מילים רבות נכתבו על מחזור הרוקי הנוכחי. לא מעט מהם באתר הזה. ובצדק. מדובר במחזור איכותי ועמוק. לא קשה למצוא סטטיסטיקה שמבדלת את המחזור הזה מקודמיו, אני בחרתי בפשוטות ביותר, כדי למצוא מחזור רוקיז שבו יש חמישה שחקנים שקלעו יותר מ-15 נקודות למשחק צריך לחזור לא פחות מ-22 שנים אחורה, לעונת 96/97. חלק ניכר מזה היה כישרון, חלק לא פחות חשוב היה גם הזדמנות. כדי לראות את הפעם האחרונה שלפחות שמונה רוקיז שיחקו יותר מ-28 דקות למשחק נצטרך לחזור 20 שנה אחורה. הרבה דיבורים היו בליל הדראפט על כך ש-X  שנבחר הוא העתיד של הקבוצה, ולפי העונה, נראה שהקבוצות בהחלט עומדות בזה. עיקר הדיון סביב רוקי העונה הוא סביב דונובן מיטשל ובן סימונס, אך זה הרבה יותר מכך.

אזכורי כבוד:  דילון ברוקס, ג'ארט אלן, אוג'י אנונבי, דארון פוקס, פרנק ניליקינה, ג'ונתן אייזק, ג'ורדן בל, דניאל תייס, רויס אוניל, מילוש תיאודוסיץ', זאק קולינס, באם אדבאיו, מאליק מונק, לוק קנרד, טיג'יי ליף, מארקל פולץ.

יש כ"כ הרבה שחקנים שהראו ניצוצות שגם פודיום של 10 מקומות לא יצליח להכיל את כולם – ברוקס, אלן, אנונובי ופוקס קוצצו מהטור מפאת מקום אך בהחלט יש להם מקום על הפודיום כמועמדים ראויים, ניליקינה עדיין לא הראה יכולות קליעה אך בהחלט נראה כמו המגן ארוך הידיים עליו חשבו בניקס, בתוספת ניצוצות מסירה וכימיית פיקנרול עם קייל אוקווין (אם כי בצורה מאוד ניקסית קיבל גם עוד שני שחקנים על העמדה שלו). אייזיק לא הצליח להישאר על המגרש במג'יק, אבל כשכן שיחק, הראה ורסטיליות הגנתית מצוינת. בל הראה עניין ויכולת להטביע כל מה שזז. דניאל תייס כונה על-ידי בראד סטיבנס "הרול-מן הכי טוב שיש לנו", ולאו דווקא כהגזמה. רויס אוניל הוא עוד פליט אירופאי שהג'אז מצאו בגיל מאוחר ונראה נהדר בעיקר כמגן קשוח אבל גם כיוצר. מילוש היה מילוש, אבל לצערנו רק לטיפה יותר מחצי עונה. גם זאק קולינס וגם באם אדבאיו מעלים שאלות אצל אנשי הפרונט-אופיס בנוגע להאם יש צורך לבזבז חוזים כבדים על הסנטרים (נורקיץ' ו-ווייטסייד) או פשוט להישאר עם הרוקיז (באם היה קרוב מאוד להיכנס אך לא הצליח לשמור על עקביות מספקת. יהיה טוב מאוד בהמשך). מאליק מונק ראוי לאזכור דווקא מהצד השני, היה הרבה כעס על הניקס שלא לקחו אותו, אני מניח שעונת הרוקי הפושרת הצליחה להרגיע את הזעם. לוק קנרד ימשיך במאבקו להיזכר כיותר מהשחקן שנלקח לפני דונובן מיטשל (40% מהשלוש וראיית משחק טובה זו התחלה) וטיג'יי ליף הוא משלנו וזה כבר שווה אזכור.

אבל אי אפשר לסכם את המחזור הזה באמת מבלי לדבר על המקרה המוזר של מארקל פולץ. הסיקסרס, וכנראה גם פולץ, עשו את כל הטעויות האפשריות בניהול המשבר הזה. המסתוריות, הגרסאות הסותרות והשקרים לא סייעו להחלמה של השחקן, זאת לצד ההערכה הסבירה שלאור הפריצה של ג'ייסון טייטום לפולץ יהיה קשה מאוד להחזיר ערך שווה למחיר המאוד יוקרתי אותו הסיקסרס שילמו בדראפט. אבל אפשר וכדאי להיות אופטימיים, גם אם הקליעה לא שם, האקספלוסיביות בהחלט כן. פולץ הוא גארד גדול עם ראיית משחק מצוינת שיודע לסיים מצוין עם מגע. אפשר להעריך כי הוא יהיה שחקן פרודוקטיבי בליגה, גם אם לא השחקן מספר 1 נטול החולשות שקיווי בפתיחת העונה. כדאי לצפות לעונה הבאה, עונת הרוקי האמיתית שלו.

כמעט נכנסו:

10) ג'ון קולינס. הפורוורד-סנטר מווייק פורסט סובב כמה ראשים כבר בליגת הקיץ עם כמה דאנקים אקספולוסיביים, והמשיך להפגין אתלטיות מרשימה גם במהלך העונה הרגילה. יכולת מצוינת בפיקנרול, יכולת סיום נהדרת בצבע (67%, מקום 12 בצבע), לצד יכולת ריבאונד טובה (בדגש על התקפי) שנשענת בעיקר על הקופצנות שלו ופחות על גופו הצנום יחסית, וגם זריזות רגליים, נותנות סיבות להתרשם מהפרוספקט. יחד עם זאת, למרות שזה נראה כמו ההתפתחות הטבעית עבורו ב-NBA של היום, המאמן מייק בודנהולזר סירב באופן עקבי לשחק את קולינס כסנטר יחיד, אלא לצידו של דווין דדמון או מיילס פלאמלי. ממבט על הנתונים ההגנתיים אפשר להבין את זה. למרות המספרים המצוינים של קולינס כשוט-בלוקר, הוא מגן בינוני-מינוס על הטבעת, והדירוג ההגנתי של ההוקס, קבוצה גרועה הגנתית בלאו הכי, צונח לנתון מזעזע של 120 נק' ל-100 פוזשנים כשהוא משחק כסנטר. קולינס הוא 2.08 עם ווינגספאן ממוצע, כך שהיכולת שלו כסנטר יחיד מוגבלת. קולינס המשיך להתפתח במהלך העונה, ומראה כעת גם יכולת מסירה שהיא הרבה מעל מה שציפו ממנה, ואפילו יכולת קליעה טובה מקשת השלוש (כרגע רק מאיזור הפינות), עם 35% במהלך העונה ו-41% ב-30 המשחקים האחרונים, אם כי בווליום מצומצם משהו. היכולת שלו לפתח את המשחק שלו מעבר לצבע תהיה קריטית עבור ההתפתחות שלו, אך בהתחשב בגילו הצעיר, זה נראה כמו משהו לסמוך עליו.

9) דניס סמית' ג'וניור. ריק קרלייל אמר בפתיחת העונה כי סמית' ג'וניור הוא רכז העתיד של הקבוצה. והוא אכן עמד במילתו. סמית' מוביל את הרוקיז (יחד עם דונובן מיטשל) באחוזי USG עם 28.8. מה הוא עושה עם זה? ובכן, זו כבר החלטה שלו. כצפוי משחקן בן 19, סמית' אמנם מספק תקצירים שהם תאווה לעיניים, אך רחוק מלהיות קרוב למוצר מוגמר באיזשהו צד של המגרש. סמית' ג'וניור הוא גארד שנשען בעיקר על יכולות הקליעה שלו מהקולג', אקספלוסיביות נהדרת וראיית משחק מפתיעה, הוא בהחלט נראה כמו רכז עתיד ברמה גבוהה מאוד. אך כמובן שהוא עדיין לא שם. סמית' דורג השנה במקום ה-309 (מתוך 330 שחקנים מעל 40 משחקים) באחוזי קליעה, כשהוא מתחת לממוצע בכל אספקט של קליעה. על אף האקספלוסיביות, הוא קולע רק ב-56 אחוז מתחת לטבעת (ו-22% בפלואטרים), מהשלוש ב-32% ומהמיד-ריינג' ב-31%. לא מעט מהבעיות של סמית' בצד הזה של המגרש נובעים מקבלת החלטות לקויה, ולאו דווקא קשורים לבעיות קליעה. בעוד הוא קולע 37% בקאץ' אנד שוט מהשלוש, הוא זורק כמות דומה של שלשות לאחר כדרור, אותן הוא קולע ב-27% בלבד. לא מעט מהן קורות בתחילת ההתקפה. דבר דומה קורה גם בזריקות המיד-ריינג', כאשר סמית' מעדיף להתפשר על קליעת מיד-ריינג' קשה בתחילת ההתקפה, במקום לנסות ולהעביר את הכדור כדי לנסות לעבור לפעולה הבאה. מהצד השני המגרש, ההגנה של סמית' אמנם טובה יותר מכפי שציפו שתהיה שרק הגיע מהקולג', הוא מראה אקטיביות עם מספר דיפלקשנז יפה (אם כי זה נובע גם מהימורים שהוא לוקח), אך הוא עדיין מינוס הגנתי. הכלים הפיזיים של סמית' לא עובדים לזכותו, כשהווינגספאן הקצר שלו תמיד יעמוד לרעתו, אך גם כך הוא עדיין צריך לעבוד על היכולת שלו להתמודד עם הפיקנרול בליגה.

8) בוגדאן בוגדנוביץ'. הקינגס זוכים להכניס עוד מתמודד מקבוצת הרוקיז הבלתי נלאית שלהם, במה שכנראה מסמן את הטרייד הטוב ביותר בכהונתו של ולאדה דיבאץ'. בוגדנוביץ', שהגיע יחד עם עוד בחירת סיבוב ראשון מפיניקס בתמורה לאפשרות לבחור את מרקיז כריס, נתן עונת רוקי מצוינת של  נקודות ב-45% מהשדה (40% מהשלוש), וסימן עצמו אולי כצעיר הטוב ביותר של הקינגס העונה. לצד יכולת קליעה טובה, בוגדנוביץ' גם הראה יכולות מסירה נהדרות כמוביל כדור משני ומהפיקנרול, ואף הוביל את הקבוצה באסיסטים בחודש פברואר. כצפוי, יכולות ההגנה של בוגדנאביץ' עדיין לא עומדות באותו סטנדרט של ההתקפה, אך הקינגס יכולים להיות מרוצים לפחות מההעברה אחת שעשו. יחד עם זאת, בוגדאן אוטוטו כבר בן 26, כך שקשה לראות אותו מתפתח מעבר למה שהוא כעת. כך או כך, הוא בהחלט יסייע לגרעין הצעיר של הקינגס להתפתח.

7) ג'וש ג'קסון. אם יש גיהנום, הוא כנראה כולל בתוכו צפייה חוזרת ונשנית של ג'אמפרים של ג'וש ג'קסון. עם פציעתו האחרונה של דווין בוקר, ג'יי טריאנו החליט להפוך את זה למציאות עלי אדמות, כשהחליט לתת לג'קסון אור ירוק בכל הקשור ליצירת התקפה, ולראות מה ייצא. לזכותו של ג'קסון ייאמר כי הוא ניצל את זה ל-17 נק' ב-45% סבירים ביותר מהשדה, בעיקר עקב יכולת סיום טובה יותר מתחת לטבעת (אם כי הוא עדיין עומד על 37% בלבד בקליעה מחדירה לטבעת), דבר צפוי עקב האתלטיות הנדירה שלו. משחק ההתקפה שלו עדיין מאוד לא מלוטש, הזריקה שלו עדיין שבורה (27% מהשלוש) ונראית רע, הוא מתקשה לקלוע בפלואטר וממעט ליצור לאחרים. יחד עם זאת, הוא עדיין משיג נקודות ביעילות טובה, גם אם זו בקבוצה שמשתמשת ביכולת ההתקפה הלא מלוטשת שלו על מנת להפסיד משחקים בכוונה. העקביות שלו לאורך השנה, העובדה שהוא צפוי לשחק כמעט 80 משחקים ועצם זה שהוא כן מצליח להשיג נקודות ביעילות סבירה, מעמידות אותו בעמדה טובה למקום בחמישיית הרוקיז השניה. בצד ההגנתי, ג'קסון מציג, כצפוי, בולדוגיות הגנתית גם מול שחקני עלית, לצד טעויות רוקי. מה שמעמיד אותו בקצה התחתון של הדירוג ההגנתי (מקום 452), אך כמובן שקשה למדוד אותו בקבוצה כ"כ גרועה.

6) לונזו בול. מעטים השחקנים שהגיעו עם עננה גדולה כ"כ לאחד השווקים הגדולים בליגה. הלייקרס פינו עבור בול את עמדת הרכז הפותח כששלחו את דיאנג'לו ראסל מיד לאחר בחירתו של בול, וההייפ שבנה לוואר בול סביב בנו הוביל לציפייה לא סבירה אצל חלק מאוהדי הלייקרס, שהשחקן בן ה-19 הוא כבר מוצר מוגמר וכבר רכז עלית בליגה. ובכן, לאחר 52 משחקים ניתן לומר בזהירות שלא. הוא לא טוב יותר כבר עכשיו מסטף קארי, כמו שלוואר טרח לציין, אבל הוא עדיין שחקן כדורסל טוב עם אימפקט חיובי על הקבוצה. בצד ההתקפי, בול הראה כבר ממשחקו הראשון ראיית משחק יוצאת מן הכלל. קריאת המשחק שלו לצד הנתונים הפיזיים שלו (1.98, רכז גבוה מהממוצע) מיתגו אותו כבר עכשיו כאחד הרכזים המוסרים הטובים בליגה. ההתקפה של הלייקרס, אשר משחקים בקצב המהיר בליגה, בנויה על היכולת של בול לקחת את הריבאונד ולהריץ את הקבוצה להתקפה. כשלונזו על המגרש, תדירות התקפות המתפרצת של הלייקרס קופצת ב-3%, אחת מההשפעות הגדולות בליגה. היעילות ההתקפית של הקבוצה, לעומת זאת, עדיין לא עשתה את הקפיצה הזו לצידו, וההשפעה שלו על היעילות ההתקפית של הלייקרס היא מינימלית. לא מן הנמנע שזה קשור לחולשות של בול בחלק ההתקפי. למרות שהפגין אחוזי קליעה טובים במכללות, הקליעה שלו עדיין לא יציבה והוא יסיים את העונה הזו עם 30% מהשלוש (29% ב-20 האחרונים, כך שלא מדובר בפתיחה רעה). אך הצרה היא שהקליעה משלוש מהווה 52% מסך הזריקות שלו במשחק. הוא מתפשר על הזריקה מהשלוש כיוון שבשאר האספקטים של היצירה לעצמו הוא אפילו פחות טוב, ואת זה ראינו כבר מהקולג'. הוא מדורג במקום ה-102 מתוך 104 באחוזי קליעה בחדירה לטבעת (מבין שחקנים עם יותר מ-5 ניסיונות) ובמקום ה-149 מתוך 150 בקליעה מתוך הצבע. הקליעה שלו ככל הנראה תתייצב, אם כי העובדה שהוא קולע רק ב-50% מהעונשין לא מעודדת. בול יהיה חייב לסגל לעצמו עוד סגנונות התקפה כדי להוות איום משמעותי בליגה. בצד ההגנתי לעומת זאת, בול בהחלט היה הפתעה משמחת. הופעות בינוניות בליגת הקיץ גרמו לחשוב כי מדובר בשחקן הגנה רע, אך בעצם מדובר ברכז אקטיבי (2.9 דיפלקשיינז למשחק, 1.7 חטיפות, 0.8 בלוקים) עם כלים פיזיים מצוינים ואימפקט משמעותי בתחום, כשהלייקרס טובים יותר ב-4 נק' בצד ההגנתי כשבול על המגרש. הלייקרס מאוד מרוצים מהעונה האחרונה, ומעריכים בזהירות כי גם אם ישמרו על הסגל הקיים הם יכולים כבר בשנה הבאה להיות באיזור ההתמודדות לפלייאוף, ולבול בהחלט יש חלק בזה. הלייקרס נמצאים במאזן 24-28 (שלילי) ב-52 המשחקים המשחקים שהוא שיחק. מאזן שמקביל לכמעט 40 ניצחונות בעונה.

החמישיה שלי:

5) קייל קוזמה. לונזו היה מצוין, אך זה עדיין לא היה מספיק כדי להדיח את חברו לקבוצה. חלק מזה קשור לכך שקוזמה שיחק הרבה יותר משחקים, אבל חלק מזה גם קשור לעובדה שקוזמה היה תגלית מרעננת כבר מפתיחת העונה. הברוקלין נטס בהחלט לא חשבו שזה יהיה המצב כשהצמידו, כלאחר יד, את הבחירה ה-27 לטרייד על דיאנג'לו ראסל. הם גילו את זה כבר במשחק הראשון של הפרה-סיזן, ולצערם ראו שזה גם ממשיך לעונה הרגילה. לאחר שפתח את 40 המשחקים הראשונים לעונה עם 18 נק' בממוצע למשחק. קשה להצביע על חולשה התקפית במשחק של קוזמה כשהוא יוצר לעצמו (עדיין מתקשה ליצור לאחרים), יש לו קליעה נקייה (38% לשלוש), כלים פיזיים מצוינים (שמאפשרים לו לקלוע 1.14 נק' לפוזשן מפוסט-אפ), יכולת ליצור מכדרור (1.16 בבידודים), חותך מצוין, יש לו זריזות שמתאימה כמו כפפה ליד להתקפת הלייקרס (מסיים 3.7 פוזשנים למשחק בטראנזישן) ואפילו החזיר את ההוק-שוט לאופנה. לאחר שנתקל בקיר הרוקי בחודשים ינואר-פברואר (12 נק' ב-39% מהשדה), קוזמה חזר לאיתנו עם 19 נק' בחודש מרץ (48% מהשדה ו-38% מהשלוש) ונראה כי כבר עכשיו הוא השחקן ההתקפי השלם ביותר שיש ללייקרס להציע. אך התקרה שלו לעולם תהיה של שחקן שישי נהדר, כל עוד לא יצליח להפוך אפילו לשחקן ממוצע ברמה ההגנתית. עבודת רגליים לקויה, שמקשה עליו להישאר מול המגן, וחוסר אקטיביות (0.9 דילפקשיינז בלבד למשחק), מעמידות אותו במקום ה-465 בליגה בדירוג ההגנתי DRPM ועם השפעה שלילית דרמטית על הגנת הלייקרס (שמתדרדרים ב-3 נק' כשהוא על המגרש). קוזמה נמצא הרבה מעבר למה שציפו ממנו ברמה ההתקפית, אך יהיה חייב לצמוח ברמה ההגנתית, וכשמדובר ברוקי יחסית מבוגר (יחגוג 23 בחודש הקרוב), השאלה היא תמיד, עד כמה הוא יכול להשתפר?

4) לאורי מרקנאן. הפיני הצעיר, שהגיע לבולס במסגרת הטרייד על ג'ימי באטלר, עורר כעס בקרב אוהדי הבולס כבר עם הגעתו. המחשבה הייתה כי הבולס לא היו צריכים לתת את הבחירה ה-16 בדראפט, והקפיצה מהמקום הזה למקום ה-7, בו העדיפו את מרקנאן על חביבי הקהל דניס סמית' או מאליק מונק, לא הייתה שווה את זה. אליפות אירופה טובה הביאה לו אוהדים מהקהל האירופאי, והופעת בכורה מצוינת (17 נק' ו-8 ריב'), לאחר שקיבל אפשרות לא צפויה לפתוח בחמישייה עקב פציעתו של ניקולה מירוטיץ', אפשרו לקהל האמריקאי להבין מאוד מהר שמדובר באחד הרוקיז הטובים במחזור ואבן פינה מצוינת להמשך הבנייה העתידית. היה ברור שמרקנאן הוא קלעי נהדר, לא רק לגבוה, אלא באופן כללי, אך הוא הרבה יותר מזה. למרות התדמית הרכה, מרקנאן מסיים טוב בצבע (60 דאנקים העונה ב-65 משחקים) וריבאונדר טוב, גם אם חלק קשור לכך שהוא משחק לצד רובין לופז. הוא יכול ליצור לעצמו קליעה מכדרור (וכשאתה 2.13 זה לא מובן מאליו) ומצליח לעמוד בקצב של גארדים בחילופים הגנתיים, אם כי הוא לעולם לא יהיה מגן טבעת טוב. אם מרקנאן יצליח לשמור על יכולת הגנתית ראויה, ה-15 נק' ו-7 ריב' שלקח בעונתו הראשונה הם רק הקדימון עבור הרוקי בן ה-20.

3) ג'ייסון טייטום. האם היה שחקן שהעמיד כ"כ מהר סקאוטים ברחבי העולם על טעותם? טייטום הוגדר במהלך הדראפט כשחקן עם בעיות בולטות במשחק שלו, קלעי לא טוב מהשלוש שנשען על משחק מיד-ריינג' ומשחק הגנה לוקה בחסר. אבל היי, הוא בן 19 והאפשרות שלו לשחק מאחורי גורדון היוורד יאפשרו לו לגדול ולהיות שחקן. הרעיון הזה נגוז כמה דקות לתוך העונה, ומסתבר שהכל היה שקרים. בראד סטיבנס אמר שהדבר הראשון שהוא ביקש מטייטום היה לקחת את קליעות המיד-ריינג' שלו צעד אחורה לכיוון קשת השלוש. טייטום נענה ופשוט קלע אותן ובקצב מדהים. טייטום עומד כעת על 43% מהשלוש, וזה עוד אחרי שנתקע בקיר הרוקי במהלך העונה! ב-40 המשחקים הראשונים בקריירה שלו, קלע טייטום מהאיזור ב-47% מאוד מרשימים. גם בהגנה, דו"ח הסקאוטינג התברר כשגוי. לא רק שטייטום התגלה כמגן און-בול מעולה עם זריזות רגליים נהדרת ואורך מצוין, הוא מבין נהדר קונספטים הגנתיים ויודע בדיוק מאיפה לעזור, איך לכווץ את ההגנה ומה תפקידו בכוח. סטטיסטית, טייטום מדורג כשחקן המשפיע ביותר על הגנת הסלטיקס. אמנם הורפורד הוא עדיין השחקן המוביל בתחום (וגם טייטום בעצמו יודה בכך) אבל בהחלט לא מדובר בסטיית תקן. הכלים הפיזיים, משחק ההתקפה השלם (אם כי עדיין לא מצטיין בבידודים, רק 0.79 נק' לפוזשן) וגילו הצעיר ממקמים את טייטום בראש הפרוספקטים של דראפט 2017. טייטום נראה נהדר גם ללא קיירי אירווינג ומצליח להראות גם את יכולת ניהול המשחק שלו, דבר שהוא עדיין יצטרך לעבוד עליו כדי להיות שחקן שלם באמת, אך בהחלט מראה ניצוצות גם כאן. לו הוא היה בקבוצה פחות עמוקה כנראה שהיה מגיע לפחות מקום אחד קדימה, אך קשה לשחק בנדמה לי. בכל מקרה, אף פעם אל תעשו טריידים עם דני איינג'.

2) דונובן מיטשל. קשה, אבל זה המצב. הייתי במחנה מיטשל לאורך כל העונה, ומאוד פשוט להבין למה, מיטשל הוא שחקן מחשמל. אתלטי, אקספלוסיבי, חכם, קלעי נהדר וגם מביא ניצחונות. גם מיטשל לא היה יכול לנחש שהוא היה עומד להיכנס לתפקיד שכולל את אחוזי ה-USG המובילים בליגה לרוקי, כולל אחוז מפלצתי של 48 בסיטואציות קלאץ'. אך לג'אז היה ואקום לא ברור בתפקיד המוביל ההתקפי. רודני הוד היה אמור לקבל נתח התקפי גדול, אך הוא הזדרז להיפצע ומיטשל, לאחר פרה-סיזן פנטסטי, מצא עצמו כבר במשחק הרביעי יורה לא פחות מ-20 זריקות למשחק, כולל 9 שלשות, ומאז הוביל את הג'אז בזריקות ובנקודות כמעט בכל משחק. לא רע עבור מישהו שחזו שיהיה לא יותר מ-3&D. מיטשל אמנם קיבל על עצמו תפקיד מכורח הוואקום שנוצר, אך הראה שהוא בהחלט מתאים לתפקיד. הזריזות שלו והעובדה שהוא חזק יותר מהרבה גארדים ששומרים עליו, מאפשרים לו להגיע לטבעת דיי בקלות. בנוסף, יכולת המסירה והקליעה שלו הופכת אותו לשחקן התקפי שלם ונהדר. התפקיד של מיטשל כגו-טו-גאי של התקפת יוטה חושף אותו לביקורת לאו דווקא מוצדקת על היעילות שלו. ודאי, ה-eFG של מיטשל לא עומד בקנה המחמיר של האינטרנט. אין ספק שחלק מזה נובע מכך שמיטשל הוא ממש לא בחור ביישן ומנצל לחלוטין את האור הירוק בוהק שקיבל מהמאמן קווין סניידר, גם אם זה אומר לעיתים שלשות פול-אפ בתחילת ההתקפה. אך צריך לזרוק כמה דברים כשבוחנים את זה, הג'אז אוהבים לשחק מה שסנייד קורא לו "ADVANTAGE BASKETBALL". הג'אז הם קבוצה עם מעט איומים התקפיים ולא אתלטית במיוחד, ולכן הרעיון הוא שהם ישחקו בזריזות כדי להיות צעד אחד לפני היריב. השחקן היחיד, שיכול ליצור יתרון על פני היריב שלו באחד על אחד הוא מיטשל. כדי ליצור איזושהי תנועה בהתקפת הג'אז, שיכולה ליפול לסטגנציה, כשהיא כוללת לפחות שלושה שחקנים (ולפעמים ארבעה) שלא מהווים איום אורגני על הסל, החשיבות של מיטשל ליצור ובכך לנענע מעט את ההגנה היא קריטית. כך או כך מיטשל הוא בהחלט שחקן מיוחד, ולמרות הישענות חסרת תקדים על היכולות ההתקפיות שלו (במהלך רצף הניצחונות שהחזיר אותם לפלייאוף, מיטשל זרק לא פחות מ-23% מזריקות הקבוצה, מספרים דומים לזה של לברון ג'יימס) נראה שהוא בהחלט עומד בקצב. בוודאי כשהוא כינור שני מבחינת חשיבות לרודי גובר (ואין שום בושה בזה, גובר אמור להיבחר לאחד מחמישיות העונה), אבל הרעיון שהוא האלפא והאומגה של התקפת הקבוצה הוא בהחלט הגיוני. ולהוביל קבוצה לפלייאוף זה הישג כביר. מיטשל עוד יצטרך ללטש עצמו, הקליעה שלו עדיין לא יציבה, בחירת הזריקות שלו לעיתים מפוקפקת והוא יכול לפספס בהגנה, אם כי הוא נהדר בהגנה על הכדור, אבל כל המרכיבים לסופרסטאר עתידי בהחלט נמצאים שם.

1) בן סימונס. בכל עונה אחרת זה היה מספיק. מיטשל נתן עונה פנטסטית לרוקי, סימונס פשוט נתן עונה פנטסטית. קשה להאמין שמדובר בשחקן שנה ראשונה כשמסתכלים על האופן שבו סימונס מוביל את הקבוצה, ולא בווטרן עתיר ניסיון. קשה להאמין שמדובר בפעם הראשונה שסימונס משחק רכז, וקשה להאמין שהוא התאים עצמו כ"כ מהר למהירות של הליגה. היכולת שלו לראות את המשחק בכללותו, היכולת שלו לרוץ את המגרש באינטנסיביות כזו (נראה שהוא לא מפסיק לזוז לאורך כל המשחק) והעובדה שאת כל זה הוא עושה ללא ג'אמפר יציב מעוררת השתאות. האפסייד של סימונס תמיד היה ברור. קשה מאוד להשוות אותו לשחקן מסוים, כי פיזית, אין עוד שחקנים כאלו. עדיין, הוא בילה את כל תחילת השנה בצילו של ג'ואל אמביד, שבהחלט היה השחקן הטוב ביותר בקבוצה. וזה גם ניכר במספרים. בעוד אמביד, ללא סימונס, הוביל את הקבוצה לנט-רייטינג חיובי, הקבוצה קרסה לחלוטין ללא אמביד עם סימונס על המגרש. אך החל מתחילת השנה הקלנדרית, סימונס בהחלט מצליח להוביל את הקבוצה גם ללא אמביד, דבר שכנראה הגיע לשיאו בניצחון אמש על קליבלנד. אבל יותר מזה: הוא ואמביד יחדיו מובילים את הסיקסרס ליכולת מדהימה. הליינאפ של אמביד וסימונס יחדיו מתפקד כמו קבוצה של 61 ניצחונות. החמישייה הראשונה של הסיקסרס היא אולי החמישייה הטובה ביותר בליגה, לפחות מבחינה סטטיסטית. ולהיות השחקן השני בחשיבותו בקבוצה כ"כ טובה, בהחלט מביא לך את הכבוד.

כל תחזיות האימים נראות מזמן כמו חלום רחוק. לסימונס יש אימפקט התקפי אדיר, ולא פחות מזה גם הגנתי. היכולת שלו לשמור באופן עקבי על רכזים, כשהוא 2.08 היא אדירה. זריזות הרגליים שלו מדהימה, והאקטיביות שלו (2.9 דיפלקשנז במשחק) הופכות אותו לשחקן השלם ביותר במחזור הזה, ולמשהו שעוד לא ראינו כמותו. הסיקסרס מנפצים את כל התחזיות המוקדמות, והעובדה שסימונס היווה שותף בכיר לכך בהחלט תורמת לזה. אך כעת יתחיל הפלייאוף, ונראה את ההתמודדות האמיתית של סימונס. כדורסל פלייאוף וכדורסל עונה סדירה הם ענפי ספורט שמזכירים אחד את השני, אבל מאוד מאוד שונים. החולשות של כל שחקן מתעצמות, שחקן ששיחק 20 דקות בעונה הרגילה עקב הגנה רעה כבר לא ישחק בכלל, שחקן הגנה שלא מצליח להוות איום קליעה יירד מהמגרש וקלעי שלא מצליח ליצור יהיה אפקטיבי הרבה פחות. לסימונס יש מטרה על הגב. עד כה הוא הצליח לא רע להתמודד בסיטואציות של לחץ (eFG של 56% בסיטואציות קלאץ'), אך הוא בהחלט נהנה מהסגל סביבו שמאפשר לו להיות פחות דומיננטי התקפית ולזרוק רק 12 פעמים במשחק. בפלייאוף, כשההגנות מתהדקות והמרווחים מצטמצמים, ייתכן כי יצטרך לגלות את עצמו מחדש.

https://twitter.com/NBA/status/982398793550389248

לסיכום

מחזור הרוקיז של 2017 הוא מחזור מיוחד, בזה אין ספק. כמות הכישרון הצעיר שהגיע לליגה היא יוצאת מגדר הרגיל, והוורסטיליות של כל שחקן היא בשיא כל הזמנים. האם גם הם יממשו את הפוטנציאל לאחר מכן? זו כבר שאלה פתוחה אחרת, אבל אני לא הייתי מהמר כנגד סדרת גמר (מזרח) של טייטום/סימונס, כבר ב-2020.