טור שינסה לסכם נקודות מעניינות ולהאיר נקודות שאולי פחות שמתם לב אליהן. העמדות הן רק שיטת מספור.

כל הנתונים נכונים לחמישי 28.11.19

PG – אינגראם מוצא את עצמו

ברנדון אינגראם הגיע לליגה על תקן קלעי, ויש מי שהשוו אותו לקווין דוראנט. ממש פורוורד גמלוני רזה שקולע מצוין. אלא שהבטחות לחוד ומציאות לחוד, וכידוע תחזיות דראפט זה אחד מהדברים הכי פחות אמינים שיש בענף, משלל גורמים. חלק מהם, כמובן, קשורים לקבוצה שאליה מגיעים.

הלייקרס כעיקרון לא עוסקים בפיתוח צעירים (טיפל'ה השתנה בשנה האחרונה, לא משהו רציני) ובאים בגישה של "אנחנו הלייקרס, אתה צריך להוכיח שאתה ראוי להיות פה". אפשר להבין אותם, כי זה באמת מראה מי עם מוטיבציה וויכולות, ומי באמת לא מתאים למועדון. מצד שני, יש שחקנים שכן צריכים הכוונה בהתחלה לפחות. בין אם זה באימונים סדירים (שאין כאלה, כל אחד מתאמן בזמנו) ובין אם בהתמודדות עם הלחץ של העיר הענקית, הסלבס והמסיבות. יש שחקנים כמו קובי שפורחים בגישה הזאת, ויש שחקנים שמתפספסים. ראינו בעונה שעברה את דיאנג'לו ראסל, ואנו רואים העונה את ברנדון אינגראם.

זו הקפיצה בנתונים של אינגראם העונה לעומת עונות קודמות:

שימו לב לעלייה באחוזים למרות עליה בכמות זריקות, ולכך שכל זה מושג כשלמעשה הוא משחק פחות בממוצע כל משחק.

בשוטצ'ארט זה מעט פחות מרשים:

בנוסף הוא מוביל את הליגה בקטגוריה מעניינת: ספוט אפס. כידוע ספוט אפ היא זריקה פחות טובה (למרות שבניגוד לדברים אחרים פחות יעילים, עדיף שכולם ידעו ויוכלו לבצע). אינגראם מוביל את הליגה בנקודות מספוט אפ, עם 8 כאלה למשחק. מה שיותר מרשים זה שהוא עושה זאת ביעילות טובה: 66.4% EFG ו-1.31 נקודות לפוזשן (ממוצע הליגה הוא 1.08 לכלל ההתקפות).

אינגראם ציין בריאיון שהלחץ בלוס אנג'לס בהחלט הפריע, וגם המנטור שלו, ג'רי סטקהאוס הסביר על השיפור שחל אצל אינגראם העונה.

חשוב לציין שאצלו (בניגוד למישהו שיגיע בהמשך) השיפור לא בא לידי ביטוי בהצלחת הקבוצה. הפליקנס עדיין מדשדשים, ובנוסף ההגנה שלו כפי שהוזכר בפודקאסט מהשבוע, עוד לא שם. מאוד עוד לא שם. הדירוג ההגנתי של הפליקנס איתו על המגרש הוא 115.8 ובלעדיו הוא 109.5. שזה עדיין לא טוב (זה לא שהמחליפים שלו הם שחקני הגנה מצטיינים) אבל זה שיפור משמעותי.

למרות זאת, משחקן שתהו אם יוכל בכלל להמשיך לשחק אחרי הפציעה המוזרה שלו בעונה שעברה, ואחרי שבקיץ ההחלטה שלא לתת לו הארכת חוזה לוותה בקונצנזוס, עושה רושם שהוא מתחיל לקיים חלק מההבטחות ערב הדראפט. ואולי קווין אוקונר צודק, והוא אכן טוב יותר מבן סימונס…

 

SG – רוקיז

דירוג הרוקיז הקבוע, הסיבה המרכזית שאתם קוראים פה. נזכיר את הפרמטרים למי שלא עוקב:

1. לפחות 20 דקות למשחק
2. לפחות 10 נקודות ממוצע ויכולת נוספת ברמה גבוהה או לפחות 15 נקודות למשחק.


(הפרמטרים נועדו לסנן השפעות גארבג' וכד', ולראות שהרוקי הוא באמת חלק מהותי עבור קבוצתו)

 

ובמקום הראשון:

1.ג'ה מוראנט

19.1 נקודות, 3.2 ריבאונדים, 6.6 אסיסטים, 1.4 חטיפות, 3.5 איבודים ב-28.6 דקות.

חשבנו שיהיה צמוד אבל מוראנט אט-אט מפריד עצמו משאר החבורה. הוא מוביל את כל הרוקיז בנקודות ובאסיסטים, וכנראה שגם בסלי ניצחון. הוא כבר עכשיו מראה יכולות מרשימות ויהיה ככל הנראה סופרסטאר. רק דבר אחד: שיהיה פחות שיעי. בטור הקודם הזכרתי שהוא מתפרע ונוחת בצורה מסוכנת. השבוע מול אינדיאנה הוא נחת לא טוב והיו צריכים לסחוב אותו מהמגרש. לפני זה הוא הספיק להיות הרוקי השני של הגריזליס (אחרי מייק ביבי) עם יותר ממשחק אחד של מעל 20 נקודות ומעל 10 אסיסטים.

 

2. קנדריק נאן

16.5 נקודות, 2.4 ריבאונדים, 3.3 אסיסטים, 1.3 חטיפות, 2.2 איבודים ב-29.4 דקות למשחק

הסנסציה של תחילת העונה לא לגמרי יציב אבל נותן קייס טוב בינתיים לראש הדבוקה של כל מי שהוא לא ג'ה. יש לו אחוזים טובים לגארד, כולל מעל 40% מעבר לקשת, והוא גם שומר טוב שנותן המון אנרגיה ומאמץ. השבוע הוא אמר בריאיון לשאמס צ'ארניה שהוא בהחלט רואה בעצמו רוקי העונה. הוא יצטרך לשפר המון כדי להדביק את הקצב, אך יש לו יתרון עצום על כל שאר השמות ברשימה: שחקן פותח בקבוצת צמרת, שמשחק טוב בשני צידי המגרש.

 

3.פי ג'יי וושינגטון

11.3 נקודות, 5.2 ריבאונדים, 1.4 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 1.2 איבודים ב-27.5 דקות למשחק

שארלוט קבוצה גרועה. אבל לא גרועה כמו שציפו ממנה. סיבה אחת לכך היא צמד הגארדים טרי רוזייר ודוונטה גראהם שהוזכר כאן בטור הקודם. סיבה נוספת היא פי ג'יי וושינגטון שמראה יכולות מרשימות. ואם בהתחלה עוד דיברנו על הקליעה המפתיעה שלו לשלוש, אז עכשיו הוא גם מראה יכולות אתלטיות שבאות לידי ביטוי בריבאונד וביצירת נקודות בצבע.

4. רוי האצ'ימורה

12.1 נקודות, 5.3 ריבאונדים, 1.5 אסיסטים, 0.9 איבודים ב-26.8 דקות למשחק

וושינגטון בצמרת הליגה בדירוג התקפי, אבל קשה לייחס הרבה מזה להאצ'ימורה, שספג בשבועות האחרונים סדרת חינוך, סופסל מדי פעם, אך לאט מתחיל לחזור ולתת יכולות, גם אם זה רק בצד אחד של המגרש.

5. ברנדון קלארק

12.5 נקודות, 6.3 ריבאונדים, 1.3 אסיסטים, חסימה אחת, 1.1 איבודים ב-22 דקות למשחק

קלארק שחקן מצוין, עם אחוזים טובים מהשדה ומשלוש (45% מעבר לקשת). מר מצוין גם היה יכול להיות בקלות בצמרת הדירוג אם היינו מסתכלים על נתונים יבשים בלבד, אבל קלארק עולה מהספסל. והוא עולה מהספסל בקבוצה שלא טובה. על אחד מאלה אני יכול לוותר. כשזה כבר שניהם…

6. טיילר הירו

14.8 נקודות, 4.2 ריבאונדים, 2.3 אסיסטים, 2.3 איבודים ב-29.9 דקות למשחק

טיילר הירו היה פצוע, וחזר מהפציעה חדש ויעיל אף יותר, עד כמה שאפשר. אבל כשכולם בריאים ומשחקים (מה שלא קרה יותר מדי העונה במיאמי) הוא עולה מהספסל. הוא נותן תרומה התקפית חשובה לספסל של מיאמי, ומאפשר דקות מנוחה לשחקני החמישייה. יש לו 51.4% מהשדה בקאטצ' אנד שוט ו-47.5% מהשלוש בקאטצ' אנד שוט. הוא מאוד יעיל מהטווח הזה ועל פי מה שאמר בריאיון זה עיקר מה שהוא מתאמן עליו כל בוקר.

7. אריק פסקל

17 נקודות, 5.4 ריבאונדים, 1.6 אסיסטים, 1.6 איבודים ב-31.4 דקות למשחק

נקודת האור היחידה העונה בגולדן סטייט היא כנראה השחקן הזה, שמשחק התקפית מצוין. יש לו אתלטיות ויכולות מרשימות בצבע, רק קצת חבל שמהשלוש הוא מאוד חלש (26.7%). בסך הכול הוא מלהיב ונותן תקווה שאולי בשנה הבאה יהיה משהו נחמד שיתווסף לחבורה הפצועה כרגע.

8.אר ג'יי בארט

15.2 נקודות, 5.6 ריבאונדים, 3.6 אסיסטים, 1.5 חטיפות, 2.8 איבודים ב-33.2 דקות למשחק

עוד מישהו שאם היינו מסתכלים על נתונים בלבד כנראה שהיה קצת יותר גבוה. הוא נותן מספרים מרשימים ובגדול נותנים לו להתפרע ולהוביל את הקבוצה. האחוזים שלו סבירים והפוטנציאל ממש שם. אמנם כרגע נמוך אבל אין שום סיבה שלא יהיה סופרסטאר בעוד כמה שנים. רק שיעשה פחות צעדים…

9. דיאנדרה האנטר

12.1 נקודות, 4.1 ריבאונדים, 1.8 אסיסטים, 1.8 איבודים 31.3 דקות למשחק

השחקן שהגיע על תקן סטופר הגנתי מראה יכולות לא רעות גם בצד ההתקפי. לא משהו מדהים, אבל 37.5% מעבר לקשת ב-4.4 זריקות זה טוב. הוא גם מסוגל ליצור לעצמו, יכולת מסירה לא רעה, ואם אטלנטה היו גבוה יותר כנראה שגם הוא היה מטפס בדירוג. בעתיד הוא יהיה שחקן טוב בשני צידי המגרש, ובינתיים יסתפק בלהיות עוגן בחמישייה של אטלנטה.

 

10. קובי ווייט

12.9 נקודות, 3.5 ריבאונדים, 2.2 אסיסטים, 1.5 איבודים ב-25.6 דקות למשחק

ווייט פתח את העונה בסערה ומאז קצת כמו הרבה שחקנים של שיקגו נעלם. מדי פעם הוא מגיח ומראה ניצוצות של מה יכול היה להיות לו היה לו מאמן אחר או מסגרת אחרת. אולי בעתיד עוד תהיה לו. אישית אני מקווה שזה יקרה בזמן הקרוב.

עומדים בשער: קמרון ג'ונסון ודאריוס גארלנד . לא מספיק דקות ויעילות. גארלנד עדיין לא הבנתי במה הוא ממש טוב.

מצורפים הנתונים של הרוקיז  בהשוואה לשחקן הממוצע בעמדה שלהם, ויעילות קליעה. הנתונים פר 48 דקות.

SF – הבן של אבא?

אני רוצה לדבר איתכם על שחקן שבעקבות פציעות/היעדרויות השתלט על עמדה, מראה יכולת ממש טובה וסוחב את קבוצתו למאזן טוב משצפו לה. כן, אני יודע שזה סיפור נפוץ, ואני יכול למלא את כל הטור שלי בכאלה רק מהעונה, אבל מי שאני מתכוון אליו עלה לחמישייה לא רק בגלל פציעה.

בעונה שעברה דומאנטס סבוניס כבר היה מועמד לתואר השחקן המשתפר ולתואר השחקן השישי, אלא שבסוף התארים הגיעו לשחקנים ראויים יותר. העונה הוא הועלה לחמישייה ולמרות היעדרותם של ויקטור אולדיפו ומיילס טרנר, סבוניס היה חלק אינטגרלי בריצה של אינדיאנה ששמה אותה בצמרת, ואף הצליח להשתפר עוד קצת מעבר לעונה שעברה.

ניתן לראות שכמעט בכל פרמטר חשוב הוא עלה ועלה משמעותית (מלבד אחוזי שלשות, שנובע מהעובדה שהתחיל לזרוק יותר). בשוט צ'ארט הזה ניתן גם לראות שיש לו צד מועדף שבו הוא יותר טוב:

לאור העובדה שזה משהו שמסתכלים עליו בתדרוכי הגנות, יש מצב שכבר עכשיו חלק מהשומרים מנסים לסגור לסבוניס את השמאל. לחלק זה יעבוד יותר לחלק פחות…

אבל לא הכול השתפר משמעותית. חלק מהעניין של מעבר מהספסל לחמישייה גרר עליה ביוסג', ואיתו התמודדות קשה יותר. אחוזי השדה ירדו מעט, יחס אסיסטים-איבודים נפגע ביחס לשנה שעברה, אבל כל אלה הם נתונים אישיים. התרומה הקבוצתית שלו השתפרה משמעותית והפייסרס ללא ספק טובים יותר איתו על המגרש (כן, גם חלק מזה שהמחליף שלו זה רוקי).

אלה הנתונים לגבי השינוי באחוזים של הקבוצה איתו לעומת בלעדיו (מתוך CTG, שמתעלמים בסטטיסטיקות מגארבג' טיים):

סבוניס כרגע עומד על 18.9 נקודות למשחק, השני באינדיאנה אחרי מלקולם ברוגדון שהיה פה בפעם הקודמת ומוביל עם 19.0 נקודות למשחק. זה מעניין כי בקיץ דובר על כך שהפייסרס שוקלים להעבירו בטרייד, ובסוף הוא קיבל הארכת חוזה. ולמרות שכבר קיבל את מבוקשו ושכרו מובטח, הוא מצדיק כל דולר, יש לו חלק מהותי במה שקורה שם והוא סוחב איתו את הפייסרס ל-64% הצלחה במזרח (אחוזים ששווים יותר מ-50 ניצחונות בעונה).

PF – ההגנה של הראפטורס

הראפטורס נמצאים כרגע במקום הרביעי בליגה בדירוג הגנתי. הם גם הראשונים בליגה באחוזי שדה של היריבות (כלומר שהקבוצות היריבות קולעות מולם באחוזים הכי נמוכים). למרות שאין להם סטופר עיקרי ממש טוב בסגל, ההגנה של הראפטורס נובעת מתכנון חכם ועבודת צוות. השחקנים משתפים פעולה, מתקשרים ביניהם ומחפים אחד על השני. זה למשל משהו שכמו אצל בוסטון (למרות שלה יש את מרכוס סמארט) מגיע יותר מהמאמן, מאיך שהוא מנחיל עבודה הגנתית ועבודת צוות.

כאן סטן ואן גנדי מסביר את הסטים המרכזיים שלהם ואיך הם מנצלים אותם. הוא אמנם נוגע ממש בקטנה אך זה מעניין:

C – לוקה

באמת שלא רציתי להתייחס אליו, כי זה טור שאמור לעסוק במה שעובר מתחת לרדאר, ולא במה שכולם מדברים עליו כל הזמן. אז בחרתי להתייחס לסיפור שלו מזווית אחרת.

כן, לוקה הוא מלהיב. הוא בן 20 שעושה דברים שלא הרבה אחרים עשו. למעשה את כל מי שכן עשה ניתן לספור על יד אחת. ולא הוא לא יהיה MVP, דאלאס עדיין קבוצת סף פלייאוף ויש לו חסרונות. אבל יש פה אבל.

להצביע על החסרונות שלו זה כמו שיספרו לכם על ילד בן 14 שמצטיין ברפואה, ותגידו "הוא לא מצטיין, הוא קיבל רק 80 במבחן". זו ההגדרה המילונית של התעסקות בטפל. כן, יש עליו הייפ, אבל זה הייפ מוצדק. כשיהיה מישהו אחר בן 20 שיעשה את אותו דבר אז נגיד שזה לא מרשים. בינתיים לצקצק ולזלזל בו לא עושה אף אחד מאגניב או חכם גדול. בעיקר כי שוכחים שספורט זה בבסיס רגש. ולהעביר ביקורת על רגש שאוהדים אחרים מביעים בעקבות אירוע ספורט, זה לא להבין ספורט. אפשר לאהוב, אפשר לשנוא, אפשר פחות להתלהב. הכול אפשר. אבל עובדתית, אין הרבה תקדימים למה שהוא עושה בגילו הצעיר.

השחקן השישי:

יש והייתה לי המון ביקורת על דווין בוקר ביחס למה שהוא עושה על המגרש. אבל מחוץ למגרש, עם כמה שזה שיווקי ותדמיתי, זה עדיין מרגש.