אמצע עונה מאחורינו והנה פרסי אמצע העונה שלי. רק שינוי קל: כל הפרסים כאן הם פרסי Not. כלומר, זהו פרס הניחומים לאלו שבטוח לא יזכו בתואר האמיתי.

ניסיתי לשמור על קשר כלשהו בין כותרת הקטגוריה והתוכן שלה, אבל בסופו של דבר, כמו שדרור נוהג להגיד: הפרסים הם רק שיטת מספור. כל הנתונים נכונים ליום שישי 19-1-18.

(Not) Rookie of The Year – מרקל פולץ

במהלך משחק מול ההיט, לאורי מרקנן הפך השבוע לשחקן שקולע 100 שלשות הכי מהר בהיסטוריה (41 משחקים) וכרגע מחזיק בממוצע שלשות הגבוה ביותר לרוקי כלשהו אי-פעם.

דונובן מיצ'ל מתעלה על עצמו בכל ערב מחדש. בשני המשחקים ששיחק בשבוע האחרון הוא קלע 52 נקודות ב-22 מ-35 מהשדה (62.9 אחוז), והוא במהרה כובש את פסגת דירוגי רוקי העונה. בן סימונס יכול בהחלט להיבחר לאולסטאר כבר בעונת הרוקי שלו (למרות שההגנות למדו להכיל אותו בשבועות האחרונים), ג'ייסון טייטום פותח בחמישייה של מובילת המזרח, קייל קוזמה ודניס סמית' ג'וניור מראים ניצוצות. אין פלא אם כך שכולנו שכחנו מהבחירה מספר אחת: מרקל פולץ.

השבוע יצאו סרטונים חדשים מהאימון של פילדלפיה, מהם ניתן לראות בבירור שהזריקה של פולץ לא השתפרה וכי הוא עדיין לא שיחזר את יכולת הקליעה שסייעה לו להיבחר ראשון בדראפט עמוק כל-כך. הסוכן שלו, אנשי הסיקסרס וחבריו לקבוצה לא נתנו הסברים מספקים למצבו. בין אם עדיין לא החלים מפציעה בכתף, לא מצליח לתקן מכניקת זריקה שבורה או סתם קורס תחת הלחץ, עדיין לא ברור אם ומתי נראה את פולץ על המגרש במדי פילדלפיה. השבוע נשאל מאמנו ברט בראון האם פולץ צריך להיות 100 אחוז בריא כדי לחזור לפעילות, לכך ענה:”I think what he needs to be is able to shoot a basketball", שהמשמעות של זה היא "אין לי מושג מה יש לו, אבל שילמד לקלוע קודם".

מרקל פולץ ממשיך להיות אחד מהסיפורים המוזרים של העונה. בינתיים, The Ringer לא ריחמו והעלו את הסרטון הבא:

(Not) MVP – קריסטאפס פורזינגיס

זה כבר הופך לדפוס מדאיג. פורזינגיס פותח בסערה וממלא את ליבותיהם של אוהדי הניקס בתקווה לעתיד, רק כדי להגיע לשיאו מוקדם מידי ולבלות את רוב העונה במגמת ירידה. זו העונה השלישית ש-KP מראה ירידה ביכולותיו לאחר הקריסמס, ועם היסטוריה של מאבק באנמיה, עדות עצמית על עייפות מצטברת ומבנה גופני שמקשה לשמור על כושר לאורך זמן, לגיטימי לשאול אם תופעה זו תמשיך ללוות את הלטבי בהמשך הקריירה.

האתר הנפלא FiveThirtyEight פירסם כתבה שמסבירה בצורה מצוינת את הגורמים שמונעים מפורזינגיס להפוך לכוכב-העל כפי שמצופה ממנו. בקצרה: בחירת זריקות לקויה (רביעי מהסוף בליגה לפי מדד quantified Shot Quality), חוסר יכולת למסור מחוץ לדאבל-טים של היריבה, יחס איבודים גבוה, השתהות עם הכדור ביד ויעילות נמוכה בבידודים. אבל חשוב לשים לב לא רק לבעיות הבסיסיות ביכולותיו, אלא גם לקושי שלו לשמור על יציבות עם התקדמות העונה.

גרף הירידה יציב וקבוע. פורזינגיס התחיל את העונה כמועמד ל-MVP עם 29.3 נק' ב-47.8 אחוז מהשדה בחודש אוקטובר, ירד ל-24.2 ו-46.1% בנובמבר, 22.2 ב-41.2% בדצמבר, ועד כה בינואר היוניקורן מספק 20.7 נקודות ב-39.2 אחוז מהשדה. שאר המדדים נשארו יציבים פחות או יותר וההגנה לא נפגעה, אך הניקס ירדו למאזן 20-25 לאחר שהשיגו רק 3 ניצחונות ב-14 המשחקים האחרונים, ולא מעט מכך ניתן לייחס לירידה ביכולת של כוכב הקבוצה – קריסטאפס פורזינגיס.

(Not) Most Improved Player – ניקולה יוקיץ

אחרי הסיומת המפלצתית לעונה שעברה, ההנחה הרווחת הייתה שהעונה תגיע קפיצת מדרגה נוספת מצדו של ניקולה יוקיץ', שתשים את החותמת הסופית על מעמדו כפרנצ'ייז פלייר של דנבר. התוצאות עד כה, ובכן… מעורבות.

מצד אחד, יוקיץ' הוא נער הפוסטר ל-Eye Test. הסטטיסטיקות שלו מרשימות, אבל לא מידי. הקבוצה שלו מנצחת, אבל לא מספיק. האישיות שלו מעניינת, אבל לא כובשת. אבל כשרואים אותו משחק, מקבלים את התחושה הנדירה הזו שמזוהה בדרך כלל עם חווית הצפייה באשליית חושים פרדוקסלית או מוצג פלאי שלא ניתן אפילו לדמיין.

המספרים לא מרהיבים: 16.2 נק' ב-48-32-86 סולידיים. 10.2 ריבאונדים, 5 אסיסטים על 2.6 איבודים ו-1.3 חטיפות ב-31 דקות לערב. אבל דנבר מחזיקה במאזן חיובי (23-22) ועמוק במאבקי הפלייאוף במערב, למרות שהרכש הנוצץ פול מילסאפ הספיק לשחק 16 משחקים בלבד. לקבוצה אין פוינט גארד אמיתי ברוסטר, ושחקנים מובילים כמו מוריי וצ'נדלר יכולים להופיע או להיעלם בהסתברות זהה בכל ערב נתון. גארי האריס וטריי ליילס הם הצוות המסייע, אבל ההתקפה של דנבר עוברת כולה דרך יוקיץ'. הסרבי מוביל את הקבוצה בהפרש משמעותי עם 80 נגיעות בכדור למשחק (מקום 13 בליגה, שלישי בקרב סנטרים), למרות שאחוזי ה-Usage שלו נמוכים מאלו של מודיאיי ומוריי. הוא מוסר 62 פעמים במשחק (הכי הרבה מבין הסנטרים שאינם מארק גאסול), ומוביל את כלל הסנטרים באסיסטים משניים ואסיסטים פוטנציאליים. כמעט בכל מחצית הוא מספק מסירה או שתיים שגורמים לצופה בבית לנענע את ראשו בחוסר-אמון.

מצד שני, יש עדיין את העניין הפעוט של (חוסר) היכולת ההגנתית. כאשר יוקיץ' על המגרש, שחקני היריבה קולעים עליו 8.7 סלים ב-56.2 אחוז, המספרים הגרועים ביותר בקרב סנטרים ששיחקו לפחות 20 משחקים. היריבות קולעות בטבעת ב-67.6 אחוז בדקות שיוקיץ' מגן עליה, שני רק לנוביצקי מבין סנטרים ששיחקו לפחות 25 דקות לערב. מספרי האון-אוף דווקא מראים שההגנה של דנבר משתפרת איתו על המגרש, אבל מספרים אלו נוטים להיות מלאים ברעש ולא מייצגים (לדוגמא: ההגנה של הספרס השתפרה בעונה שעברה כשקוואי היה על הספסל).

גורם נוסף לדאגה הוא הירידה באחוזי הקליעה משלוש עם התקדמות העונה. בעשרים המשחקים הראשונים של העונה יוקיץ' קלע 28 זריקות מ-69 נסיונות מעבר לקשת  (40 אחוז), ב-18 המשחקים ששיחק מאז (נפצע בדצמבר למספר משחקים) הוא קלע רק 16 מ-67  (23 אחוז). ב-2 עונותיו הראשונות בליגה יוקיץ' קלע ב-32-33 אחוז מ-3, ועדיין לא ברור אם הוא יכול לשמור על יציבות מחוץ לקשת ולרווח את המשחק.

(Not) Coach Of the Year – קני אטקינסון

בעקבות העבודה של אטקינסון עם הנטס העונה, ג'ף ואן-גנדי הציע להעניק לו את הפרס הפיקטיבי "מאמן העונה לקבוצות מתחת ל-50% הצלחה", ואין ספק כי מדובר במועמד ראוי.

הנטס עדיין נמצאים במרחק עונה לפחות לפני שייצאו מהצד השני של מנהרת הביוב שנחפרה עבורם ע"י דני איינג' ובילי קינג, אבל כבר העונה ניתן להצביע על טרנדים מעודדים שיסייעו להם אם וכאשר שחקנים בעלי כישרון יצטרפו לקבוצה.

אטקינסון עמל קשות להטמיע בקבוצה סגנון משחק שיתאים לכדורסל המודרני. הנטס משחקים מהר (מקום חמישי בליגה ב-Pace), זורקים הרבה שלשות (39.2% מהזריקות שלהם. מקום שני אחרי יוסטון שזורקת ל-3 יותר מאשר ל-2. שאלוהים ישמור על דריל מורי) ואפילו מנסים בהגנה. מתישהו, הכישרון יוכנס לתוך התבנית שנוצרה בברקלייס סנטר, ושיטת המשחק והתרבות שהמאמן והפרונט-אופיס החדש דאגו לפתח יתבטאו גם בניצחונות.

בינתיים, הנטס אספו 2 מבחירות הטופ 3 בדראפט 2015 (אוקאפור וראסל) ומצאו כמה פרוספקטים מעניינים בדמותם של ספנסר דינווידי, כריס לווארט, ג'ראט אלן ורונדה הוליס-ג'פרסון, שאולי ייצא מהם משהו ואולי לא. בברוקלין משחקים בלי לחץ ובלי דרמות והם מנצחים בינתיים בדיוק מספיק משחקים כדי להלחיץ את קליבלנד שמחזיקה בזכויות לבחירת הדראפט שלהם בתום העונה.

 (Not) Defensive Player – קארל אנתוני טאונס (ומינסוטה טימברוולבס)

יחד עם ערמות השלגים שנערמו במיניסוטה עם בוא החורף, החלו להיערם גם הניצחונות. אחרי פתיחת עונה מגומגמת, מיניסוטה תקעה יתד במקום הרביעי במערב, עם סיכוי לא רע לתפוס את מקומה של סן אנטוניו (שמובילה עליה ב-2 הפסדים) השלישית.

ב-15 משחקיה האחרונים, הוולבס ממוקמים בפסגת הליגה ב-Net Rating (8.7), מקום שני ברייטינג התקפי (113.2 נק' ל-100 פוזשנים) וגולת הכותרת – מקום שישי ברייטינג הגנתי, כאשר הם סופגים רק 104.6 נק' ל-100 פוזשנים. השיפור מתחיל כמובן מג'ימי באטלר, שויתר על אסטרטגיית ה"הובלה מאחור" מתחילת העונה וב-20 המשחקים האחרונים קולע 25 נקודות יחד עם 5.3 אסיסטים, 5.2 ריבאונדים ו-2.3 חטיפות. אבל באטלר תמיד היה מגן מעולה, ואת השיפור ההגנתי במיניסוטה לא ניתן לייחס רק לו.

וויגינס גם השתפר במשחקים האחרונים, במיוחד בבחירת הזריקות. במקום בידודים (מהם הצליח להשיג 0.56 נקודות למהלך. יאק) הוא חותך יותר לסל ומוותר על זריקות רעות. הגנתית, ב-15 המשחקים האחרונים וויגינס שומר את השחקנים עליהם הוא שומר על 40 אחוז מהשדה, בניגוד ל-46 אחוז במשך העונה כולה.

לפני שני ההפסדים האחרונים למג'יק ולרוקטס, הטימברוולבס ניצחו חמישה משחקים ברצף, כולל ניצחון על סגנית האלופה במשחק בו לברון ג'יימס קלע 10 נקודות בלבד, ניצחון על אוקלהומה המשתפרת, וניצחון מעודד על ניו אורלינס ומגדלי התאומים שלה, שהדגים את השיפור ההגנתי שחל בשחקן המושמץ ביותר העונה בצד הזה של המגרש – קארל אנת'וני טאונס.

המדגם עדיין קטן מכדי להצביע על שינוי קבוע, אבל נראה כי קא"ט לקח ללב את הרינונים אודותיו במדיה ובטוויטר (ובאינסטגרם של ג'ואל אמביד) והחל להקדיש תשומת לב רבה יותר בצד האפור של המגרש. הוא מעולם לא היה מגן עצלן, אלא שלא היה ברור אם הוא יודע כיצד להגן נכון. טאונס נהג לקפוץ מאוחר מידי לחסום זריקות, מה שהיה גורם לשריקות נגדו ובעיקר פוגע בסיכוייו לעזור בבוקס-אאוט ובריבאונד הגנה. הוא היה נתפס יותר מידי פעמים בעמדות שהקשו עליו לשמור על הטבעת ולעזור במניעת חדירות לצבע. בחודשים האחרונים המצב השתנה, ונראה כי טאונס למד להגן בצורה חכמה יותר. הקצב האיטי שמיניסוטה משחקת בו מאפשר לו לא להיתפס בהתקפת מעבר, והוא מגלה ערנות והבנה רבה יותר לתפקידו בסט ההגנתי. ב-15 המשחקים האחרונים, טאונס מגביל את השחקן עליו הוא שומר ל-41 אחוזי קליעה מהשדה ו-26 אחוז מ-3 בלבד, לעומת 47 ו-37 אחוז בהתאמה לאורך העונה כולה.

לטימברוולבס יש עוד דרך ארוכה לעבור לפני שניקח אותם כאיום אמיתי לעשות רעש בפלייאוף. המחסור בקליעה עוד עלול לחזור ולפגוע בהם (בחמישייה האחרונה בליגה במספר הזריקות ובאחוזים מעבר לקשת), השיפור ההגנתי עשוי להתברר כזמני, הדקות הרבות לכוכבים (וויגינס, טאונס ובאטלר נמצאים במקום הראשון, השני והשביעי בהתאמה בדקות משחק העונה) וחוסר האמון של ת'יבודו בספסל שלו עשויים גם כן עשויים לגבות מחיר לאחר 82 משחקים. אבל בינתיים, אנת'וני-טאונס הוא כבר לא מרשמלו בהגנה, וויגינס מנסה לא להזיק, באטלר מתחיל לקבל באז כמועמד ל-MVP והזאבים חושפים שיניים מחודדות.

(Not) East All-Star – גורדון הייוורד

גורדון היוורד לא ישתתף במשחק האולסטאר השני בקריירה לפחות עד העונה הבאה, אבל הרכש של הסלטיקס מהקיץ האחרון מראה סימנים מעודדים לאחרונה.

במסיבת העיתונאים לפני המשחק מול הפליקנס ביום רביעי בראד סטיבנס בישר כי הסווינגמן המוכשר חזר לאימוני קליעה מוגבלים לראשונה מאז פציעתו. הסלטיקס והיוורד עצמו סרבו לשלול רשמית חזרה לפעילות עוד העונה. קצב ההחלמה והמסרים החיוביים מרמזים כי הדבר בהחלט ייתכן. הלוואי.

(Not) West All-Star – קוואי לנארד

אולסטאר נוסף שיחמיץ את משחק הכוכבים השנה הוא קוואי לנארד. השבוע החולף הביא בכנפיו חדשות רעות מטקסס: ביום רביעי הספרס הודיעו כי לנארד שוב בחוץ עד להודעה חדשה. העונה העגומה של אחד מהכוכבים הגדולים בליגה נמשכת, כשהוא חוזר לשיקום נוסף מפציעה בשריר הירך שאפשרה לו לשחק העונה דקות מועטות בתשעה משחקים בלבד.

פציעה זו היא חלק מתמונה גדולה יותר. קוואי החמיץ כבר כמעט רבע מהמשחקים בשבע עונותיו בליגה. בנוסף לפציעה האחרונה בירך, לנארד סבל בעבר מקרע בגיד ביד ימין, נקע בקרסול ופציעות נוספות. ייתכן והגיע הזמן להתחיל לדאוג בנוגע להמשך הקריירה של הכוכב השתקן.

נכון לרגע זה לא ידוע מתי, וחשוב מכך – כיצד, לנארדיחזור לשחק. לא יאומן כמה מצומצם נפח הסיקור על פציעתו של קוואי ביחס למעמדו הבלתי מעורער בטופ של הליגה. בסן אנטוניו, כמו בסן אנטוניו, ימשיכו לנצח משחקים עם שחקנים שקשה לאיית את שמם, ולהתחמק מלספק עדכונים לתקשורת ולאוהדים. לנו נותר רק לקוות שאחד משחקני הכדורסל הטובים והמבטיחים בעולם יספיק להבריא ולחזור לכושר משחק עד הפלייאוף.

(Not) All-NBA First Team – גולדן סטייט ווריורס

למרות שהתואר הרשמי הוא "אלופים", הווריורס בהחלט ראויים לכינוי "הקבוצה הראשונה של ה-NBA".

זאק לואו אמר לאחרונה שהוא כבר לא מסביר את הבחירה בלברון בטור בחירת האולסטאר שלו. הוא פשוט לברון, אין טעם לדבר עליו ולספר על גדולתו. טענה דומה ניתן לומר על גולדן סטייט. אבל בכל זאת, ניתן להם כאן את הכבוד וניזכר לרגע בגדולה ההיסטורית של הקבוצה הזו, אותה אנחנו כבר לוקחים כמובן מאליו.

אחרי הניצחון של הווריורס על הקאבס השבוע, בפרץ של מזוכיזם, יצאתי למסע חיפושים ברחבי האינטרנט. חייב להיות סיכוי כלשהו, נכון?! לאכילס היה את העקב ואפילו בכוכב המוות נמצאה נקודת תורפה. חרכתי את אתרי הסטטיסטיקה, קראתי אינספור פרשנויות והקשבתי לכל פודקאסט של שני נערים בגראז'. חייבת להיות דרך לנצח אותם.

המסקנה? מייאשת. ניתן לחפור מתחת לבלטות ולמצוא את הקשיים של דריימונד מהמיד-ריינג', להצביע על הקליעה מ-3 של איגודאלה, האסתטיקה שנפגעת כשקארי לא משחק ועוד חסרונות מלאכותיים שמנסים להנשים בכוח את התקווה לפלייאוף תחרותי, אבל האמת היא שמדובר בקבוצת הכדורסל המושלמת, ששחקניה מצליחים להיות בליגה מעל כולם גם כשהם משחקים בהילוך ראשון ונותנים מנוחה לשחקן בכיר אחר בכל משחק. אי אפשר למנות כאן את כל הקטגוריות הסטטיסטיות בהן גולדן סטייט מובילה, אבל לכו תסתכלו בעצמכם על מספרי האסיסטים, הריבאונד, היעילות מהשדה, ההגנה. אני מבטיח שתגיעו לאותה מסקנה כמוני.

קרדיט: NBA ישראל

(Not) All-NBA Second Team – לוס אג'לס קליפרס

את הקטגוריה הזו תכננתי לתת לקליפרס עוד לפני אירועי יום שני, באמת. אבל לפני שנזכיר את ה- (Not) Malice in the Staples, ניתן קרדיט לקבוצה שחזרה מהמתים:

ב-15 המשחקים האחרונים הקליפרס במאזן 12-3 (מובילים את הליגה יחד עם הווריורס) ומובילים את הליגה בנקודות למשחק (115.6). אוסף נצחונות זה עזר לקבוצה מאל איי להתייצב על מאזן 23-21, במקום השביעי במערב.

איך הם עושים את זה? למעט אחוזים מהשדה, הקליפרס לא מופיעים בטופ של אף סטטיסטיקה התקפית בפרק הזמן המדובר, ולא ניתן להצביע על שיפור הגנתי או שינוי בשיטה שעזר לקבוצה לצאת מרשימת המועמדות לפירוק היישר אל מאבקי הפלייאוף במערב. מה שכן יש להם, זה את לו וויליאמס. הקומבו-גארד בן ה-31 עלה מהספסל לאורך רוב העונה, אבל עם התארכות רשימת הפצועים קיבל לידיו את המושכות לקבוצה, והחזיר עם עונת השיא בקריירה. וויליאמס קולע העונה 23.2 נקודות ב-45 אחוז מהשדה, אליהן הוא מוסיף 5 אסיסטים לערב. ב-15 המשחקים האחרונים הממוצע עלה ל-29.3 נקודות ב-34 דקות, כולל התפוצצות בלתי נשכחת של 50 נקודות על הראש של האלופה. יותר ממחצית הזריקות שלו הן שלשות, אותן הוא קולע ב-41 אחוז. וויליאמס לוקח זריקות קשות (הכי הרבה שלשות ללא אסיסט אחרי הארדן, לברון ולילארד) וקולע אותן. ההערה של כריס פול על כך שהקליפרס צריכים לשחק יותר דרך ה"גו-טו-גאי" שלהם, לו וויליאמס, פורשה בצדק כעקיצה לבלייק גריפין, אך בעונה הנוכחית ניתן גם לקבלה כאמת לאמיתה.

עוד ראוי לציין לשבח את דוק ריברס. המאמן המוערך, שהפך למושא ללעג וספקולציות לגבי עתידו בקבוצה, מצליח לחלץ תפוקה משמעותית משחקנים  אנונימיים כמו טיירון וואלאס וג'ואן אוונס, ושמר על הקבוצה מהתפרקות טוטאלית בזמן שרוב ההרכב הפותח ישב על הספסל בחליפות. בלייק ותיאודוסיץ' חזרו לשחק לאחרונה (עד הפציעה הבאה), והקליפרס נראים מוכנים להסתער על הפלייאוף. מי היה מאמין.

ואי אפשר מבלי להזכיר – כולנו חיכינו לפרטים נוספים על אירועי יום שני. זה היה נשמע מבטיח: בלייק הגניב מרפק לכיוונו של ד'אנטוני, טרבור אריזה ואוסטין ריברס התחילו לריב, והסיפור הגיע לשיאו כשטוויטר רתח משמועות על משלחת שחקני יוסטון (בראשות כריס פול) שהתגנבה דרך מעבר סודי לחדר ההלבשה של הקליפרס, בזמן שקלינט קפלה יוצר פעולת הסחה ודופק על הדלת הקדמית.

לפי מה שדווח מאז (הפרטים המלאים ב-sbnation), כמעט שום דבר מזה לא היה נכון. קפלה לא נשלח כפיתיון, פול והארדן הלכו כדי להרגיע את אריזה, והמאכזב מכל: אין מעבר סודי בין חדרי ההלבשה בסטייפלס סנטר. בסופו של דבר, אריזה וגרין הורחקו לשני משחקים בעקבות התקרית, אריזה וריברס ניהלו שיחת טלפון של 35 נקודות ויישרו את ההדורים ביניהם ואנחנו קיבלנו את ההוכחה שחיפשנו לשנאה בין כריס פול לבין חברי קבוצתו לשעבר.

אבל גם אם הסיפור עצמו נגמר בלא כלום, הממים והציוצים יחיו לעד. בנוסף לכך, הרוקטס והקליפרס כרגע נמצאים במקומות 2 ו-7 במערב בהתאמה. נחזיק כולנו אצבעות שקבוצות אלו ישמרו על מיקומן בטבלה עד מרץ ויתנו לנו את סדרת הסיבוב הראשון שאנחנו מייחלים לה.

(Not) All-NBA Third Team –קבוצת הטכניות של הליגה

דריימונד גרין, ראסל ווסטברוק, דווייט הווארד, קווין דוראנט, דמרקוס קאזינס.

זו חמישיית השחקנים לחובתם נשרקו הכי הרבה טכניות העונה (11,9,8,8,8 בהתאמה). לא במקרה, ארבעה מתוכם קרוב לוודאי יופיעו במשחק האולסטאר שיתקיים באל איי. בין השחקנים הנוספים ש"זכו" להיות מורחקים העונה ניתן למצוא את ניקולה יוקיץ (פעמיים), ראסל ווסטברוק, כרמלו אנתוני, סטף קארי, לברון ג'יימס, ג'יימס הארדן, בלייק גריפין, בראדלי ביל, אנתוני דיוויס ובן סימונס.

במחצית העונה שעברה עד כה, הספקנו לראות הרחקה של שופט (קורטני קירקלנד) בעקבות עימות עם שחקן (שון ליווינגסטון), את לברון מורחק בפעם הראשונה בקריירה (בדיוק כמו אנתוני דיוויס), את אייזאה תומאס צובר 2 טכניות והרחקה תוך ארבעה משחקים, ואת קווין דוראנט מורחק לא פחות מ-3 פעמים מאז נובמבר, כאשר לפני העונה הנוכחית הוא הורחק רק פעם אחת בקריירה (עונת 2012-13).

בתוך שלושה ימים בשבוע החולף (שני-שלישי-רביעי) הורחקו לא פחות מתשעה שחקנים, וזה עוד לפני ספירת הגופות מאירועי הקליפרס – הרוקטס שגם כן שייכים למסגרת זמן זו. עם זאת, בחינת הנתונים מעונה שעברה מראה כי מספר השריקות הטכניות לא עלה, ואולי אף ירד. עד משחק האולסטאר בעונת 2016-17, שמונה שחקנים קיבלו 8 או יותר טכניות, כולל לא פחות מ-17 שנשרקו לחובת קאזינס (לא היה כיף בסקרמנטו, מסתבר), מספרים גבוהים משמעותית מאלו של מובילי הרשימה העונה. ב-647 המשחקים הראשונים של העונה (עד יום שני) נשרקו 497 עברות טכניות, לעומת 512 באותו שלב בעונה שעברה (סטטיסטיקה מאתר B\R).

מה שבולט ברשימת נפגעי השריקות הוא זהות המופיעים בה. בין אם מצד החלטה מודעת או כתוצאה הנובעת מחוסר ניסיון, נראה כי השופטים מהירים לשלוף את קלף הטכנית דווקא מול השחקנים הבכירים, אלו שהתרגלו במשך השנים לנצל את הנחות הכוכב להם זכו ממקבלי ההחלטות במגרש.

קשה להתווכח עם הטענה כי השופטים נהנים לקבל תשומת לב על גבם של הכוכבים באמצעות המשרוקית. קייל לאורי ובן סימונס הורחקו לאחר שהחליפו מילים זועמות, ראסל ווסטברוק הורחק על ויכוח נלהב (מה שגרם לכרמלו אנתוני להודיע כי הוא “Done With The Refs” במסיבת העיתונאים שלאחר המשחק), סטף קארי הורחק על זריקת מגן-השיניים לכיוון הכללי של השופט, ויותר מידי טכניות נשרקו לטובת שחקנים שרגילים לקבל יחס מועדף.

בינתיים לא נשמעה תגובה ממשרדי הליגה למתקפות של חלק מהשחקנים ואנשי המדיה נגד השופטים. לפי דיווחים, נקבעה פגישה בין ארגון השחקנים ואיגוד השופטים בזמן שבוע האולסטאר. אולי ניתן יהיה לעצור את ההידרדרות לפני שאחד הצדדים יילך רחוק מידי.

(Not) All-NBA DefensiveTeam – אוקלהומה סיטי ת'אנדר (בקלאץ')

אוקלהומה סיטי עוברת עונה מעניינת ללא ספק. מתחילת העונה ועד ה-30.11, הת'אנדר הציגו לראווה הגנת ברזל (100.2 נק' ל-100 פוזשנים, מקום שלישי בליגה) והתקפה שביישה את המושג "סופר טים" (102.6, מקום 21 בליגה). אלא שאז אוקייסי קצת התאפסה על עצמה, ואם מתחילים את הספירה מה-1.12, היעילות ההגנתית הידרדרה במעט (104.5, מקום שביעי) לעומת היעילות ההתקפית שנעה בכיוון הנגדי (106.3, מקום 12). משום מה, דווקא ברגעי הקלאץ', הכל הלך הפוך.

בחודשיים הראשונים של העונה (עד סוף נובמבר), אוקלהומה סיטי הפסידה תשעה מתוך עשרה משחקים שהיו במרחק חמש נקודות או פחות בחמש הדקות האחרונות. בדקות אלו (ההגדרה המקובלת ל"דקות קלאץ'") הת'אנדר הציגו Net Rating של מינוס 42.2, הכי גרוע למעט דאלאס. את המאזן המביש הנ"ל במשחקים צמודים הרעמים יכולים לתלות בעיקר בהגנת העילית שלהם, שדווקא בזמנים בהם המשחק היה על הכף התחפשה לסקרמנטו והרשתה ליריבה לקלוע 138.7 נקודות ל-100 פוזשנים, מקום אחרון בליגה בהפרש לא מבוטל.

אלא שמשהו השתנה מתחילת דצמבר, והת'אנדר נמצאים במאזן 9-3 במשחקים הצמודים אליהם נקלעו ב-50 הימים האחרונים (מקום שני בליגה אחרי מיאמי בתקופה זו). את התהפכות המגמה ניתן לתלות בשיפור ההתקפי (ב-10 נק' ל-100 פוז', מ-96.5 ל-106.3), אבל בעיקר בזכות שיפור הגנתי. כשזה מגיע למאני טיים, הת'אנדר מאפשרים ליריבה לקלוע רק 97.5 נקודות ל-100 פוזשנים בחודש וחצי האחרונים, שיפור דרמטי של כמעט 40 נקודות (!!) מהחודש וחצי שקדמו להם.

תפקוד ראוי ברגע האמת הוא רק חלק בודד מתוך על הפאזל שעל הת'אנדר להשלים על מנת להגשים ולו במעט את הציפיות שנתלו בהם בתחילת העונה, אבל נחמד לראות שהם מתחילים למצוא את עצמם ולתפקד הגנתית גם בדקות כשתוצאת המשחק מוטלת בספק.