אחרי ששגיא זרק לי את הכפפה, החלטתי לנסות להרחיב את היריעה על הספרס בפלטפורמה של הכדור הכתום, ולרדת לעומקם של משחקים. בגלל אילוצי לו"ז וסיבות נוספות, הגעתי למסקנה שיהיה לי קשה לעשות זאת בסמוך לכל משחק, באופן שיאפשר ירידה אמיתית לעומק והחלטתי לנסות פורמט אחר – מעקב שבועי, עם נקודות ורשמים מהמשחקים שחלפו.

סיכום מקוצר של משחקי השבוע

רק שני משחקים היו לספרס מאז הסקירה האחרונה שלי: בק-טו-בק עם מינסוטה (בית) ויוסטון (חוץ). הלילה (רביעי) הם יארחו את יוקיץ' ודנבר, ובשישי ישחקו מולם שוב, הפעם בחוץ.

המשחק מול מינסוטה היה אמור להיות הקל מבין השניים, במיוחד כי הטימברוולבס הגיעו אליו בלי ג'ף טיג, הרכז המוביל שלהם שפצוע. במחצית, ביתרון שנשק ל-20, התברר שגם דרק רוז נפצע בעקב ולא יחזור למשחק. משם זה באמת כבר לא היה כוחות, והמשחק נגמר ב-26 הפרש.

זה היה ניצחון חמישי של הספרס ביותר מ-25 הפרש בששת המשחקים האחרונים. את רשימת הקלעים הוביל ברין פורבס, שצלף 22 נק' ב-58%, אבל האמת היא שחלוקת הנקודות הייתה מאוד שוויונית. שבעה שחקנים קלעו מספר דו-ספרתי, כולל פלטל ובלינלי. בנוסף, הספרס קלעו ב-52.9% מהשדה, והיו טובים במיוחד מהשלוש (19 שלשות שהן 57.6% מהזריקות). נראה לי שכשפופוביץ' אמר שהוא לא אוהב את השלשות הוא ניסה להרדים את כולם.

עם זאת, נתון שצריך להדאיג מאוד מהמשחק הזה הוא 16 איבודי כדור – 4 יותר מהממוצע העונתי של הקבוצה – ו-4 מתוכם רשומים על שמו של דרוזן. הוא סיים ערב חלש מאוד מבחינתו רק עם 12 נק' אבל עם 8 אסיסטים. במשחקים האחרונים נראה שהוא מנסה יותר לשתף את האחרים, וזה עובד, אבל צריך למצוא את האיזון, כי מדרוזן מצפים גם ל-25 נק' בערב. עוד עליו בהמשך.

פחות מ-24 שעות אחר כך הספרס היו כבר על האוטובוס מסן אנטוניו ליוסטון. בלי כריס פול הפצוע, הספרס הצליחו להגביל את הרוקטס ל-41 נק' בלבד במחצית, אבל הגנת החילופים של יוסטון מנעה מהם לקלוע בעצמם הרבה יותר מזה. שש דקות רעות ברבע השלישי הספיקו לרוקטס כדי לברוח ליתרון דו-ספרתי, שצמח כבר ל-17 בתחילת הרבע הרביעי. הספרס עוד הצליחו לחזור למשחק בקאמבק הירואי ולעלות ליתרון עם הגנה נפלאה, אבל השילוב בין עייפות + שיפוט ביתי + משחק הקלאץ' של הארדן לא הספיק הפעם. לפחות זה לא נגמר ב-31 הפרש כמו בפעם הקודמת.

השורה האחרונה לא נכתבה סתם. יש הבדל של שמיים וארץ בין הספרס שהובסו על ידי הרוקטס ב-1 בדצמבר לבין הספרס ששיחקו נגדם השבוע. בראש ובראשונה בהגנה. עד המשחק הזה, הספרס הגבילו את היריבות שלהם לפחות מ-100 נק' שבעה משחקים רצוף, וחלקן לא היו קבוצות קלות: קליפרס, פילדלפיה ויוטה – האחרונה אמנם לא בטופ ההתקפי כמו השתיים הראשונות אבל רק שבוע קודם המטירה על הספרס מבול של שלשות בדרך ל-139 נק'.

האם משהו באמת מתחיל להתחבר בהגנה של הספרס? ימים יגידו אם כן, ואם זה לא מעט מדי, מאוחר מדי.

נתוני ומסקנות השבוע

ציוץ של פול גרסיה, כתב המסקר את הספרס, הוביל אותי לנתון מעניין: עד המשחק נגד הרוקטס, דרוזן לא היה הקלע המוביל של הספרס בשישה משחקים רצוף. הם ניצחו חמישה מהם בהפרש של 25 נק' לפחות, והפסידו הפסד מוזר אחד לשיקגו. מאוד מוזר. במשחק השביעי, נגד יוסטון, הוא חזר להיות הקלע המוביל ולקח על עצמו יותר מדי דברים, במיוחד ברבע השלישי הגרוע ובכלל במחצית השנייה. הספרס הפסידו.

לקחתי את הנתון הזה ורציתי לרדת לעומקו. כשמסתכלים על נגיעות בכדור באותם שבעת משחקים, בשני ההפסדים דרוזן נגע בכדור כ-10 פעמים יותר אבל לא מסר יותר מסירות. כשמשווים את זה גם לנתוני Usage, בשני ההפסדים לדרוזן היה Usage של 34.6% ו-39%. ובניצחונות? בין 22-25%. זאת אומרת שבהפסדים הכדור נשאר בידיים שלו יותר זמן, למהלכים שבהם הוא חדר לסל. כל חוקר באקדמיה יגיד שאסור לבלבל בין מתאם לסיבתיות – זה שיש קשר בין נתונים לא בהכרח מעיד על כך שאחד הוביל לשני. אבל, מבחן העין והנתונים מראים דבר אחד בוודאות – כשהספרס ניצחו, יותר שחקנים היו מעורבים במידה שווה.

אגב, גם גיי ואולדריג' נגעו יותר בכדור בהפסדים, בהשוואה לכמות הנגיעות שלהם בניצחונות לעומת האחרים. ומי מסר הכי הרבה בקבוצה? דרק ווייט, שהפך להיות הרכז דה-פקטו, גם כשדרוזן על המגרש. הוא מסר הכי הרבה ביחס לכמות הנגיעות שלו בכדור, והניע יפה את הכדור בהתקפה. ווייט גם הפך לגארד ההגנה החשוב של הקבוצה. באותם שבעת משחקים הוא היה הגארד עם הדירוג ההגנתי הטוב ביותר (לצד פאטי מילס), כשלרוב הופקד לשמור על השחקן המוביל החשוב של היריבה.

מול יוסטון, הוא נצמד להארדן לחולצה וניסה למרר לו את החיים. פעם זה נגמר בחטיפה, שלוש פעמים בחסימה (מהלך שטכנית נחשב לחסימה, אבל הוביל לחטיפה) ופעם בתוקף ברור שלא נשרק ברגעי ההכרעה. גם בניצחון מול פילדלפיה היו לו שלוש חסימות. אם הוא רק היה משפר את הקליעה שלו, הספרס היו הרבה יותר מאיימים. זה מזכיר משהו שאמרו בשנה שעברה על גארד אחר עם יכולת הגנתית טובה יותר, ויכולת קליעה פושרת, דז'ונטה מוריי.

בכלל, נראה שהמעבר של ווייט לחמישייה הפותחת עושה טוב לקבוצה, אבל זה בא על חשבון דנטה קנינגהם, שמצא את מקומו בחמישייה השלישית במשחקים האחרונים. רבים יגידו שטוב, זה היה צריך לקרות מזמן, כי קנינגהם הוא נטל התקפי – אבל פופ כן רואה בו משהו, במיוחד הגנתית. בלעדיו, החמישייה הראשונה של הספרס סופר-נמוכה, לא לוקחת מספיק ריבאונדים ולא מגנה טוב על הסל. תשאלו את קלינט קפלה, שקטף מול הספרס 23 ריב', 8 מהם בהתקפה. כשמשווים בין שתי החמישיות האלה, שהן שתי החמישיות ששיחקו הכי הרבה דקות ביחד עד כה, ההבדל ניכר:

על פניו, נראה ששתי החמישיות האלה לא אידיאליות, כי שתיהן עם נט רייטינג שלילי. כלומר, הספרס מפסידים בממוצע בכל 100 פוזשנים. עם זאת, ייתכן שהנתונים קצת מוטים מרצף ההפסדים הקיצוניים בתחילת העונה, ושווה יהיה לעקוב אחריהם עוד 20 משחקים. בינתיים אפשר לראות שאחוזי השדה אמנם יותר טובים עם ווייט על המגרש, אבל הקבוצה קולעת 2.5 נק' פחות, והנתון הכי בולט הוא שהקבוצה לוקחת כמעט 3 ריב' פחות בממוצע, באופן טבעי. נתון בולט נוסף, ומפתיע, הוא שיחס האיב'-אס' טוב יותר עם קנינגהם. כלומר, הקבוצה מאבדת פחות כדורים.

הפתרון הראשון שקופץ לראש הוא החלפת גיי בחמישייה בגבוה שיכול לשחק לצד אולדריג', ולא שני פורוורדים שהם לא סנטרים טבעיים. את הנקודות שלו גיי יוכל לתרום בכיף מהספסל, עם החמישייה השנייה. כשהוא שיחק בטורונטו לצד דרוזן, הם אף הגיעו למסקנה שעדיף לשני הצדדים שדרוזן וגיי לא ישחקו יחד באותה חמישייה. הבעיה היא שאין בספרס גבוה כזה. ברטאנס הוא לא סנטר, ולא ייתן מענה בפרמטרים האלה (הוא לוקח רק 2.9 ריב' בממוצע למשחק ויותר מטייל על קשת השלוש), ופלטל לא מספיק טוב בשביל להיות בחמישייה ראשונה. פופוביץ' ניסה את זה בתחילת העונה ומהר מאוד ירד מהעניין.

פאו גאסול היה אמור למלא את התפקיד הזה. הוא עם ראיית משחק מצוינת, מוסר אסיסטים נפלאים לצבע ויכול גם לתת את האקסטרה שחסר מתחת לסל, אבל כרגע לא נראה שהוא חוזר מהפציעה בקרוב. העדכון האחרון שנמסר על ידי הקבוצה היה לפני כשבועיים, אז פופ אמר בראיון שזה עוד ייקח זמן. בכלל, הסיפור איתו מורכב, וכולל אבחון שגוי של הצוות הרפואי בספרס, שפספס שבר מאמץ.

אחרי סאגת קוואי והסיפור עם דני גרין (שסיפר ששיחק בעונה שעברה עם קרע במפשעה), הקבוצה כנראה מתייחסת הרבה יותר בזהירות לפאו. לפחות בניגוד לקוואי הוא מגיע למשחקים, יושב על הספסל ותומך מוראלית בשחקנים. בינתיים, נאלץ להסתפק במה שיש ולקוות שהכושר הטוב יימשך ברצף המשחקים הקרובים, שאמור להיות קשה. לפחות הלילה נגד דנבר, נוכל לבחון את המסקנות האלה.