סן אנטוניו ספרס הגיעה לעונת 2018-19 כשחרב גדולה מרחפת מעל ראשה, כזו שכמעט כל קבוצה הכירה מקרוב בעשרים השנים האחרונות, אבל לא היא: בינוניות. אחרי עונה מקוללת במונחיה, שלאחריה הקבוצה איבדה לא פחות משלושה סמלים (קוואי לנארד שהועבר, מאנו ג'ינובילי שפרש וטוני פארקר שבחר לעזוב), היה נדמה לגרג פופוביץ' שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו. "תתעודד פופ", אמרו לו, "המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע". אז הוא התעודד, והמצב באמת נהיה יותר גרוע.

בשחזור כמעט מדויק של השנה שעברה, רגע לפני שהעונה התחילה רשמית אחד משחקני החמישייה שלה, ובורג חשוב מאוד בתוכנית המשחק, נפצע והושבת עד להודעה חדשה. בעונה הקודמת היה זה קוואי, העונה היה זה שחקן השנה השלישית והרכז הפותח דז'ונטה מוריי. לפי השמועות מוריי עבד על הזריקה הקלוקלת שלו בקיץ והיה אמור לחוות השנה עונת פריצה, אחרי שעונה קודם נבחר לחמישיית ההגנה השנייה.

ואם זה לא מספיק, נפצעו גם שחקן השנה השנייה דרק ווייט, שהיה אמור להחליף את מוריי בעמדת הרכז, והרוקי לוני ווקר. הקבוצה הגיעה לשריקת הפתיחה של המשחק הראשון מול מינסוטה כששלוש הבחירות האחרונות שלה בדראפט פצועות, בלי רכז אמיתי וגם בלי הגנה של ממש. "ברין פורבס נאלץ לשחק רכז, וזה הפחיד לו את הצורה, אבל גם חישל אותו", סיפר פופ ברגע נדיר של גילוי לב.

אף על פי כן המשחק הזה הסתיים בניצחון, כשלמרות שברין פורבס היה טכנית הרכז, הכדור היה בידיו של דמאר דרוזן רוב הזמן, ופאטי מילס חיפה מהספסל. גם המשחק השלישי הסתיים בניצחון דרמטי בהארכה על לברון והלייקרס, ומאזן 6-2 חיובי שיקר וסימן פתיחת עונה טובה. אבל אז שבעה הפסדים בתשעה משחקים הביאו את סן אנטוניו לעוד נקודה שהיא כבר מזמן שכחה: מאזן שלילי.

כן, אם לא מתייחסים למאזן 0-1 שלילי בפתיחת עונת 2015, שמיד התחלף והפך לחיובי, הפעם האחרונה שבה הספרס נקלעו למאזן שלילי הייתה ב-2009, אז הקבוצה נפלה ל-4-6 והתאוששה לעוד עונה עם 50+ ניצחונות. למעשה, ב-21 העונות האחרונות לספרס היה מאזן שלילי בסך הכל 65 יום. תקראו את זה שוב. 65 יום. ואם קשה לכם לשים את זה בפרופורציה, אז לקבוצה הבאה בתור קוראים יוסטון. היו לה 1007 ימי מאזן שלילי.

בשלב הזה אוהדים ופרשנים רבים – ובהם גם אני, מודה ומתוודה – חשבו שהקבוצה עשויה ללכת לטנקינג ולגמור מחוץ לפלייאוף, כמו באותה עונה ראשונה של פופ שבה דייוויד רובינסון נפצע והקבוצה זכתה בדראפט בדאנקן. אחרי הכול, לקבל את המפלצת זאיון ויליאמסון או פרוספקט מבטיח אחר זה לא כל כך נורא. רבים חשבו על זה, אבל לא פופ. בלקסיקון שלו אין כזה דבר "טנקינג".

חזרתו של דרק ווייט מפציעה ושילובו בחמישייה, לצד רצף של שבעה משחקים שבהם היריבה נעצרה על פחות מ-100 נקודות, החזירו לקבוצה קצת צבע ללחיים. פתאום הכל כבר לא היה כל כך שחור. אבל העונה נמשכה, הקבוצה המשיכה להציג תצוגות נפלאות לצד הפסידים מביכים לשיקגו, ממפיס ופיניקס בין השאר, ואותה חרב בינוניות חדה מהמערכת הראשונה איימה לירות במערכה השלישית.

פאסט פורוורד לסוף העונה. בניגוד לעונה הקודמת, הפעם הספרס הבטיחו את הפלייאוף ה-22 ברצף (שיא ליגה) שבועיים לפני הסוף. בנוסף, הם נמנעו ממפגש עם גולדן סטייט בסיבוב הראשון וקיבלו את הקבוצה שהכי רצו לקבל על הנייר – דנבר.

אנחנו קיבלנו סדרת פלייאוף סופר-צמודה, עם כל מה שאוהד כדורסל יכול לבקש: גניבת יתרון ביתיות במשחק הראשון, כמעט ניצחון חוץ נוסף אחרי שהספרס שמטו יתרון 19 במשחק השני, תצוגת שיא במשחק השלישי של דרק ווייט, רכז שעד הפלייאוף הזה מי שאינו עכבר אן.בי.איי או אוהד הספרס לא באמת הכיר, איבוד יתרון הביתיות במשחק הרביעי, וכמובן משחק 7 עם חזרה הירואית מפיגור 17 של הספרס ועבירה אחת שלא בוצעה. ולא, אני לא מדבר על החדירה של דרוזן לסל.

במהלך העונה השתמשתי לא מעט בפוסטים שלי בדורבן במוטיב רכבת ההרים הרגשית. למעשה מרגיש לי ששחקתי אותו עד תום כמו הברכיים של גרג אודן. גם הסדרה הזו הייתה רכבת הרים רגשית, אם לומר את האמת, כמיקרו קוסמוס של העונה. ואף על פי כן, התחושה שאיתה אוהדי ספרס רבים יוצאים לקיץ היא שהריח של אותה חרב בינוניות נישא באוויר ומאיים לא לעזוב. עם זאת, לקראת העונה הבאה, לספרס יש כמה נקודות אור שעשויות לגרש את אותה חרב, אם רק הכל יסתדר ואף אחד לא יפצע.

דרוזן הוא לא כוכב-על. אבל הוא כן יעיל

בתשע שנותיו בטורונטו לדמאר דרוזן דבקה תדמית של שחקן שמקבל יותר יחס (וכסף) ממה שהוא באמת שווה על המגרש. חוסר היכולת להצליח כמו שצריך בפלייאוף, גם בעונה שעברה כשטורונטו סיימה ראשונה במזרח עם קצת פחות מ-60 ניצחונות, הדביקו לו את הכינוי המעליב "דה-פרוזן", או בעברית – אחד שנחנק ברגעי ההכרעה.

אל הספרס הוא הגיע אחרי שנפגע מאוד בקיץ מעצם הטרייד, עם קוף נוסף שהוא צריך להוריד מהגב – להוכיח שהוא באמת שווה את מה שאומרים עליו, לפחות כמו זה שהספרס העבירו במקומו, ושהוא יכול להנהיג קבוצה. ועוד לא סתם, את אחד מהמועדונים הבכירים בליגה, בקונפרנס המערבי הקשה.

הפציעה של מוריי ושל דרק ווייט אילצה אותו ליטול את המושכות מהר מהצפוי, ובמקום להשתלב בהדרגה בקבוצה החדשה, לקחת על עצמו יותר ממה שצריך. הרבה יותר.

בחודשים אוקטובר ונובמבר נתוני היוזג' שלו עמדו על 29% (הסבר קצר: יוזג' הוא אחוז ההתקפות, מתוך סך כל ההתקפות של הקבוצה בזמן שהוא היה על המגרש, שהסתיימו במהלך שלו – סל, החטאה או איבוד). מדובר בכמעט אחת מכל שלוש התקפות. הוא גם שיחק כ-36 דקות בממוצע (2 יותר מהממוצע שלו בעונה שעברה), חילק קצת יותר מ-6 אסיסטים למשחק וקלע 27.9 נק' באוקטובר ו-21.9 בנובמבר.

היכולת שלו היא זו שהובילה לאותה פתיחה טובה שקרנית, ובאותה מידה גם זו שהובילה להמשך המזעזע ולמאזן השלילי. קל לקלוע 30+ נקודות מול הלייקרס ודאלאס באוקטובר, קצת יותר קשה לעשות את זה בהמשך מול אינדיאנה או יוסטון. ואם מצליבים בין נתוני היוזג' לסטטיסטיקות אחרות מבינים שדרוזן לא קלע פחות בנובמבר כי הוא לקח על עצמו פחות, אלא כי הוא החטיא או איבד כדורים.

אם מסתכלים רק על זה אפשר לשאול, ובצדק, למה אמרתי שזה מה שהוביל למאזן השלילי של הספרס. הסיבה היא שדברים לא קורים בוואקום. סגנון המשחק ההתקפי של דרוזן מתבסס המון על בידודים, פיק אנד רולים וחדירות לצבע, וכמעט לא על הנעת כדור. וכשמספר ההתקפות בכל משחק מוגבל, זה אומר ששחקנים אחרים בהכרח לא נוגעים בכדור כמעט 30% מהזמן שהם לצידו. שחקנים כמו למרכוס אולדריג', למשל.

באותם חודשיים היוזג' של אולדריג' היה 26.9% ו-24.6% אחוז והוא קלע 20.6 ו-16.5 נק' בהתאמה. הוא גם קלע באזור ה-43% מהשדה, כמעט עשר אחוז פחות מהממוצע שלו בעונה הקודמת. משהו בשטף ההתקפי לא עבד ולא גרם לו להגיע לנקודות האהובות עליו. והמשהו הזה היה בעיניי קשור הרבה לדרוזן, וגם לעובדה שלא היה לספרס באמת רכז.

אבל עם חזרתו מפציעה של דרק ווייט ושילובו כרכז הפותח, פתאום ההתקפה עבדה וקלעה 114 נק' בממוצע בדצמבר. פתאום אולדריג' קלע יותר ובאחוזים שנושקים ל-60 מלמטה. ופתאום גם דרוזן נראה רענן יותר, פשוט כי היה צריך לקחת על עצמו פחות. הוא אמנם חווה ירידה בינואר, אבל היא נבעה מעייפות ומפציעה קלה. אחרי פגרת האולסטאר נראה היה שהוא התאושש והעמיד ממוצעים יפים, כשהוא קולע 21 נק' ב-53% ועם כ-25% יוזג'. וזה בדיוק הדרוזן שפופוביץ' רצה והיה צריך מתחילת העונה. זה שעושה מהלכים כאלה:

בכלל, דרוזן הוא אחד מארבעה שחקנים בלבד בליגה שקלעו העונה יותר מ-20 נק', מסרו לפחות 6 אסיסטים וקטפו 6 ריבאונדים או יותר. לשלושת האחרים קוראים הארדן, ווסטברוק ודונצ'יץ'. ובניגוד לשלושתם הוא עשה את זה כשהיוזג' שלו היה פחות מ-30%. פחות מ-39% במקרה של הארדן.

הוא גם חטף 1.1 פעמים במשחק (הכי טוב בקבוצה), הגיע ל-2 דילפקשנס (ניסיונות הוצאת כדור מהמתקיף שלא הסתיימו בחטיפה, גם כן הכי טוב בקבוצה) והפריע לזריקות של היריב כ-5 פעמים במשחק (השני מבין הקו האחורי בקבוצה). אלו לא נתונים של שחקן ההגנה של השנה, רחוק מזה, אבל הם בהחלט מראים שהוא גם לא שחקן הגנה כזה גרוע כמו שעושים ממנו.

יחד עם זאת, במהלך העונה עלתה השאלה עד כמה הוא באמת חיוני לקבוצה כשהיא עם דירוג שלילי של 0.3- כשהוא משחק (כלומר על כל מאה התקפות סופגת 0.3 נק' יותר ממה שהיא קולעת) ו-4.5+ כשהוא לא על המגרש. אז קודם כל, כל המספרים שנתתי כאן, ועוד רבים ואחרים, מראים עד כמה הוא חיוני.

דה-פקטו הוא תפקד בעמדת הסמול פורוורד, כפליימייקר של הקבוצה. זה שהקבוצות היריבות מביאות עליו עזרה או את המגן הכי טוב, ולפעמים עושות טעויות בהגנה בגלל זה. האינטנסיביות שבה שיחק ריווחה לשאר השחקנים את ההתקפה, והובילה הרבה פעמים לאסיסטים קלים.

שנית, הדירוג של הקבוצה טוב יותר גם כשאולדריג' לא משחק. ואף אחד לא חושב לוותר עליו. כך שהנתון הזה לבדו לא אומר כלום וצריך להצליב אותו עם אינספור דברים כדי לרדת לשורש העניין. ודבר שלישי, על הנייר הקבוצה טובה יותר כמעט כשכל שחקני החמישייה הראשונה לא משחקים, למעט רודי גיי ודרק ווייט. ואצל שניהם, בניגוד לדרוזן, זה נובע בעיקר מההגנה.

דרק ווייט הוא מגן נהדר

לא מעט אירועים קרו בהיסטוריה ב-9 בדצמבר. ב-1872 מונה בארצות הברית המושל הראשון ממוצא אפריקאי. ב-1917 הגנרל אלנבי כבש את ירושלים במלחמת העולם הראשונה. וב-2007 הושק מטבע השנקל במדינה הקטנה שלנו במזרח התיכון. ב-2018, בטקסס, הרכז הצנום של הספרס שהוביל את קבוצת הג'י-ליג שלה לאליפות שנה קודם, קיבל לידיו את מושכות הרכז הפותח.

למרות הניצחון ב-13 הפרש על יוטה, זה לא היה המשחק הכי מרשים שלו, אני מודה. הוא רשם בו בסך הכל 6 נק' ו-4 אסיסטים אבל הוסיף גם 3 חטיפות (אחת מהן לרודי גובר) ודירוג הגנתי של 99 ב-30 דקות משחק. הוא שמר, אגב, ברבע מהזמן על ג'ו אינגלס, שקלע עליו 2 נק' בלבד, ובחצי מהזמן על דונובן מיטשל וריקי רוביו. הם קלעו עליו 10 נק' ביחד, כשמיטשל הוגבל לנקודה אחת בלבד. זה גם היה פחות או יותר הזמן שבו פופוביץ' החל לסמוך עליו כסטופר ההגנתי של הקבוצה.

מאז אותו משחק פחות או יותר הוא ידע עליות ומורדות, כולל פציעה שהשביתה אותו לכמה משחקים במסע החוץ המסורתי של הקבוצה, אבל ברוב מוחלט של הזמן עשה עבודה מעולה. אפילו מעבר לזה. תשאלו את קיירי אירווינג, ראסל ווסטברוק ודיאנג'לו ראסל, שווייט שמר עליהם ועשה להם חיים קשים. והם לא היחידים.

"כל משחק הוא שיעור בשבילו, הוא לומד כל הזמן", אמר עליו פופוביץ', שלא הפסיק להרעיף מחמאות על הילד במהלך העונה וחוויית הפלייאוף הקצרה, אבל במקביל גם לא חסך ממנו את שבטו.

במרץ, במשחק נגד יוסטון, ווייט אכל את ההטעיה המפורסמת של הארדן ועשה עליו עבירה לשלוש. שנייה אחר כך הוא כבר היה על הקווים ליד פופוביץ', שהסביר לו את הטעות. עוד באותו משחק, ברבע הרביעי, ווייט הראה שהוא למד מהטעות הזו ולא אכל את ההטעיה של הארדן, שזרק כמעט איירבול בסוף שעון ולא הצליח לסחוט עבירה.

ווייט חשוב להגנה של הספרס לאין שיעור. על כך יעיד רצף ההפסדים הקולוסאלי בהיעדרו באותו מסע הרודיאו, שבמהלכו הספרס ספגו 127, 141, 127 ו-125 נק' מסקרמנטו, גולדן סטייט, פורטלנד ויוטה. שלא לדבר על 130 הנקודות שספגו מהניקס. הניקס, לעזאזל.

אבל לא צריך את המשחקים הקיצוניים האלה כדי להבין – אפשר להסתכל על הממוצע. כשהוא היה על המגרש, הספרס ספגו כ-106.4 נק', נתון שהיה שם אותם בטופ 5 הגנתי בליגה. כשהוא לא שיחק, הם היו קבוצת הגנה בינונית, במקרה הטוב.

רוצים עוד מספרים? במהלך העונה הוא היה אחד משבעה גארדים בלבד שחטפו יותר מפעם אחת וחסמו 0.7 פעמים למשחק (או שבע חסימות בכל עשרה משחקים, אם אתם מעדיפים מספרים שלמים). רק הארדן, בן  סימונס, ג'רו הולידיי וג'ון וול גם חטפו וגם חסמו יותר ממנו. הוא וג'רו הולידיי גם היו שני הגארדים היחידים העונה שחסמו 6 פעמים במשחק. להארדן היה משחק עם 4. וכך גם לחברו לקבוצה, דרוזן.

וגם כשמסתכלים על נתונים קצת יותר מתקדמים, לווייט יש קייס לא רע להיכלל העונה או בעתיד באחת מחמישיות ההגנה. הוא מקום ראשון בהפרעה לשלשות (contested shots) פר 36 דקות (6.2) ושני מבין הגארדים בהפרעה לזריקות לשתיים (7.1). נושפים בעורפו מרקוס סמארט ואחד בשם דני גרין. גם כשלא מנרמלים את זה ל-36 דקות הוא מקום 4 בהפרעה לשלשות, ורשם קצת יותר מ-2 דפלקשנס למשחק (2.9 פר 36, מקום 15 מבין הגארדים בליגה). ולפי מדד "פלוס מינוס הגנתי אמיתי" הוא בטופ 5 ברכזים בליגה.

וכל זה, כאמור, כשהוא תמיד, אבל תמיד, הופקד על השחקן הכי טוב של היריבה. גם אם קוראים לו קווין דוראנט והוא גבוה ממנו בראש. לשם ההשוואה, במשחק נגד יוסטון הארדן שמר עליו ועל ברטאנס חצי משחק, ועל דרוזן רק רבע מההתקפות. דרק שמר על הארדן ביותר מחצי מההתקפות. נגד ניו אורלינס הולידיי שמר עליו, על פורבס ועל בלינלי חצי מהזמן. ודרק? נו, אתם כבר מבינים.

ריקוד המכונה

עד כאן דברינו. ההגנה סיימה את טיעונה, ונעבור להתקפה. לפני תחילת העונה היו הרבה חששות לגבי הקליעה משלוש של הקבוצה, אבל מהר מאוד הן התבדו. הקבוצה הובילה את הליגה באחוזים מהטווח הזה, גם אם לקחה כמעט הכי פחות זריקות. המתכון היה, כמו שפופ נוהג לומר – making good to great. לא להתפשר על זריקות, אלא להגיע לנכונות ביותר. בהתאם, כל שחקן קלע באחוזים גבוהים מהעמדות הנוחות לו.

כתוצאה מכך הספרס שיפרו משמעותית את ההתקפה שלהם מהעונה הקודמת. הדירוג ההתקפי של הקבוצה היה 112.2, שהספיק למקום השישי בליגה, זינוק מ-107 ומקום 17. למעשה, זה הדירוג ההתקפי הכי טוב בתולדות המועדון. הרבה מזה נבע בזכות אולדריג' ודרוזן ששכללו את הקליעה מחצי מרחק לרמת אמנות. רק חמישה שחקנים לקחו לפחות 5 זריקות למשחק מחצי מרחק וקלעו אותן ביותר מ-40% – דוראנט, קוואי, קליי תומפסון, דרוזן ואולדריג'. השניים של הספרס לקחו 7 כאלה למשחק.

דרוזן גם היה רק אחד משלושה שחקנים שלקחו יותר מ-5 זריקות למשחק מהצבע (אבל לא מתחת לסל), והוא קלע אותן ב-44.9%. אולדריג' גם זרק ב-69% למעלה מ-5 פעמים למשחק מתחת לסל, ונתן עונה רגילה חלומית.

לפני ובתחילת העונה הופנו גם חיצי ביקורת כלפי ההתבססות הזו על קליעות מחצי מרחק, אבל היא עבדה והייתה הלחם והחמאה של הקבוצה, גם בפלייאוף. למעשה, בפלייאוף, כפי שהראה איתן שמר לפני כשבוע, לא מעט קבוצות נוספות החלו לנצל את העובדה שההגנות פשוט מפקירות את השטחים האלה ולזרוק מחצי מרחק. כרגיל, פופ הקדים את כולם.

אבל כאמור, גם משלוש הקבוצה הייתה יעילה והובילה את הליגה באחוזים. בשלב מסוים דאוויס ברטאנס היה הקלע המוביל בליגה מהטווח הזה, אבל אחרי פגרת האולסטאר והולדת בתו הבכורה חלה ירידה משמעותית ביכולת שלו והוא הדרדר למקום השישי עם 42.9%. מי שחיפה על ההידרדרות שלו היה חברו לקו האחורי, ברין פורבס, שסיים במקום התשיעי בליגה עם 42.6%.

כך שבסך הכל, המכונה עבדה, למרות שהיה חסר לה חלק. זה שנפצע רגע לפני פתיחת העונה.

עכשיו תדמיינו לכם שבעונה הבאה החמישייה של הספרס תכלול את אולדריג' ודרוזן כספקי נקודות ואת דז'ונטה מוריי ודרק ווייט שגם יתרמו את ה-15 נק' למשחק אבל בעיקר יאמללו את הקו האחורי של היריבות. ומהספסל יהיו קלעים שיעזרו לקבוצה לרוץ ברגע שהכוכבים של היריבות ירדו לנוח, כמו ברטאנס ופורבס, או אולי הרוקי לוני ווקר שמצפים ממנו לגדולות ונצורות. כך הייתה, למעשה, צריכה להיראות עונת 2018-19 של הספרס (מינוס העניין של ווקר).

אי אפשר באמת לדעת איך היא הייתה מסתיימת, אבל מספיק דז'ונטה מוריי אחד כדי להוריד עומס הגנתי מדרוזן והכל יכול להיראות אחרת. זה לא דרים טים וזו לא מפלצת ארבע-ראשית כמו דוראנט-קרי-תומפסון-גרין, אבל זה לבד יכול להיות שווה עוד כמה ניצחונות, ואולי גם יתרון ביתיות, כדי שכל הקהל יצעק לאולדריג' לעשות עבירה.

אבל אל תשאלו אותי. תשאלו את פופוביץ'. אחרי ההפסד לדנבר הוא החמיא ליכולת של הסגל הצעיר, אמר שהם עשו עבודה נהדרת העונה והתייחס ספציפית לפציעתו של מוריי וחזרתו בעונה הבאה. למחרת, במסיבת העיתונאים האחרונה של העונה, הוא גם אמר שסביר להניח שהשלד הזה יישאר.

ואפרופו שלדים: העניין הוא שלספרס אין באמת הרבה ברירות מלבד להשאיר את השלד. צריך לזכור שיהיה להם מעט מאוד מקום מתחת לתקרת השכר, כך שלא צפויות יותר מדי החתמות גדולות בשוק החופשי. לכל מי שמפנטז על החתמה של סופרסטאר כמו אנתוני דייוויס או קווין דוראנט צפויה אכזבה. גם כל מי שחושב שהקבוצה תקבל על דרוזן משהו טוב בטרייד כנראה צפוי להתבדות.

השאלה הגדולה היחידה כאן היא אם הם יצליחו להחתים מחדש את רודי גיי. מקורבים לשחקן דיווחו שהוא מעוניין להישאר, ולמזלם של הספרס, מכיוון שהוא מסיים שנתיים בקבוצה, החוק היבש מאפשר להם להציע לו חוזה גדול יחסית ולחרוג איתו מהתקרה.

לספרס יש גם בחירת דראפט נוספת העונה, מטורונטו – זכר לטרייד על קוואי – שאמנם תהיה לקראת סוף הסיבוב במקום 29, אבל הקבוצה כבר הראתה שהיא מצליחה למצוא שחקנים טובים גם שם. דז'ונטה, דרק, טוני פארקר וטיאגו ספליטר, למשל, נבחרו במקומות 28-29.

אל תטעו, גם אם המכונה תעבוד, זה לא אומר שהספרס עומדים להיות מועמדים לאליפות בעונה הבאה. להערכתי התסריט האופטימי הוא גמר מערב, אבל הרבה תלוי גם במה שיעשו קבוצות אחרות בקיץ. אוקייסי בעקבות מפח הנפש בפלייאוף השנה, גולדן סטייט במקרה של עזיבת דוראנט ואפילו יוסטון עשויות להיראות אחרת לגמרי באוקטובר. וכאן, שמירה על סגל דומה יכולה לתת לספרס יתרון מסוים, במיוחד בהגנה שנשענת הרבה על כימיה קבוצתית. אחרי הכל, כמו שהראיתי, ההתקפה הייתה אחת מהטובות בליגה. ההגנה היא זו שעשתה לקבוצה צרות.

אבל גם ההתקפה תצטרך להשתפר. אין ספק שדרק ווייט יצטרך לעשות קפיצה נוספת ושהרבה מוטל על כתפיו הצנומות של דז'ונטה מוריי. בכלל, ההתפתחות של שחקנים צעירים היא משהו שקשה מאוד לחזות, במיוחד כאלה שהספרס בוחרים בתחתית הדראפט ומלטשים לכדי יהלומים. אבל, וזה אבל גדול, הספרס כבר הוכיחו לא פעם ולא פעמיים שהם מצליחים לפתח שחקנים לרמת אולסטאר או קרוב לזה.

בשנתיים הראשונות של קוואי ראו שמדובר בשחקן נהדר, אבל לא ידעו שהוא יהפוך להיות אחד מהשחקנים הטובים בליגה. כשטוני פארקר הילד הגיע לקבוצה מפריז בגיל 19 לא חשבו שהוא ייבחר 6 פעמים לאולסטאר. ובאותו אופן, אף אחד לא פזל לכיוון של דז'ונטה מוריי ודרק ווייט בעונתם הראשונה והשנייה בליגה, והרבה הופתעו כשהאחד נבחר לחמישיית ההגנה השנייה והשני נתן משחק שיא בפלייאוף.

כן, יש יותר מדי סימני שאלה, אבל בעיניי הם חיוביים. כל זה הוא בהחלט בסיס טוב להתחיל ממנו ואולי, אם הכל יתחבר בהגנה וכולם יעשו את הקפיצות שלהם, סוף כל סוף חרב הבינוניות הזו תוכל להפסיק לרחף מעל הקבוצה. ואם לא, איך אמר לי חבר? מתישהו צריך לרדת גם לתחתית.