המדור השבועי בשיתוף פוסט אפ עם האלופה הטריה ומה לקחנו מהפלייאוף. עם ניב שכטר, מידן בורוכוב, אריק זילבר והאורחים המיוחדים אוריאל דסקל וניל קרמר מהעמוד 'הודיניל'.

 

תארי הפלייאוף שלכם: מצטיין, הגנה, מאמן, שחקן שישי ותארים שרציתם להעניק למישהו על הפלייאוף. 

אוריאל דסקל: מצטיין: לברון ג'יימס. זוכרים שאמרו שקוואי לנארד הוא שחקן הפלייאוף הכי טוב בליגה? אז אמרו. הנתונים, הנרטיב והשורה התחתונה – אף אחד לא יכול לקחת לו את זה. הגנה: אנתוני דיוויס. ההגנה שלו ניצחה את מיאמי בסופו של דבר, הוא הראה איך גבוה צריך לשמור בכדורסל המודרני ואולי שינה את מגמת הסמול בליגה. השחקן השישי: רייג'ון רונדו. סורי שעוד פעם לוס אנג'לס לייקרס מנצח אבל האם היה – לאורך הפלייאוף – פליימייקר כל כך משמעותי? שיא אסיסטים לשחקן ספסל בפלייאוף וכשהוא שיחק טוב, לייקרס שיחקה טוב. מאמן: אריק ספולסטרה. מיאמי לא היתה בגמר בלעדיו. תואר השחקן שעכשיו כולם ידברו עליו כאל מישהו שיכול להוביל קבוצה לאליפות: ג'ימי באטלר; תואר השחקן הכי טוב במזרח: באם אדאביו; תואר השחקן שצריך להשתפר במעט כדי להפוך את הקבוצה שלו למועמדת לגיטימית: ג'ייסון טייטום.

 

ניב שכטר: מצטיין הפלייאוף שלי הוא לברון, בלי ספק. 27 נק', כמעט 11 ריב' וכמעט 9 אס' למשחק. לא נתן התפוצצויות של 50 נק' אבל הוא היה שם בכל משחק. יציב, מנווט ומוכוון מטרה כמו כריש הננעל על הטרף שלו.

 שחקן הגנה: אלך על הבנאלי, שהוא דייויס. מעוז ההגנה של קבוצת ההגנה הכי טובה בפלייאוף לטעמי. רציתי באטלר, ולו בשביל להזכיר אותו, אבל לא.

מאמן, ספולסטרה שניהל את קבוצתו בצורה מופתית. גם לווגל מגיע קרדיט גדול על ההגנה של הקבוצה שלו.

שחקן שישי: פלייאוף רונדו. הגיע מאוחר אבל נתן את האקסטרא בכל מה שצריך. מקום 3 בקבוצה בwinshares.

 

מידן בורוכוב: השחקן המצטיין – לברון ודיוויס, משכו את הקבוצה יחד לאליפות. הפערים ביכולת שלהם מזערית.

הגנה – פיצוי על העונה הרגילה – דיוויס

מאמן – ספולסטרה, הביא את מיאמי לגמר והצליח לנצח פעמיים(יותר מכל קבוצה) את הלייקרס עם כוכב וחצי מושבתים.

שחקן שישי – טיילר הירו, 37 נקודות מהספסל מול בוסטון כרוקי נותנת לו את הפרס

פרס מיוחד – קאמבק המאה לדנבר שמחקה פעמיים פיגור 1-3 ב 2 סדרות רצופות

ואיך לא – לוזר העשור לדוק ריברס.

 

ניל קרמר: מצטיין: לברון – כולנו ידענו שהוא מגיע למוד אחר כשזה משנה. שחקן ההגנה: דייויס – בלעדיו הלייקרס לא היו מגיעים לגמר. מאמן: מייק מאלון – לחזור פעמיים באותו הפלייאוף מפיגור 3-1 הוא מחזה מדהים. שחקן שישי: רונדו – מוביל הכדור שהיה חסר כ"כ ללייקרס כאשר לברון נח. המאכזב: קוזמה – לא רצו לוותר עליו בטרייד על דייויס ונראה שהוא לא מחובר. הגיבור הלא צפוי – ג'מאל מארי שהוכיח שהוא סופרסטאר בהתהוות.

 

אריק זילבר: מצטיין הפלייאוף – לברון ג'יימס. ככל שהפלייאוף התקדם הוא היה יותר ויותר דומיננטי. בגמר הוא כבר היה בספרה משלו.

שחקן ההגנה – דיוויס. מכונת הרס של איש אחד. סדרת הגמר שלו היא אחת מתצוגות ההגנה הכי דומיננטיות שראיתי. נכנס לרשימת אחד משחקני ההגנה הגדולים שראיתי.

המאמן – ספולסטרה. מאוד רציתי לרשום מאלון, אבל ליכולת של ספולסטרה לעשות התאמות הפלייאוף לא הייתה תחרות. מיצה את היכולת של הקבוצה שלו עד תום.

שחקן ששי – הירו. שמר על רצף של דאבל פיגרס מתחילת הפלייאוף ועד המשחק הלפני אחרון (כולל), ותפקד באופן מעורר השראה ביחס לגילו.

 

בכדורסל תמיד מחקים את המצליחים, מה קבוצות אחרות יכולות להעתיק מהאליפות של הלייקרס?

אריק זילבר:  קשה להעתיק מקבוצה שיש לה כלים שאין לקבוצות אחרות. לאף קבוצה אין את לברון ולאף קבוצה אין גבוה שמגן כמו דיוויס (פרט אולי למילווקי), אז הלקח פה, ואת הלקח הזה אני גם לוקח מבאטלר ומיאמי, הוא לא לחקות אלא לבנות את תכנית המשחק בהתאם לשחקנים שיש בקבוצה. לא ללכת נגד הדי.אן.איי של הקבוצה. באטלר ויתר העונה כמעט לחלוטין על השלשות וזה לגמרי עבד לו. כמובן שהכוונה היא לא לוותר על גמישות או על פיתוח סט יכולות, אלא לא לנסות לאלץ דברים שלא מתאימים לקבוצה.

 

אוריאל דסקל: לא יודע אם לחקות – כי איך אפשר לחקות קבוצה שיש לה שניים מחמשת השחקנים הכי טובים בליגה, כשאחד מהם שחקן היסטורי חד פעמי והשני הגבוה כי טוב בליגה מאז טים דאנקן? אז לא לחקות אבל לעצור כן. אני צופה הרבה טריידים עבור שחקנים גבוהים ואתלטים שאולי לא שחקני התקפה מעולים כמו דיוויס אבל כן יכולים לנסות לעצור אותו. אין הרבה כאלה. האם קבוצות מועמדות יקריבו נכסים להביא את רודי גובר בשנה האחרונה של החוזה שלו? האם טריסטאן תומפסון הפך לשחקן חופשי ששווה משהו? בקיצור, החיפוש אחר "הסטופר של אנתוני דיוויס" התחיל.

 

ניב שכטר: לדאוג ל2 שחקנים טופ 5 ולברון יהיה בצד שלך? אבל ברצינות, הפלייאוף הזה חידד את החשיבות של הוורסטיליות ההתקפית וההגנתית. מיד ריינג', שוב, הפך לנשק העיקרי אצל קבוצות שהגיעו רחוק, וזה נהדר. שמח שהמיקרו בול של יוסטון (ובמידה פחותה של בוסטון) כשל כישלון חרוץ מול קבוצות עם גבוהים דומיננטים התקפית ואולי עצרו את הטרנד במידה מסוימת. ביג בול איז באק בייבי!

 

מידן בורוכוב: כלום, לדעתי הסיכון גבר על הסיכוי. דוגמא יוצאת דופן למהלך אול-אין שהצליח בניגוד לכל הציפיות. הבנייה של הלייקרס הייתה מיקרית, לא הייתי ממליץ לאף קבוצה לבנות על וטרנים בחוזיי מינימום. ההצלחה של הלייקרס לזכות באליפות מיקרית לדעתי. לברון צפוי לדעוך ביכולת והתלות של הלייקרס בצמד הרסנית. מזל גדול שדוויס השביר לא שפך לאגאר בגמר.

הלייקרס השנה כמו תלמיד שלא למד לבחינה וקיבל 100, כשיטה זה לא משהו לבנות עליו.

 

ניל קרמר: כלום. כי הם לא יכולים להשיג 2 שחקנים שהם טופ 5 בליגה. אולי ההבנה שצמד (duo) של אליפות בהכרח חייב להיות מורכב משחקן פנים ורסטילי וגארד/עושה משחק (לברון בקטגוריה משל עצמו) מוצלח יותר מ-2 פורוורדים (קליפרס) או 2 גארדים (יוסטון). גם בהסתכלות היסטורית על צמדים: פאו וקובי, שאקובי, סטוקטון מאלון (כמעט), מג'יקארים.

קיירי ודוראנט יחזרו, מיאמי, בוסטון, טורונטו ופילדלפיה. מי מהן או אחרות מהמזרח יהיו קונטנדריות שיאיימו על התואר? ואיך תיראה צמרת המזרח בשנה הבאה?

ניל קרמר:  יאיימו על התואר: מילווקי, מיאמי, ברוקלין – קבוצה של דוראנט וקיירי בריאים זה מתכון לגמר. דוראנט בכושר = שחקן ההתקפה הטוב בהיסטוריה. אחריהן הייתי מדרג את טורונטו, בוסטון ופילדלפיה – שגם הן עם קצת מזל והרבה יכולת יוכלו לאיים על התואר. נ.ב – אני מניח שבעוד כמה חודשים (טרם פתיחת העונה) הדירוגים הללו ישתנו, בגלל השוק החופשי והטריידים האפשריים שיכולים לשנות מאזן כוחות (אולדיפו למיאמי? סימונס/אמביד לברוקלין?)

 

אריק זילבר: הקבוצות עוד לא עשו כמעט מהלכים, אבל המזרח יכול להיות מאוד תחרותי פוטנציאלית, הרבה תלוי בבריאות. אני חושב שאמנם פילי תיראה הרבה יותר טוב, טורונטו עדיין יכולים להיראות טוב מאוד ואינדיאנה גם עשויה להיות קבוצה חזקה, אבל הרביעייה שלי היא בוסטון, ברוקלין, מילווקי ומיאמי, ואני חושב שעם המהלכים הנכונים כל אחת מהן יכולה להגיע לגמר. לגבי לקחת, ברור שלקבוצות מהמערב עדיין יש יתרון, אבל הוא מצטמצם. חושב שבוסטון בריאה ואחרי עוד שנה של אפייה קבוצה שיכולה לקחת סדרה נגד מועמדת עדיפה מהמערב וברוקלין אם הכל יתחבר עשויה גם להיות פיבוריטית.

 

אוריאל דסקל: מיאמי, כרגע, אמורה להיות פייבוריטית לחזור לגמר מתוך ההנחה שג'ימי באטלר וגוראן דראגיץ' ישארו ולא ידעכו; טיילר הירו ודנקן רובינסון ישתפרו ובאם אדאביו יככב; בוסטון, עם קצת יותר עומק מסביב ג'ייסון טייטום, ג'יילן בראון וקמבה ווקר (דרך טריידים ושיפור משמעותי של רוברט וויליאמס וגרנט וויליאמס) יכולה לעשות גמר; ברוקלין – על הנייר – צריכה להיות מועמדת אבל באמת שקשה לנחש איך התמהיל הזה שבנו עם הד קייס כמו קיירי, שחקן בן 32 שקרע את האכילס שלו ומאמן רוקי יעבוד; מילווקי, כנראה, גם תהיה מועמדת מטעם עצמה ויאניס לפחות; טורונטו, ככל הנראה, תשתמש בשנה הזו כדי להתכונן לפרי אייג'נסי של קיץ 2021; בפילדלפיה קשה להאמין עד שלא יעשו שינויים משמעותיים בסגל.

 

ניב שכטר: אני מת שבוסטון תעשה עוד צעד קדימה. יש לה את היכולת להיות הקבוצה הטובה במזרח והיא צריכה לשאוף לשם. לטורונטו יש הרבה שאלות מבחינת סגל וברוקלין יש הרבה שאלות,. נקודה. מעניין אותי האם מילווקי תחזור להפגין דומיננטיות כזו או שתעדיף לעשות ניסיונות לצאת מהשבלונה כדי להתכונן בצורה טובה יותר לפלייאוף. עם מיאמי יש לי חשש שהעונה הזו היתה too good to be true

אבל אשמח לטעות. פילי מתישהו חייבים להתחבר עם כל הכישרון שיש שם. יאללה שיתאפסו על עצמם.

הרנקינג שלי: בוסטון, מילווקי, פילי, ברוקלין, מיאמי, טורונטו, אינדיאנה, אטלנטה.

 

מידן בורוכוב: סימן השאלה הגדול הוא המצב הבריאותי של דוראנט, אני לא זוכר שחקן שהצליח לשחזר את היכולת שלו לאחר אכילס קרוע ובנוסף הברגים בראש של קיירי אף פעם לא היו רופפים יותר.

פילדילפיה חייבת גארד ובוסטון צריכה גבוה, מיאמי יכולה להמשיך ולרוץ.

מילווקי תגיע רעבה ובשלה מתמיד.אני מהמר על הבאקס בשנה הבאה.

משהו בנטס לא יעבוד, פילי תשמוט יתרון 3-1, מיאמי תסבול ממשבר כלשהו ובוסטון תבעט בדלי.

 

כמה שחקנים מהלייקרס הנוכחיים יסיימו את הקריירה בהיכל התהילה?

מידן בורוכוב: לברון, אני חושב שהוא ראוי, לא? ברור שכן!!

דיווס יהיה חבר ההיכל ללא ספק בכלל.

הווארד ימצא את עצמו בפנים, השנים הראשונות שלו בליגה היו מדהימות. גמר עם אורלנדו וזכייה בתואר מלך הריבאונד ומלך החסימות הוא הישג מספיק נדיר.

רונדו גבולי מאוד אבל אני חושב שיכנס. מגיע לו על השנים בבוסטון.

לא רואה אף שחקן אחר ששווה אפילו דיון על כניסה.

 

ניל קרמר: לברון, דייויס, רונדו, הווארד. בנוגע ל-2 האחרונים, נכון שכיום מדובר בווטרנס שמשחקים דקות מוגבלות, אך לעומת קבוצות עבר של לברון, מדובר בשני שחקנים שכל אחד מהם השיג תארים אישיים וגם קבוצתיים – אחד מהם סחב קבוצה על גבו כאשר פגש את הלייקרס בגמר והפסיד, השני פגש את הלייקרס וזכה באליפות.

 

אריק זילבר: לברון זה ברור, גם דיוויס זה ברור. גם הווארד כניסה ברורה.  לגבי רונדו, כרגע לפי בסקטבול רפרנס הוא עומד על 60% בערך אז אני אזרום עם הסיכויים ואגיד שהוא יכנס. האחרון שאני בדילמה עליו זה קוזמה, שיכול להיות לו קייס ממש טוב בסוף הקריירה. סתם, לא באמת.

 

אוריאל דסקל: לברון ג'יימס, אנתוני דיוויס, דווייט הווארד ולא אתפלא אם גם רייג'ון רונדו. ג'יי.אר סמית' חייב יהיה להיכנס ל-Cannabis Hall of Fame.

 

ניב שכטר: וואו. לברון, דייויס, הווארד. רונדו לדעתי לא שייך לשם, אבל זה לא 'לא' מוחלט. יש לו קייס בתור השחקן ה-3 הכי טוב בקבוצת אליפות, פעמיים. זה קייס להיכל התהילה? לדעתי לא, אבל לכו תדעו.

אה וכמובן קארוסו.

אז 5

איזה רגע מהבועה תזכרו גם עוד עשור?

ניב שכטר: קל, הסל של לוקה. הסל, והמשחק שמיצב אותו על הכביש המהיר לאגדה בהתהוות. וזה מגניב שאני בוחר את הרגע הזה ולא את ההחרמה של מילווקי. זה אומר, שבסוף, הכדורסל מנצח.

מידן בורוכוב:  כאוהד של הלייקרס, נראה לי שאזכור את גיים 5 ואת המסירה של לברון לגרין. זה לא הרגע הכי גדול בסדרה אבל זה רגע שיזכיר שוב למה לברון תמיד מאבד איכשהו נקודות בכל דיון על גדולה. משחק ענק שלו, מהלך הכי נכון מבחינת כדורסל וחבר לקבוצה שלא עמד בלחץ ברגע האמת. גלי השנאה לדני גרין בסיום המשחק היו אירוע יוצא דופן בליגה שבה הגינות וספורטיביות היא מעל לכל.

משחק 6 היה כל כך משעמם שהסוף של משחק 5 יהיה הרגע שאזכור, זה גם הרגע שהכי כאב.

ניל קרמר: הקבוצה הכי טובה בכדורסל אי פעם (לחודש אוגוסט) היא… פיניקס סאנס! ועכשיו ברצינות.. אני חושב שכל "העונה הרגילה" בבועה הייתה תחרותית עד השנייה האחרונה, דבר שלא תמיד נראה במחוזות העונה הרגילה שלפני הקורונה. כל משחק שלא ראיתי – קרה בו משהו גדול. השחקן שהכי נהנתי לראות? דמיאן לילארד by far

אריק זילבר: אם יש משהו שאפשר להגיד על כל השנה הזאת שהיא בלתי נשכחת. יהיו הרבה רגעים שאני אזכור. קודם כל אני אזכור את הקאמבק המופלא של דנבר פעמיים, את הבלוק של באם על טייטום, שזה אולי הרגע הכי אייקוני בפלייאוף, את באטלר של הגמר, הסיפור המדהים של השורד המדהים הזה ו-2 ההצגות המטורפות שלו במשחקים 2 ו-5, ואת לברון ג'יימס, שבמשחק החמישי דווקא, למרות שהפסיד אותו, גרם לי להשתכנע שאני צופה אולי בשחקן הכדורסל הכי טוב אי פעם. ומעל לכל אני אזכור שהיה בכלל כדורסל והיה מדהים, בתוך כל הטירוף הזה בעולם, ואגיד שוב תודה בלב לאדם סילבר.

אוריאל דסקל: סל הניצחון של לוקה דונצ'יץ' נגד קליפרס; סל הניצחון של אנתוני דייויס נגד דנבר; סל הניצחון של אוג'י אנונובי נגד בוסטון; משחק מספר 5 בגמר, את כולו, אבל בעיקר את ההחמצה של דני גרין.