14 משחקים לתוך העונה נראה שמשהו רע קורה בסן אנטוניו, טקסס. הקבוצה, שהייתה רגילה לככב בטופ המערב ב-20 השנים האחרונות, הגיעה למחוזות הבינוניות שאינם מוכרים לה, ומתקשה לגבש זהות. היא אמנם ניצחה את ניו אורלינס ויוסטון, אבל שתיהן הגיעו למשחק בסיטואציה בעייתית (ניו אורלינס ללא דייוויס, יוסטון עם כרמלו ושלל הצרות).

גם שאר הניצחונות שלה לא היו מרשימים (על מינסוטה המפוזרת, לייקרס הלא סגורה על עצמה ודאלאס ה… לא מרשימה – בהארכה), והיא הפסידה לקבוצות שלפחות על הנייר הייתה אמורה לנצח (אורלנדו, פיניקס ומיאמי). וכל זה כשהיום צפוי לה משחק קשה מול גולדן סטייט, שתבוא חדורת מוטיבציה להשיל את עננת הסאגה של דוראנט-גרין. יש סיכוי טוב שמחר יהיה לה מאזן שלילי. אז מה קרה שם? ועד כמה זה נורא?

למרכוס אולדריג'

אחרי שבשנתיים הראשונות שלו בספרס אולדריג' חסה בצילו של לנארד, בשנה שעברה הוא קיבל לידיו את המושכות ונתן את עונתו הטובה ביותר בקבוצה, יש שיגידו אחת מהטובות בקריירה. אולדריג' הוביל לפלייאוף חבורה של שחקנים אפורים ואנונימיים במקרה הטוב או מבוגרים והרבה מעבר לשיא במקרה הפחות טוב. לצורך העניין, השחקן השני הכי טוב בקבוצה בעונה הקודמת היה רודי גיי או אולי קייל אנדרסון או דז'ונטה מוריי. אי אפשר לדעת, כי כמעט כולם תרמו את חלקם במובן כזה או אחר ואף אחד לא התבלט באופן מובהק. אולדריג' היה המבוגר האחראי שלקח על עצמו את המנהיגות והאחריות ברגעי ההכרעה, וסיים עם 23.1 נק' למשחק ב-52% שדה אפקטיביים (eFG) ו-8.5 ריב'.

העונה, כך נראה, הוא מתקשה לשחזר את אותה יכולת. ב-14 משחקים הוא צנח ל-42% eFG שמתורגמים ל-17.4 נק'. זה עדיין טוב יחסית, אבל לא מספיק לשחקן שאמור להוביל את הספרס. יבואו גם כאלה שיגידו שזה גם מדגם קטן יחסית, אבל כל מי שראה את הספרס במשחקים האחרונים הבין עד כמה אולדריג' מתקשה להגיע למצבים ומחטיא זריקות שבדר״כ היה קולע, כולל במשחקים מול הסאנס והקליפרס, שאותם סיים עם 25% ו-20% מהשדה, בהתאמה. ועם כל הכבוד לדיאנדרה אייטון, מרצין גורטאט ומונטרז הארל שעשו עליו עבודה יפה, אולדריג' טוב מהם.

כל זה הופך את המשימה של הספרס לקשה שבעתיים. גם העונה וגם בעונה שעברה היריבות הבינו שאחד מהמפתחות של ניצחון על הספרס הוא להביא עזרה על אולדריג' ולהכריח את השחקנים האחרים לקלוע. העונה זה נכון עוד יותר, כשמי שמשחק לצידו רוב הזמן הוא קנינגהאם, שחקן שבקלות המגן שלו יכול לעזוב אותו לטובת דאבל-טים על אולדריג'. אבל זה רק גורם אחד.

פציעות

בספרס לא אוהבים תירוצים, ממש לא. אבל קשה להיות בצמרת כששנה שנייה ברציפות הם מגיעים עם תוכנית סדורה ורגע לפני שהעונה נפתחת, אחד מהברגים הכי חשובים בתוכנית הזו נפצע ומושבת עד להודעה חדשה. אז זה היה קוואי, העונה זה דז'ונטה מוריי, שהיה אמור להיות השחקן ההגנתי החשוב ביותר בקבוצה. זה שעם זריזות הידיים שלו יכול לשמור על גארדים כמו הארדן וקרי, עד כמה שאפשר לשמור עליהם. ואם זה לא הספיק, שלוש שניות אחר כך דרק ווייט, הרכז שאמור היה להחליף אותו גם נפצע. וגם המחליף השלישי – לוני ווקר. אבל זה כבר מאחורינו, ובמשחקים הראשונים נראה שדמאר דרוזן התרגל היטב לתפקיד הרכז. הרי גם ככה הוא קלע שאוהב יותר להיות עם הכדור ביד, לנהל את המשחק ולהריץ פיק אנד רולים.

בעיית הפציעות האמיתית עברה מתחת לרדאר אצל רוב צופי ואוהדי הליגה. לפני שבועיים גיי נפצע בעקב ונעדר עד המשחק נגד הקליפרס בחמישי. גם גאסול נפצע ברגל ואמור לחזור בקרוב, וגם יאקוב פלטל סבל מנקע בקרסול. כל זה השאיר את הספרס עם שמיכה מאוד קצרה, במיוחד בעמדת הפורוורד השני, שהובילה לדקות משמעותיות לשחקנים כמו קווינסי פונדקסטר ושימצי מטו בחלק מהמשחקים.

אחרי דרוזן ואולדריג', גיי היה אמור להיות האופציה ההתקפית השלישית במקרים רבים. בכל זאת, שחקן של 20 נק' לעונה ב-48%, שיודע ליצור לעצמו ולחדור לסל. מעבר לכך, גיי הפך להיות דה-פקטו השחקן ההגנתי החשוב ביותר של הקבוצה העונה. הוא שדרג את הרמה שלו, נלחם מתחת לסל ומוביל את הקבוצה בדיפנסייב רייטינג של 101.6. הבא בתור אחריו הוא קנינגהאם, עם 105.4. אולדריג' כמעט סוגר את הרשימה, שלישי מהסוף עם 108.8.

אז מה יהיה?

השילוב בין ההיעדרות של גיי, כמעט בחצי מהמשחקים עד כה, לבין היכולת הפושרת מינוס של אולדריג' בהתקפה בא לידי ביטוי במבחן התוצאה, וממקם את הספרס במקום טוב באמצע הטבלה מבחינת דירוג הגנתי (מקום 15 עם 108.8) והתקפי (מקום 14 עם 107.7).

כאמור, הספרס באו לעונה עם תוכנית משחק ברורה: לקחת מעט שלשות יחסית, אבל לקלוע אותן באחוזים טובים, ולהתמקד בקליעה מחצי מרחק או מתחת לסל, הלחם והחמאה של אולדריג' אבל גם של שחקנים נוספים בסגל, מתוך הנחה שהרבה קבוצות יפקירו את האזור הזה לטובת הגנה על קשת השלוש. באופן אירוני, דווקא הזריקות לשלוש שהרבה חששו מהן לפני פתיחת העונה, נקלעות ב-37.2% שמציבים את הספרס במקום השישי. שיפור של אחוז אחד והם היו קופצים לרביעי. גם ביחס איבודים-אסיסטים ואחוז ריבאונדים הם במקום נפלא (שלישי ושביעי בהתאמה, עם 12.1 איבודים למשחק בלבד – מקום ראשון בליגה), כך שלא הכול שחור בממלכת הספרס.

למעשה, נראה שכמעט הכל דופק לפי התוכנית למעט העניין הפעוט הזה של קליעה מ-2. הספרס ממוקמים קרוב לסוף הטבלה באחוזי קליעה לזריקות שנלקחות קצת מלפני קשת השלוש, אבל לוקחים הכי הרבה זריקות כאלה. הם גם במקום לפני אחרון באחוזי קליעה מתחת לסל. כשמשקללים גם את הזריקות מהטווחים שבין לבין, הספרס הם איפשהו באמצע הטבלה מבחינת אחוזים מחצי מרחק, אבל כאמור לוקחים הכי הרבה זריקות כאלה.

במשחקים האחרונים דרק ווייט חזר לשחק, והוסיף לה עוד איום של שחקן שיכול ליצור לעצמו

או לרכז

ואפילו לעשות קצת הגנה

עם זאת, לפחות בשני המשחקים הראשונים שלו היה נראה שחזרתו פוגעת קצת בדרוזן. הוצאת הכדור מהידיים של דרוזן בהתקפה גרמה לו פעמים רבות פשוט לעמוד באזור קשת השלוש ולהיראות אובד עצות. במשחק נגד הקליפרס דרוזן כבר נראה יותר כמו עצמו, אבל המספרים קצת משקרים, כי ברגעי ההכרעה, ולמעשה כל הרבע הרביעי, דרק ווייט לא שיחק ודרוזן היה באזור הנוחות שלו. אז הוא גם באמת פרח.

בעיניי, המפתח של הספרס למשחקים הקרובים ולשאר העונה יהיה לראות איך משלבים בין השניים. להערכתי, הפתרון הקל והמיידי יהיה דווקא לשחק עם ווייט כמחליף של דרוזן ברוב המשחק, בניגוד מוחלט למה שהיה רוב הזמן במשחקים האחרונים, ולמרות המהלך היפהפה שפה למטה. זה, יחד עם חזרה של אולדריג' לעצמו (והוא יחזור – תזכרו איך הוא פתח את העונה הראשונה בספרס) ועם חזרתם של רודי גיי ופאו גאסול לסגל, עשוי להספיק לספרס כדי להוציא לפועל את התוכנית, ולהתברג באחד מהמקומות הראשונים במערב. במיוחד אם עוד שחקן או שניים שנתנו עד עכשיו עונה פושרת ישתפרו קצת (שמתם לב שלא אמרתי מרקו בלינלי פעם אחת כל הכתבה?)