26/01/20- פורטלנד- אינדיאנה: לזכרו של המאמבה!

ראשי פורומים פורום NBA 26/01/20- פורטלנד- אינדיאנה: לזכרו של המאמבה!

מציג 3 תגובות משורשרות
  • מאת
    תגובות
    • #33268
      Eliko Ben Lulu
      מנחה

      פרולוג: יום קשה לעולם הכדורסל עם ההודעה על לכתו בטרם עת של קובי בריאנט, מגדולי הכדורסלנים בכל הזמנים, מגדולי האייקונים שהוליד משחק הכדורסל, מהגיים-צ'נג'רים הגדולים ביותר של הספורט הקבוצתי האמריקני מאז ומעולם, ואישיות חד פעמית ומיוחדת, דמות יוצאת דופן, פנומן אמיתי, אשר נהרג שעות אחדות לפני המשחק בתאונת מסוק, ואיתו עוד מספר אנשים, בהם בתו בת ה-13, ג'יאנה. על המסוק היו גם מאמן הבייסבול מכללות לשעבר ג'ון אלטובלי, ואשתו ובתו שנספו גם הן באסון הנורא. אין דרך לעכל אירוע טראגי שכזה. היום מצאתי את עצמי עוסק בעיסוקיי ועד שמצליח 'לשכוח' לרגע שקובי מת, נזכר שוב, נשימתי נעתקת וחלחלה עוברת בגופי, כאילו מסרב להאמין שזה קרה. נדמה שכשמדובר בדמות כל כך מובילה וגדולה מהחיים, אתה אף פעם לא מאמין שדבר כזה יכול לקרות, כשבעצם, למה לא? אנשים מתים כל יום. אף אחד לא מבטיח לנו מתי נסיים את הקריירה, זה יכול לקרות בכל רגע. פשוט, אתה רואה אותו בתור 'גיבור על', נצחי, כאילו לו זה לא יקרה. יקח לי הרבה זמן להתאושש. זה לא היה הזמן שלו ללכת. הוא היה צעיר מדי, היו לו כל כך הרבה שנים טובות לתת, לתרום מהידע הגדול שלו, לשרת את הקהילה כפי שבחר לעשות בשנים האחרונות, ולהעניק השראה לכל ילד וילדה. זה כואב. עתה זה אולי לא הזמן הנכון לדבר על הדרך שבה התקשורת התנהלה בעניין הזה, אבל אגיד שמה ש-ABC עשו הוא ברוטאלי, לא אנושי, לא מקובל בשום סטנדרט שאני מכיר, בזוי לחלוטין וראוי להוקעה, ועל כך מוכרחים הם לבוא בחשבון. הם שיחררו ידיעה על כך שאיתו היו כל ארבע בנותיו, שנספו גם הן. כששמעתי את זה, הלב נפל לי, לא לתחתונים, אלא לגרביים. התפללתי שזה לא נכון, שאולי הידיעה לא 'מדויקת', אולי טעו בזיהוי, שאם לפחות הוא הלך, שהאמא לא תישאר לבד, כי לא מגיע לאף אימא לעבור כזה אסון. לשמחת כולם, אם אפשר להיות 'שמחים' בערב הזה, ה'שמחה מהולה בעצב', זה שהידיעה השקרית והמפלצתית הזו התבררה כשגויה, ואם יש נחמה, המשפחה אמנם לא תהיה אותו דבר, אבל תהיה המשכיות ל'בלאק מאמבה', והאמא תישאר אמא לילדות שיגדלו להמשיך את הדרך של אביהן ואחותן. יהי זכרו ברוך!

      אינדיאנה הערב ללא מיילס טרנר החולה, המצטרף למלקולם ברוגדון הסובל מזעזוע מוח ועובר את פרוטוקול הליגה. ג'קאר סמפסון יקבל את המקום בחמישייה, בעוד שטי ג'יי מקונל ימשיך לקבל את מקומו של ברוגדון משחק שני ברציפות; פורטלנד הערב מקבלת בחזרה את סי ג'יי מקולום, שנעדר משלושת משחקיה האחרונים של הקבוצה, וזה משמעותי; לפני תחילת המשחק פורטלנד ערכה דקת דומייה לזכרו של קובי;

      רבע א': #24 #8

      בפתיחת המשחק פורטלנד מקפיצה כדור במשך כל שעון ה-24, לזכרו של מס' 24 האגדי. בהמשך לכך, טי ג'יי מקונל הקפיץ כדור בחלק המגרש שלנו במשך 8 שניות ל'עבירת 8 שניות', לזכרו של מס' 8 האגדי, שהרי בשביל רבים, כמוני למשל, הוא לא היה רק מס' 24, ואנו לעולם לא נשכח לו את ימי מס' 8. יהי זכרו ברוך!

      נראה האם לאירוע הטראגי תהיה השפעה על רמת האינטנסיביות של השחקנים. רבים גדלו על דמותו של קובי והעריצו אותו, וחלקם הארי אף הכירו אותו באופן אישי. נכון הדבר במיוחד כשמדובר בדמיאן לילארד, חבר קרוב. ראיתי כמה דקות במשחק של סן אנטוניו וטורונטו מוקדם יותר הערב, ובהחלט הרגשתי שהאנרגיות לא שם. ערב לא פשוט לכדורסל.

      אינדיאנה פותחת לא טוב עם 2 מ-9 מהשדה, והטריילבלייזרס כבר ב-9 הפרש אחרי 4 דקות של כדורסל. עד אמצע הרבע, ההפרש בדו-ספרתי בפעם הראשונה.

      הפייסרס מצליחים לחזור להפרש של פוזישן אחד בדקות האחרונות, למרות שדמיאן לילארד על המגרש, שנותן גם הערב תצוגה. הרבע מסתיים עם שלשה מדהימה של 'דיים'. 27-36 לפורטלנד בסיום הרבע הראשון. 17 נק' [4 מ-4 מהשדה] ו-5 אס' ללילארד ברבע הראשון [שיחק את כל הרבע]. איזה מוכשר האיש זה, זה משהו.

      רבע ב': ג'רמיין אוניל מתארח

      בפתיחת הרבע מתקיים ריאיון עם ג'רמיין אוניל, מי שהיה בחירה מס' 17 של פורטלנד בדראפט 1996, הדראפט שבו גם קובי בריאנט נבחר, ושיחק את 4 העונות הראשונות שלו בקריירה במדי פורטלנד, אבל מזוהה יותר מכל עם אינדיאנה פייסרס, שם שיחק 8 עונות טובות בהן הפך לאחדמהשחקנים הגדולים בתולדות הפייסרס. הוא מדבר על קובי בריאנט, כמובן, זה תופס את עיקר תשומת הלב בערב הזה.

      המשחק די שיוויוני. אינדיאנה עובדת טוב בהגנה ומצליחה ברבע הזה לעצור את המומנטום שפורטלנד נהנתה ממנו בדקות האחרונות של הרבע הראשון, אם כי הבלייזרס עדיין מובילים בבטחה. גם הרבע הזה מסתיים בסל של 'דיים' לילארד, הפעם בחדירה על כל ההגנה ללייאפ. 56-66 לפורטלנד במחצית. שתי הקבוצות באזור ה-50% מהשדה. לא הגנות קשוחות מדי, אוירה שהיא די ווסט קוסט טיפוסית, לא יותר מדי קרבות בתוך הצבע. פורטלנד ב-10+ עלינו בריבאונד, אולי הנתון שמשפיע עלינו הכי הרבה העונה. המחצית הזו שייכת ללילארד עם 23 נק' [7 מ-8 מהשדה, 7 מ-8 מהקו] ו-9 אס'. אצלנו, דומאנטס סאבוניס עם 18 נק' [7 מ-9 מהשדה], בקצב של טריפל-דאבל, באולם שבו אביו עשה שנים גדולות.

      רבע ג': לילארד לא עציר היום

      דקות ראשונות למחצית השנייה, פורטלנד בורחת ליתרון 13, ונייט מקמילן מחויב לקחת פסק-זמן לפני אם יש ברצונו לעצור את המומנטום השלילי שלנו.

      פורטלנד ממשיכה במומנטום הגדול ועולה ל-20 הפרש. אין לנו דרך לעצור את לילארד הערב, הוא יושב על אחוז כמעט מושלם מהשדה ומהעונשין. כדקה לסיום הרבע, שתי שלשות ברציפות של דאג מקדרמוט מקטינות ל-10. אבל כמובן, מה ציפיתם, לילארד עונה עם שלשה בצד השני. 93-106 לפורטלנד בסיום הרבע השלישי. רבע של 14 מ-20 מהשדה לפורטלנד, והם ב-58% מהשדה למשחק כולו. אינדיאנה נהנתה מרבע של 11 אס' ללא אף איבוד כדור, ואפילו השלשות נכנסו לנו, אבל ספגנו 40 נק' בהגנה, וככה לא מנצחים משחק חוץ.

      רבע ד': דמיאן לילארד! די כבר, נו!

      4 דקות בתוך הרבע, שלשה של ארון הולידיי מאחורי החסימה, מורידה לחד-ספרתי – רק 8. מקדרמוט מקבל הזדמנות להוריד ל-5, אבל מחטיא מהפינה. בהמשך, לילארד ממשיך לצלוף, משחק ענק שלו. אבל אינדיאנה נאבקת, דומאס בערב פשוט נהדר, משחק רמה אחת מעל כולם ועושה הכל.

      5 דקות לסיום, רק 7 לפורטלנד. השופטים הולכים למצלמות לבדוק האם עבירה של טי ג'יי וורן על לילארד בחדירה היא פלגרנט, לאחר שוורן פגע במפשעה של 'דיים'. לא נראה מכוון, אבל השופטים נותנים 2 זריקות עונשין וכדור מהצד. לילארד קולע פעמיים, ואז גם קולע את השלשה, ועוד עם יד של וורן בפנים – כן, זה הערב שלו, והיתרון שוב בדו-ספרתי – 12 הפרש. ואיך שאני כותב את זה, עוד שלשה של לילארד! אתה לא רציני! ואו, איזה ערב. סינגל הנדדלי מנצח אותנו. 4 דקות לסיום, 15 הפרש. נרד לפסק-זמן, אבל אפשר לקרוא 'בול גיים'. 2 דקות לסיום, עוד הצלחנו להוריד ל-8, אבל כרמלו אנתוני, בערב די שקט שלו, צלף שלשה שסגרה סיפור. בסיום 129-139 לפורטלנד. הפסד 11 ברציפות של אינדיאנה על אדמת אורגון, היכן שהפייסרס ניצחו לאחרונה לפני 12 שנה. נצטרך לחכות, לכל המוקדם, עד לסוף השנה הקלנדרית, כדי לנסות לשבור את הרצף העגום. פורטלנד ישבה על אחוז גבוה כל הערב, ומסיימת עם 20 מ-35 משלוש. הם איבדו 15 כדורים, אבל לא הצלחנו לנצל את זה בערב שבו הם לקחו 12 ריב' יותר מאיתנו, כולל 6 יותר בהתקפה. אינדיאנה עם מספרים התקפיים לא רעים, נגיד, 51% מהשדה, 13 שלשות [46%] ו-31 אס' מול 6 איבודים בלבד, אבל זה לא שנתקלנו בהגנה קשוחה מדי, ופשוט לא עמדנו בקצב שלהם מבחינה התקפית, שכן הגנתית לא סיפקנו כלום כל הערב, כך שההפסד מוצדק.

      השחקן המצטיין: דמיאן לילארד. 50 נק' [23-14 מהשדה, 12-8 משלוש, 16-14 מהקו], 6 ריב' ו-13 אס' [1 איבוד כדור] ב-38 דקות משחק. 14 מה-50 שלו הגיעו ברבע האחרון. 'דיים' ברצף המשחקים הכי טוב, בייסיקלי אבר, של שחקן פורטלנד: זה משחק 40+ נק' שלישי שלו ברציפות, ובכך הופך לשחקן הראשון של הטריילבלייזרס שעושה את זה. זה משחק 50+ נק' שלישי שלו העונה, מה שהופך אותו לשחקן הראשון בתולדות הבלייזרס שרושם שלושה משחקים כאלו בעונה אחת. הוא גם השווה שיא פרנצ'ייז עם 5 משחקים ברציפות של 30 נק' או יותר, וגם רושם לו שלושה משחקים ברציפות עם 8 שלשות, מה שהופך אותו לשחקן השני בתולדות הליגה שעושה את זה. רוצים לנחש מי היה הראשון? סטף קרי, כמובן. ואם כל זה לא מספיק, אז עוד טרם המשחק, לילארד הגיע אחרי שני משחקים כל כך טובים שבהם הפך לשחקן השני בתולדות הליגה אחרי אלגין ביילור, שרושם לפחות 108 נק', 16 ריב' ו-15 אס' ב-2 משחקים עוקבים;

      סי ג'יי מקולום עם 28 נק' [6 שלשות, באחוזים טובים] ו-5 אס' [1 איבוד כדור] במשחק החזרה שלו מפציעה. עשה הבדל. אני לא יודע אם בלעדיו פורטלנד היתה שומרת על היתרון, הגם בערב גדול כמו זה של לילארד; חסן ווייטסייד עם ליין אול-אראונד מרשים של 21 נק' [9 מ-11 מהשדה], 14 ריב' [6 בהתקפה ו-6 חס'; כרמלו אנתוני השלים עם 14 נק' [2 שלשות] ו-8 ריב' [2 בהתקפה]. לא יאמן איזה סיפור קאמבק הוא. לא האמנתי שהוא יכול, באמת שלא. אבל אמרתי את זה עוד לפני המשחק הראשון שלו, שאני אשמח לראות את זה מצליח לו. כרגע, זה עובד, אם כי לפורטלנד יש עוד דרך ארוכה, הם עלולים להחמיץ את הפלייאוף;

      באינדיאנה, דומאס סאבוניס עם טריפל-דאבל מרשים, שני שלו בקריירה ושני בתוך שבוע ימים בלבד, כשסיים עם 27 נק' [11 מ-17 מהשדה], 14 ריב' [3 בהתקפה] ו-11 אס' [3 איבודי כדור] ב-41 דקות. היה נפלא כל הערב, אין מה להגיד; ג'רמי למב הקלע המוביל בשורותינו עם 28 נק' ב-10 מ-15 מהשדה; טי ג'יי וורן תרם 14 נק' ב-29 דקות. לא ממש היה פקטור ברוב שלבי המשחק; טי ג'יי מקונל עם 7 נק' ו-8 אס' [ללא אף איבוד כדור, מה שנהיה הרגל אצלו]. שוב ערב סולידי שלו בחמישייה. אני די אוהב אותו עם החמישייה הראשונה, אבל ברור שהוא יחזור לספסל ברגע שנהיה בסגל מלא; דאג מקדרמוט סיפק 19 נק' [6 שלשות] מהספסל, ממשיך בעונת פריצה מבחינתו; האחים הולידיי ניסו לסייע, ארון עם 17 נק' [3 שלשות] וג'אסטין עם 11 נק' [2 שלשות], אבל זה לא הספיק;

      טי ג'יי ליף: אחרי שהיה פצוע ולא התלבש למשחק הקודם, הערב הוא התלבש, אבל, כמובן, לא קיבל דקות. הוא מחוץ לרוטציה וזה לא צפוי להשתנות בקרוב.

      המשחק הבא — אינדיאנה מסיימת את מסע משחקיה בחוף המערבי עם 3 ניצחונות ו-2 הפסדים. לפני המשחקים חתמתי על זה, אמרתי שזו תהיה תוצאה טובה, ואכן, אני מרגיש שעשינו את העבודה. כעת אנו חוזרים הביתה למפגש נגד שיקאגו [ד'], מה שצפוי להיות משחק החזרה של ויקטור אולדיפו מפציעה.

    • #33269
      Eliko Ben Lulu
      מנחה

      כמו שאתם יודעים, אתם מכירים אותי לא מאתמול, במשך המון שנים היתה לי יריבות ספורטיבית קשה עם קובי. מאוהד גדול שלו, הפכנו ליריבים מרים. היריבות הספורטיבית הזו חצתה את גבולות המגרש, ממש 'שנאתי' אותו, את הדמות הזו, אם אפשר לקרוא לזה כך. יכולים להגיד את זה 29 מחנות אוהדים בליגה, אבל אתם יודעים שבמקרה שלי, כאוהד גדול של שאקיל, זה היה אישי. רציתי שיפסיד, זה כל הסיפור. רציתי שיובס, וש"ייענש" על כך שלא עשה שהדואו (duo) שלנו יעבוד לעולמי עולמים, כשבעצם ידעתי שהפרידה היתה הכרחית, זה לא רק הוא, האחריות היתה גם עליי ועל שאקיל, ועשתה טוב לשנינו. כל השנים העברתי ברצון עז לראות את קובי נכשל, וכשזה לא קרה, נצבטתי. אבל אני מודה שאחרי הפרישה שלנו ממשחק פעיל, ואולי מהרגע שקובי עבר אותנו ברשימת קלעי כל הזמנים, שיחררתי. הטינה נעלמה, לחלוטין, וחזרתי לאהוב. אני לא יודע למה הייתי צריך כל כך הרבה שנים, אולי פשוט, באופן סמלי, הייתי צריך 'לשחרר' ברגע הנכון, והרגע הזה היה כשהוא עבר אותנו ברשימת הקלעים, כך שלא היה כבר על מה "להיאבק". הבנתי שזה היה טיפשי, כל כך הרבה שנים מבוזבזות, אבל, לא יודע, לא יכולתי לשלוט ברגשות. שנאתי את האיש, ולא היה אפשר לעשות כלום נגד זה. במשחק הפרישה נגד יוטה, אחרי כל סל, זכיתי לחזור אחורה בזמן ולהרגיש איך זה להיות בצד שלו שרוצה לראות את הכדור פוגש את הרשת מהצד הפנימי שלה. שמחתי בשבילו, על העובדה שכל הליגה חגגה אותו, כל האוהדי הכדורסל, גם מי ששנא אותו. משחק הפרישה שלו לעד יהיה אחד מרגעי הכדורסל הגדולים ביותר של חיי, ואני רק יכול לברך על כך שניתנה לי הזדמנות "לסלוח" בזמן הנכון, לפני שהכל נגמר, כדי ליהנות מאותו ערב בלתי נשכח, ולא להמשיך לסחוב את הגראדג' המטופש הזה כל החיים. עשיתי את סגירת המעגל שלי איתו, והרווחתי להיות חלק ממה שהפכו בדיעבד להיות השנים האחרונות של חייו. זהו, השבוע זה נגמר, לא יהיה יותר קובי. מחשבה איומה שקשה לשאת אותה. הוא יחסר מאוד! לי, לנו, לכל עולם הכדורסל. אדם ששינה את תרבות המשחק, מהמעטים שהצליחו לעשות את זה.

      כתבתי את זה בסיכום המשחק, שיום אחרי המוות של קובי, היו לי רגעים ששכחתי שהוא מת. ואז כשנזכרתי, פתאום ליוותה אותי תחושת עצב עמוקה, ואתם יודעים, אני חושב כזה 'ואו, הוא באמת מת'. לקח לי כמעט שבוע, עד היום בעצם, להשלים את האובדן. רק היום אני כבר באמת מבין שהוא מת ולא צריך להזכיר לעצמי כל פעם שזה באמת קרה. ואני חושב שמה שעזר לי לעכל, זה שבמשך השבוע דיברו על זה בכל מקום, במיוחד אנשים בתוך קהילת הכדורסל שלנו שהתייסרו ונתנו לכאב לצאת, ושיתפו, אם זה שחקנים, מאמנים או אנשי תקשורת, שראיתי אצלם התמודדות דומה להתמודדות שלי. ראיתי את גל מקל מדבר על זה שהוא לא זוכר מתי הרגיש עצב כל כך גדול על מוות של מישהו שהוא לא הכיר באופן אישי, והוא לא ידע להסביר למה הוא מרגיש ככה. זה מאוד נכון. אבל, זה החיים, אובדן הוא חלק מהתהליך, מפה ממשיכים הלאה וחוגגים כל יום, במיוחד אם יש משפחה שאוהבים אותה ואוהבת אותנו בחזרה, שום דבר לא שווה חוץ מהזמן שאפשר לבלות עם יקירנו בעודם איתנו ואנו איתם.

      • התגובה הזו עודכנה לפני לפני 3 months, 4 weeks ע"י Eliko Ben Lulu.
      • #33278
        Rapgamer
        מנחה

        כתיבה יפה, יכול להזדהות עם כמה מהדברים שאמרת.

    • #33274
      Krit123
      משתתף

      זה ששיתפת מהרגע הראשון נורא עזר לי להתמודד, בכלל זה שיש את הפורום וההרגשה שיש עם מי לדבר אם צריך. למרות שאהבתי אותו קשה להסביר לסובבים אותך ואפילו לעצמך למה זה משפיע עד כדי כך.
      אני חושב ששנאה לספורטאי היא גם אות להערכה, ובשנים האחרונות אני עובר תהליך דומה לשלך עם לברון (תמיד הייתי טים קובי), ויש בזה הקלה.

       

      לגבי המשחק – לילארד בכושר הכי טוב בקריירה שלו, מנצח משחקים לבד פחות או יותר. הלילה הוא רשם 48-9-10 בניצחון על הלייקרס. המורשת שלו נכתבת אלטרנטיבית, ומבחינתי נזכור אותו כגדול יותר מקיירי למשל, גם אם לאחרון יהיה יתרון בטבעות.
      פורטלנד לדעתי המועמדת המובילה להיכנס לשמינייה, ותוכל להפתיע בפלייאוף אם הפצועים יחזרו (נורקיץ', קולינס).

       

      • #33279
        Rapgamer
        מנחה

        לילארד בכושר משוגע. תמיד אני "נלחם עבורו" בדירוג הפורום ואחרי שנכשל עם הבלייזרס מבחינה קבוצתית העונה, הוא מחבר עכשיו את הרצף האישי הכי פנומנלי בקריירה שלו.

        בהשוואה לקיירי אין התלבטות בכלל. לילארד פשוט שחקן יותר קבוצתי ויותר טוב.

        לגבי הסיכוי לאפסט, זה יהיה מאוד קשה ממקום 8 מול הלייקרס.

        • #33291
          Krit123
          משתתף

          אני מדבר על השוואה של מורשת, קיירי בכל זאת הגיע לפסגות. אם נניח יחבר עוד סדרות פלייאוף טובות האדג' ללילארד לא מובן מאליו.

          התכוונתי להפתיע בכיוון של תחרותיות, לאו דווקא אפסט. המקום הראשון לא נעול הרמטית אגב, תלוי גם בכוונות של הקבוצות מל"א.

    • #33280
      ניר אור-אל
      מנהל בפורום

      היה טקס מרגש וכמו שלברון אמר, עוד יהיה טקס רישמי של הלייקרס לזכרו של קובי אז גם אתם לא אוהדי קובי (כמוני למשל), תכינו את הממחטות.

      המשחק היה טוב, ראו ששחקני הלייקרס רוצים אבל מתקשים לשחק בסיטואציה הזאת. אני יושב שזאת הפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי רציתי שהלייקרס ינצח, בשביל האוהדים, זה הרגיש נכון.

      אבל לילארד הבלתי אפשרי הזה, היו תוכניות אחרות וכל מה שנשאר זה רק להגיד… וואו!

      אגב, רק היום ראיתי את המחווה שהמאמנים והצוותים המקתועים עושים לקובי בשבוע האחרון כשהם נועלים נעליי "קובי"

      זה לא יעבור כל כך מהר

מציג 3 תגובות משורשרות
  • יש להתחבר למערכת על מנת להגיב.