמובן. אבל נראה לי שפיניקס קרובה, ואליפות איתה תהיה שווה יותר מאליפות במקום אחר.

 הגדולה של יאניס – השחקן האירופי הכי גדול? פוטנציאל שלו להיות טופ היסטורי? מה מעמדו בגזרת ה-PF?

אורן לוי: הוא אחד מהטובים ביותר, כן. הול-אוף-פיימר ודאי כבר עכשיו, ונראה לי שהוא יכול לסיים עם קריירה בטופ 20, ואולי בטופ 10.אבל הוא בן 26, יש לו עוד הרבה זמן לכבוש את הפסגות האלה. אם אנחנו מעמידים פנים שהוא פורש מחר, הייתי שם את דירק לפניו בהיררכיית האירופאים, וזהו. גאסול מעולם לא היה דומיננטי כל כך. וגם דירק, למען האמת, אבל הקריירה שלו עדיין מרשימה יותר. מבין הפאוור-פורוורדים (דאנקן סנטר, לברון ובירד סמול-פורוורדים) אני שם לפניו את דירק וגארנט, ואולי גם את מאלון אם אנחנו מדברים על הקריירה ולא על טיב השחקן.

 

סער ברעם: אני לוקח את השאלה ומפנה אותה חזרה לכל הקוראים. אם היום הוא נפצע וחס וחלילה נגמרת הקריירה שלו, הוא לא ייחשב כגדול מנוביצקי. הוא צריך לעבור עוד MILESTONES בשביל שזה יקרה. אם הוא ייקח אליפות נוספת, בוודאי. הוא צריך לפחות עוד גמר אחד בשביל להיות בדיון של האם הוא גדול מנוביצקי או לא. לדאנקן יש לו עוד 3 אליפויות ועקביות של שנים על גבי שנים. אם הוא יצליח לשמור על היתרונות האתלטיים שלו עוד שנים קדימה, זה אפשרי. אם לא, נראה אותו דועך ללא קליעה. מפחיד לחשוב שאחד מבני האדם האהובים עלי בליגה ידעך ככה. הוא נכנס לטופ 10 מבחינתי.

 

אריק גנות: אם (חס וחלילה) הקריירה של יאניס מסתיימת היום, קשה לראות אותו עובר את נוביצקי היסטורית. יש לו יותר הישגים, אבל גם לאורך הקריירה יש משמעות. הוא ללא ספק מועמד ראוי, אבל בעיני נוביצקי עובר אותו בקצת.

מבחינת פוטנציאל – השמיים הם הגבול. לבאקס יש הגנה מצויינת והתקפה טובה, וזה אומר שליאניס יש סגל מסייע מספיק ראוי כדי להביא מספר אליפויות. הוא משחק מספיק טוב כדי להיות השחקן הכי דומיננטי בליגה עוד הרבה שנים, וזה כל מה שצריך כדי להיות מוזכר ביחד עם הגדולים ביותר.

כרגע הוא כבר אחד ה-PF הגדולים, אבל עוד לא בשורה של דאנקן, בארקלי ומאלון. עוד אליפות או שתיים הוא יישאר בתחרות רק עם דאנקן.

 

דרור ברעם: להגיד שיאניס הוא השחקן האירופי הכי גדול שהגיע לאן בי איי זה לא הוגן כלפיו וכלפי שחקנים אחרים. הם שיחקו בזמנים אחרים עם חוקים אחרים וקבוצות אחרות. נוביצקי הוביל קבוצה לאליפות דומה עם דאלאס ב-2011, דונצ'יץ' עדיין מתפתח ואני מקווה שישתפר.  

   למרות זאת, הוא ייחשב בטופ ההיסטורי של שחקנים אירופאיים ושחקני אן בי איי. בכל זאת, הוא הוביל קבוצה לאליפות בגיל 26. הוא אתלט מדהים ששומר מעולה ומבין את המשחק. אם לא יקרה משהו חמור, מכאן והלאה הוא ייתן לנו עוד כדורסל משובח.

 

אלון ארד: וואו, אוקיי, שאלה גדולה לשחקן שעוד לא חגג 27. בואו נתחיל: אירופאי – כבר עכשיו יש לו יותר הישגים מנוביצקי. מניח שתוך כמה שנים זה אפילו לא יהיה נתון לוויכוח. כשהוא יסיים את הקריירה התחרות שלו על התואר תהיה בכלל עם דונצ'יץ' כנראה. PF – דאנקן בפסגה. מתחתיו זה קרב סכינים בין מלון, גארנט, נוביצקי וברקלי. אצלי זה מלון-נוביצקי-ברקלי/גארנט יחד. את יאניס הייתי דוחף כרגע בין מלון לנוביצקי עם תחזית לעבור את מלון. היסטוריה – התחזית הסבירה היא איפשהו בטופ-20, בהחלט יכול לסיים גם בשלהי העשירייה הראשונה.

עומרי כספי פרש השבוע לאחר קריירה של 588 משחקי NBA ולא מעט פציעות. האם הוא מיצה את מירב הפוטנציאל? מה כספי יכל לעשות בשביל להשאיר חותם גדול יותר בליגה?

אלון ארד: עומרי כספי עשה יופי של קריירה אבל הוא לא מיצה את מלוא הפוטנציאל שלו בליגה. האם זו אשמתו? כנראה שלא. היו פציעות ומעבר תדיר בין קבוצות, אבל בעיניי זה תמיד נראה כאילו גם חסר לו קצת פאשן. אתה ב-NBA, כל מי שנמצא פה הגיע כי הוא עבד קשה יותר מכל מי שסביבו, עכשיו אתה צריך לעבוד יותר חזק מהם. מעולם לא קיבלתי מכספי את התחושה שהוא עושה את זה. לא נורא, עשה קריירה יפה.

 

אורן לוי: בעיני כספי די מיצה את הפוטנציאל (המדהים שלו, בקנה מידה ישראלי). היה חסר לו קצת מזל, גם בהקשר של הפלייאוף וגם בהקשר של הפציעות. בלי לזכור בעל-פה כל פציעה, אני מניח שיש משהו בהכנה הגופנית שלו שדרש שינוי (אבל זה באמת לא כל-כך הוגן מצדי). אם זה היה תלוי בי ולא בכספי (ובקואץ' דיוויד ת'ורפ ובמחלקות הנוער של מכבי ת"א) גם מכניקת הזריקה של כספי הייתה נראית אחרת לגמרי. אבל הוא קלע יפה איתה למשך תקופות ארוכות, אז גם זה לא בהכרח היה מרים את המניה שלו. 10 שנים, לשחקן ברמתו זה המון. עשור בליגה לא הולך ברגל.

 

סער ברעם:  אקדים ואומר שאני אוהב את עומרי אהבת אמת. הבנאדם הפך את הלא-אפשרי לאפשרי, בעזרת הרבה עבודה קשה, מחויבות והקרבה. שוקל לקרוא לבן שלי על שמו. קל לנתח את הסיטואציה שלו אחרי שפרש. לטעמי, הוא היה צריך לבוא עם טיקט אחד. בנבחרת הוא עשה הכל. בחוץ, הוא היה צריך ללכת על הגנה חזקה וקליעה ל-3, אולי חיתוכים בהתקפה. לא לעשות שום דבר שזה לא הוא. מומחיות. להפוך להיות חתיכה קריטית בפאזל, סטייל פי ג'יי טאקר. יש להם מבנה שונה אבל לשניהם יש כוח רצון, היו בארץ הקדושה, בעלי לב ענק ונאמנות. זה הכיוון של הקריירה שאני הייתי לוקח, בראי הזמן.

 

אריק גנות: כספי היה רחוק מאוד ממיצוי הפוטנציאל. כשהוא שיחק הוא היה שחקן חמישיה ראוי – שומר סביר פלוס, ריבאונדר טוב לעמדה מספר 3, ובחלק ניכר מזמנו קלע שלשות טוב. הוא שיחק בערך חיצ מהמשחקים שמאט בארנס, למשל, שיחק, ובעיני הוא שחקן טוב יותר מבארנס.

בגדול מה שהרג לו את הקריירה היו הפציעות. בכל פעם שנראה שדברים מסתדרים, הוא נפצע והחמיץ תקופות ארוכות. כך, שוב ושוב, הוא נחתך מקבוצות שהתאים להן אבל היו זקוקות לעזרה מיידית והוא פשוט לא היה במצב פיזי לספק אותה.

לא ברור שהוא יכול היה לעשות משהו אחרת. יש שחקנים שהגוף שלהם פשוט לא בוני לאינטנסיביות של ה-NBA.

 

דרור ברעם: עומרי כספי היה שחקן נפלא שסבל מפציעות מרובות. לכן, בשביל למצות את מירב הפוטנציאל שלו הוא היה צריך לעבוד על חיזוק הגוף שלו (פיזיותרפיה בעיקר) במהלך הקריירה המקצועית והרבה לפניה. הוא סיפר שהיה עובד על הזריקה שלו והיה מתאמן בצורה אינסיבית. המודעות לתחזוק הגוף עולה בקרב שחקנים מקצוענים ולצערנו הרב, אני לא בטוח שכספי היה חלק מהטרנד הזה. למרות זאת, סביר שמירב הפוטנציאל של כספי הסתכם בשחקן משנה בקבוצה טובה. הייתי שמח לראות אותו משחק בקבוצה כמו סאן אנטוניו (שהתאימה לסגנון המשחק שלו), בה באמת מוציאים את כל הכשרון משחקנים שלא היינו מכירים בכלל.