כולם עושים טעויות, אי אפשר אחרת. השאלה היחידה היא איך אנחנו לומדים מהן ומתקדמים. טעות יחידה ב-NBA יכולה לעלות ביוקר – שנים של שהייה בלוטרי. רצינו לבדוק מה הטעויות הגדולות ביותר שעשה כל מועדון, אבל מכיוון שקצת קשה ללכת אחורה עד ימי ביל ראסל (שנבחר על ידי אטלנטה בדראפט ונשלח לבוסטון בטרייד), ווילט (הועבר בטרייד על ידי הווריורס כשעברו לסן פרנסיסקו) וקארים (נשלח בטרייד ממילווקי ללייקרס), אנחנו נסתכל על הטעויות שנעשו בשנות ה-2000. ממשיכים לבית המרכזי. פרק רביעי בסדרה.

אינדיאנה פייסרס – קוואי לנארד

יש שלושה מועדונים בליגה בהם קשה מאוד למצוא טעויות ב-20 השנים האחרונות: בוסטון סלטיקס, סן אנטוניו ספרס ואינדיאנה פייסרס. לארי בירד שהיה רוב השנים האלו על ההגה, עשה עבודה מצויינת, ומדרדר אותי למקום שאני לא רוצה להיות בו – לבקר אותו על טרייד שעשה על בחירת דראפט. הכי קל להעמיד מול מנהלים את השחקנים שהם ויתרו עליהם, אבל זה פשוט לא הוגן, אי אפשר הרי לחזות את זה. אבל אינדיאנה באמת נקיה מטעויות ב-20 השנים האחרונות, מה שמחזיר אותנו לדראפט 2011 והבחירה ה-15. הפייסרס בוחרים את קוואי לנארד, ושולחים אותו עם תוספות קטנות לסן אנטוניו בתמורה לג'ורג' היל. 99.9% מהמנהלים בליגה היו לוקחים את ג'ורג' היל של 2011 בשביל הבחירה ה-15 בלי למצמץ, אבל כשהספרס בצד השני, בירד היה צריך לחשוד.

איזה צמד הוא היה יכול להרכיב עם קוואי ופול ג'ורג'? שניים מהשומרים הטובים בליגה, בעמדה של לברון ג'יימס, בדיוק בשנות השליטה שלו במזרח? אפשר ללקק את האצבעות עם המחשבות על זה. כנראה שקוואי לא היה משתפר כשחקן התקפה כמו שהשתפר בסן אנטוניו, אבל שומר מצויין הוא היה מהרגע הראשון שלו בליגה. כמו במקרה של בוסטון, קשה למצוא עוד אזכורים ראויים במקרה של אינדיאנה. זה נובע גם מהסיבה שאינדיאנה לא לוקחת הימורים גדולים, ולכן לא נופלת. ניהול סולידי.

דטרויט פיסטונס  – דומארס בנה, דומארס הרס

ג'ו דומארס היה שחקן לא מוערך מספיק בדטרויט בתקופת הבד בויז. הוא זכה עם הקבוצה ההיא ב-2 אליפויות, והיה הארכיטקט מאחורי האליפות הנהדרת ב-2004. כשהקבוצה הגדולה ההיא דעכה, דומארס נכשל בנסיון הראשון ב-2009 (בהמשך) ושוב בנסיון השני בקיץ 2013, הפעם בצורה הרבה יותר טראגית. לפיסטונס היה את גרג מונרו ואנדרה דראמונד והם היו צריכים מישהו שיפתח להם את הצבע. דומארס ייעד את התפקיד הזה לג'וש סמית' שהוחתם בשוק החופשי על חוזה של 54 מליון דולר ל-4 עונות. בעונה הראשונה בקבוצה סמית' קלע 16.4 נקודות למשחק, אבל עשה את זה באחוזים מזעזעים: 41.9% מהשדה, 26.4% לשלוש (על 3.4 זריקות!) ו-53% מהקו.  TRUE SHOOTING של 0.463, שיא שלילי, מאז עונת 79-80, לשחקן שקלע לפחות 16 נקודות. מזעזע. במהלך העונה שלאחר מכן, אחרי 28 משחקים, סטן ון גנדי שהחליף את דומארס החליט שדי ופשוט שחרר את סמית' ומתח את החוזה שלו. ון גנדי החליט שעדיף בלעדיו וצדק, הקבוצה נראתה יותר טוב בלי השחקן מאשר איתו. הפיסטונס עדיין משלמים לסמית' 5 מליון דולר כל עונה, וישלמו לו עד עונת 19-20.

אזכורים ראויים:

  • חזרנו לקיץ 2009 – באותו קיץ דומארס החתים את בן גורדון וצ'ארלי וילנואבה על חוזים משותפים בסך 96 מיליון דולר, שניהם שכחו איך לשחק כדורסל בערך באותו הקיץ. אחרי חמש עונות נחמדות בשיקגו, האחוזים של גורדון צנחו משמעותית, והוא הפך בן לילה לחוזה נוראי. וילנואבה צנח משמעותית, והשניים גררו את דטרויט לתהומות הלוטרי. אין ספק שלדומארס מגיע קרדיט ענק על הקבוצה של 2004, הוא הביא אישית כל אחד משחקני החמישיה: בן וולאס היה הטרייד הראשון מאורלנדו (הטרייד ששלח לשם את גרנט היל), את ריפ הוא הביא מוושינגטון, את פרינס מהדראפט, את בילאפס בשוק החופשי, ואחרון את ראשיד בטרייד מאטלנטה. ההבדל הגדול בין אותה קבוצה להחתמות שעשה לאחר מכן בולט – הקבוצה ההיא הורכבה משחקנים שלא הוערכו מספיק. הקבוצות האחרות של דומארס הורכבו משחקנים שהוערכו יותר מדי.
  • דארקו – ולמרות הטעויות שהזכרנו למעלה, הטעות שלעולם תזכר לדומארס היא הבחירה בדארקו מיליצ'יץ' במקום השני בדראפט 2003. לפני כרמלו, לפני בוש, לפני וייד. דטרויט זכתה בבחירה בעקבות טרייד עם ממפיס, והתרשמה עמוקות מהשחקן הסרבי, אחד הבאסטים הגדולים בהיסטוריה. אז למה זו לא ה-טעות? בעיקר בגלל המחיר שדטרויט לא שילמה על הטעות. עונה אחרי אותו הדראפט היא לקחה אליפות. ב-2005 היא הגיעה לגמר והפסידה לסן אנטוניו. היא המשיכה להיות בצמרת המזרח עד 2008. איך היה משפיע שחקן ברמה של כרמלו\וייד\בוש על קבוצת האליפות? את המקום של מי הוא היה לוקח? הקבוצה ההיא הייתה בנויה על זה שלא היה כוכב וכולם היו מנהיגים, איך היה משפיע כרמלו על הכימיה שם? האם היו מביאים את ראשיד בטרייד אם כרמלו היה שם? אין ספק שהבחירה הייתה טעות, אבל לעולם לא נדע מה המחיר ששילמה דטרויט על הטעות. הטעויות המאוחרות יותר של דומארס תוקעות את הקבוצה בלוטרי המון שנים ולכן בעיניי הן גם משמעותיות יותר.

מילווקי באקס – שכרו את ג'יי ג'יי רדיק במחיר מופקע

ב-21 לפברואר 2013 מילווקי הייתה עם מאזן של 26 – 27, במזרח של אותם ימים זה היה מאזן שמוביל לפלייאוף. מילווקי חיפשה קלע שיפתח את הצבע לברנדון ג'נינגס ומונטה אליס ושמה את עינה על ג'יי ג'יי רדיק ששיחק באורלנדו. התמורה לא נראתה גדולה – טוביאס האריס ותוספות. האריס באותו זמן היה שחקן שנה שניה שקיבל מעט דקות והזדמנויות והחזיר לבאקס 4.9 נקודות. רדיק עזר למילווקי להגיע לפלייאוף מהמקום השמיני במזרח ולחטוף 4 – 0 מהשלישייה הגדולה של מיאמי. טוביאס קיבל דקות באורלנדו ופרץ עם 17.3 נקודות ו-8.5 ריבאונדים. הבעיה עם הטרייד הזה היא שרדיק סיים חוזה בקיץ ועזב. טוביאס הפך לשחקן טוב בליגה והמחיר עבור ההשכרה של רדיק היה גבוה מדי. מילווקי בחרה מצויין בהאריס בבחירה ה-20 בדראפט 2012, אבל לא ידעה לפתח את הפוטנציאל שלו ולשמור עליו. האריס יכל להיות מצויין ליד יאניס שהגיע בדראפט באותה שנה, עם מיאמי במזרח, עם כל הכבוד לתחזיות של ברנדון ג'נינגס (אמר שינצחו את ההיט ב-6 משחקים), לא היה למילווקי למה לשאוף באותה שנה. פלייאוף זה חשוב, אבל לא במחיר של הקרבת העתיד.

אזכורים ראויים:

  • בדראפט 2008 מילווקי החזיקה בבחירה השמינית, מי שצד את עינה היה ג'ו אלכסנדר אותו כולנו מכירים. אתם יכולים לנחש את ההמשך. אלכסנדר הצטייר כאתלט על, בעל אופי של עבודה קשה. בפועל הוא הגיע ממכללה קטנה יחסית, אחרי 4 שנות משחק, ועל פי כל הפרמטרים של הליגה (גיל, מכללה בה שיחק) לא היה אמור להבחר בחלק הזה של הדראפט. עונה אחת הספיקה למילווקי בשביל להבין את הבלוף ולשלוח את אלכסנדר הלאה. הוא שיחק 2 עונות בליגה לפני שהתחיל לטייל בעולם, וביקר גם בישראל. הבאקס השאירו על הלוח את ברוק ורובין לופז, למרות שברוק נחשב לפני הדראפט למועמד לטופ 5.
  • שנה לפני זה, לבאקס הייתה את הבחירה השישית. הם התעקשו לבחור בה את יי ג'יאנלינג, שחקן סיני שעיקר ההייפ סביבו היה החלק הזה שהוא מסין. ג'יאנלינג הביא איתו מיליארד ושלוש מאות מיליון אוהדים וזה קסם למילווקי, למרות שנציגיו של השחקן לא רצו שהוא יגיע למילווקי. אחרי עונת רוקי סבירה, הבאקס שלחו את יי הלאה. אחת הסיבות שקבוצות בוחרות גבוה בדראפט שנה אחרי שנה היא בחירות לא טובות, ופיתוח לא טוב של השחקנים.

קליבלנד קאבלירס – הבריחה של קרלוס בוזר

הבריחה של קרלוס בוזר היא סיפור של תמימות מול כסף גדול, סיפור שעלה לקליבלנד בשחקן איכותי, בדיוק בתחילת הדרך של לברון בקבוצה. קרלוס בוזר נבחר 35 בדראפט 2002, שנה לפני שלברון ג'יימס הגיע לקליבלנד. בוזר נתן עונת רוקי מרשימה ביחס לבחירת סיבוב שני, ועונה לאחר מכן, פרץ ליד לברון עם דאבל-דאבל של 15.5 נקודות ו-11.4 ריבאונדים. בוזר היה אמור להיות השוליה של לברון ולקליבלנד הייתה אופציה על עונה נוספת של בוזר במחיר מצחיק. במקום זה הם סיכמו איתו שיהפכו אותו לשחקן חופשי מוגבל, ויחתימו אותו על חוזה של 40 מליון דולר ל-6 עונות.

קליבלנד הפכו את בוזר לחופשי מוגבל, אבל בוזר שכח מהסיכום מהר מאוד ורץ לחתום ביוטה על הצעת חוזה בסך 68 מליון דולר לאותן 6 עונות. קליבלנד נתפסה עם המכנסיים למטה, הייתה לה את זכות ההשוואה על החוזה, אבל לא היה לה מספיק כסף פנוי כדי לעשות את זה. לקליבלנד לא היו זכויות בירד על בוזר, כיוון ששיחק בליגה רק שנתיים, ולא היה לה מספיק כסף מתחת לגג כדי לתת לו את אותה הצעה. אחרי שוושינגטון עשתה את אותו טריק לגולדן סטייט עם גילברט ארינאס, הליגה הכניסה ב-2005 את סעיף גילברט ארינאס להסכם השכר. הסעיף בעצם מנע מצבים כמו זה של בוזר וארינאס, שבו קבוצה יריבה גנבה אותם כיוון שהקבוצה המקורית לא יכלה להשוות את השכר המוצע.

בוזר המשיך לקריירה נאה ביוטה, ולברון נאלץ להסתפק בדרו גודן. קליבלנד של אותן עונות עשתה המון טעויות (כמו ההחתמה של לארי יוז שפשוט לא התאים), אבל הטעות עם בוזר בקיץ הראשון של לברון בקבוצה, הייתה משמעותית מאוד.

אזכורים משמעותיים:

  • דראפט 2013 זכור כאחד הדראפטים הגרועים בשנים האחרונות, בעיקר בגלל הבחירה הראשונה. בניגוד לדראפטים אחרים לא הייתה בחירה 1 מובהקת. מי שהיה אמור להבחר בתחילת הדראפט היה נרלנס נואל, אבל הוא הגיע לליגה אחרי קרע ברצועה. מלבד נואל דיברו על אלכס לן, בן מקלמור, וויקטור אולדיפו כאופציות – ולמרות שמהרביעייה הזו רק אולדיפו הפך לאולסטאר בליגה, עדיין כולם הופתעו כשקליבלנד בחרה באנתוני בנט. בנט היה שחקן מכללות טוב, אבל היה אמור להבחר באיזור הבחירה העשירית. קליבלנד לקחה הימור ענק ונפלה בגדול, בנט הוא אחת הבחירות הראשונות הגרועות בהיסטוריה. ב-4 עונות בליגה הוא מחזיק בממוצעים של 4.1 נקודות ו-3.3 ריבאונדים. ועדיין בעיני זו טעות קטנה יותר מהטעות עם בוזר מ-2 סיבות:
    • לא הייתה בחירה ברורה במקום הראשון – הסופרסטאר המובהק מהדראפט נבחר 15 (יאניס). אחריו נמצאים אולדיפו (נבחר שני) שפרץ רק בשנה האחרונה, אבל עשה זאת בגדול, מקלום (נבחר 10) ורודי גובר (נבחר 27).
    • קליבלנד תיקנו כשהעבירו את בנט כשעוד היה לו ערך כלשהו כחלק מהטרייד על קווין לאב.
  • לא רק בנט – בתקופה שבין העזיבה של לברון לחזרה שלו, קליבלנד בחרה בדראפט 3 פעמים במקום הראשון ופעמיים במקום הרביעי. היבול: קיירי אירווינג, טריסטאן תומפסון, דיון וייטרס, אנתוני בנט ואנדרו וויגינס. שני האחרונים הוחלפו בקווין לאב. כמו במקרה של בנט, גם במקרים של תומפסון ו-וייטרס קליבלנד בחרה מוקדם מדי. תחשבו איזו קבוצה זו יכלה להיות אם קליבלנד הייתה עושה בחירות מושכלות יותר: קיירי, קליי תומפסון\קאווי לנארד, אנדרה דראמונד, ויקטור אולדיפו (יאניס נבחר 15, קשה להאמין שהיו לוקחים אותו ראשון) וארון גורדון היו יכולים להיות קבוצה לא רעה גם בלי לברון ובלי הטרייד על לאב. לאחר החזרה של לברון קליבלנד שילמה יותר מדי כסף לשחקני רוטציה, מה שגרר אותה להפסדים כספיים וקשיי התחזקות. מדברים על הסגל החלש שלברון לקח לגמר בשנה האחרונה, זו לא גזירת גורל, זה ניהול גרוע, והפעם אי אפשר להאשים את לברון, זה היה לפני החזרה שלו.

שיקגו בולס – יחס למאמנים

ג'ון פקסון מנהל את שיקגו מ-2003, גאר פורמן הצטרף ב2009, וברוך השם לא חסרות להם טעויות. דראפטים רעים, טריידים לא טובים ומבחר גדול של החלטות שגויות. ועדיין, כנראה שבכל הרשימה הזו, לא תמצאו מנהל אחד, שפיזית, חנק את המאמן שלו. זה קרה ב-2010, קצת לפני הפלייאוף, ג'ואקים נואה חזר מפציעה והמאמן, ויני דל נגרו, שיחק איתו יותר דקות ממה שהרופא הרשה. פקסון התעמת איתו פיזית. אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה שם, על פי השמועות הוא חנק אותו (עם הידיים או עם העניבה של דל נגרו, לא ברור), הכה אותו, או שם אצבעות בחזהו (שוב, אין פירוט מדוייק). אפשר לתת לפקסון הנחה, שכן הוא הגשים חלום של הרבה אוהדי בולס מתוסכלים באותה תקופה, אלא שחילוקי הדעות המדוברים חזרו גם עם המאמן הבא.

תום תיבודו החליף את ויני דל נגרו, וזו הייתה משרת המאמן הראשי הראשונה שלו. תיבודו שחק את השחקנים שלו עד דק, ושיקגו שילמה על זה בפציעה של דרק רוז, שקרתה בתוך זמן זבל בפלייאוף. העניינים הגיעו לנקודת רתיחה בעונה החמישית והאחרונה של תיבודו בבולס, עת פעמיים בשבוע דאגו הצדדים (גאר ופקסון מצד אחד, תיבודו מצד שני) ללכלך אחד על השני בתקשורת. זה נגמר בפיטורים של תיבודו בתום אותה עונה, עם ליווי של איש אבטחה מחוץ לאצטדיון. ממש לא ראוי למאמן שהוביל את הקבוצה 5 עונות ברציפות לפלייאוף, ופעם אחת הגיע עם הקבוצה לגמר המזרח. אלו היו ההישגים הכי טובים של הבולס מאז ימי מייקל ג'ורדן.

איזכורים ראויים:

  • אמרנו דראפטים וטריידים רעים, אז הנה 2 משולבים: בדראפט 2006 הבולס בחרו את לאמרכוס אולדריג' שני, ואז החליפו אותו בטיירוס תומאס וויקטור חריאפה. אולדריג' עדיין מככב בליגה במדי סן אנטוניו. חריאפה חזר לאירופה מזמן, ומיקומו המדוייק של טיירוס תומאס לא ידוע בשלב זה. ראינו השנה את דאלאס קופצת מ-5 ל-3 ומקריבה בחירת סיבוב ראשון בשביל זה. בשנה שעברה פילדלפיה קפצה מ-3 ל-1 והקריבה בחירת סיבוב ראשון גבוהה בשביל זה. כל הפיצוי שהבולס קיבלו על המעבר מ-2 ל-6 היה ויקטור חריאפה. בשתי עונות בפורטלנד לפני המעבר לשיקגו הוא עשה 5.8 נקודות ו-4.1 ריבאונדים ב-20 דקות. בדראפט 2014 הבולס עשו הפוך, הם החזיקו בבחירות 16 ו-19, והם העבירו אותם לדנבר בשביל הבחירה ה-11. דאג מקדרמוט היה הבחור שהם רצו. לפחות מקדרמוט לא באסט טוטלי והד קייס כמו תומאס, אבל הוא ממש לא היה מציאה גדולה בשיקגו. אחרי 2.5 עונות הוא נשלח בטרייד לאוקלהומה סיטי. דנבר בחרה את גארי האריס שמשחק מצויין בשורותיה, ואת יוסוף נורקיץ' שנראה טוב מאוד במדי פורטלנד.
  • ואי אפשר שלא להתייחס לפירוק השושלת של שיקגו. ב-1994 מייקל ג'ורדן פרש בפעם הראשונה, אבל פיל ג'קסון וסקוטי פיפן נשארו שם והחזיקו את הקבוצה בצמרת. ב1998 זה היה סיפור אחר. ג'קסון ופיפן ברחו, הקבוצה פורקה מנכסיה, והכל על רקע סכסוך קרדיט עם ג'רי קראוס ז"ל. קראוס רצה להוכיח שהוא יכול לבנות עוד קבוצה גדולה, אבל עד 2003 לא ממש הזיז את המחוג, עת הוחלף בג'ון פקסון.