בעבר כתבנו טור שנקרא עובדה או אשליה, בו 2 כותבים חווים דעתם על ענייני השעה ב-NBA. עובדה מרמזת שהמשפט הינו אמת מוחלטת, בעוד אשליה היא בדיה שכל קשר בינה לבין המציאות מקרי. לכבוד הפלייאוף שמתחיל הערב, העלינו מן האוב את הטור. מנדי NBA ואריאל טייב, שני כותבים אמיצים התנדבו למשימה.
התוצאות לפניכם.

בניגוד לשנים קודמות, טורונטו תציג רמה דומה לעונה הסדירה גם בפלייאוף

אריאל –
אשליה.
סליחה, אוהדי הרפטורס – אני באמת רוצה להאמין, אבל שנים של אכזבות מקשות גם עליי. על פניו, מדובר פה בתשובה קלה. באמת מדובר בקבוצה הטובה ביותר שהייתה בטורונטו אי פעם. טופ 5 הן ביעילות התקפית והן ביעילות הגנתית, לצד יעילות התקפית טובה ברמה היסטורית זה בהחלט הסימנים של קבוצה מאוד מיוחדת. השינוי שהרפטורס עברו הוא אמיתי, 58% מהסלים שלהם היו מאסיסטים, דבר שקפץ ל-63% בחודשים האחרונים של העונה. דבר שמראה שזה בהחלט לא פוקס. אז למה לא להאמין? קודם כל, כי הרגלים רעים מתים לאט, בסיטואציות קלאץ', הרפטורס שוב יורדים, ומדורגים במקום לפני האחרון כשרק 41% מהסלים שלהם מגיעים מאסיסטים. הנפילה הגבוהה ביותר. במצב כזה, אנחנו שוב מגיעים לשאלה, עד כמה טובים קייל לאורי, ובעיקר דמאר דרוזן. דרוזן הוא אכן הגרסה הטובה ביותר של עצמו. הפלואטר השתפר לרמות אדירות ויכולת הפליימייקינג החדשה שלו היא תוספת מבורכת. אך השמירה הצמודה עליו (וגם משהו מנטלי, קשה להסביר צניחה מ-48% באיזור המיד-ריינג' ל-18%), לא תהפוך לקלה יותר. לרפטורס עדיין אין איום התקפי מספיק סביבו, כששחקנים כמו סרג' איבקה או אוג'י אנונובי יקבלו את כל המרווח שהם יכולים כדי לקלוע. שניהם אמנם הוכיחו יכולת סבירה לקלוע במהלך העונה הרגילה, אך קשה לראות את זה ממשיך לכיוון הפלייאוף. הרפטורס כן הראו שהם נשענים הרבה יותר על קשת השלוש, אך הם עדיין מורכבים מהמון קלעים בינוניים עד רעים, דבר שייחשף בפלייאוף. מלבד זאת, היתרון של הספסל יהיה הרבה פחות משמעותי בפלייאוף. גם אם הרפטורס יישארו עם רוטציה עמוקה, כמו שקייסי אומר, לכל אחד מהשחקנים שם יש חיסרון מאוד בולט שיהיה קל יותר לראות בפלייאוף. ההגנה של הקבוצה עדיין לא מספיק מהודקת כדי לכפר על הבעיות הללו, והעובדה כי עדיין לא גובשה חמישיית קלאץ' מוגדרת תהיה בעוכריהם. זה כנראה יספיק מול הוויזארדס נטולי הספסל ועם ג'ון וול שעדיין לא הגיע לשיאו. להתקדם מעבר לכך – זה מאוד לא ברור.

מנדי NBA –
אשליה. הרפטורס הם אולי הקבוצה שמגיעה לסיבוב הראשון עם הכי הרבה לחץ פנימי וחיצוני. לפני תחילת העונה, ה-GM, מאסאי יוג'ירי, דיבר על הנחיצות ב-Culture-Reset על מנת להימנע מעוד הדחה משפילה מול לברון בפלייאוף. הראפטורס אכן עברו שינוי משמעותי בפילוסופית המשחק, חלוקת הדקות והרמה ההגנתית, אבל אני עדיין לא מאמין להם.

על הנייר, השיפור הוא אמיתי. טורונטו סיימה את העונה במקום השלישי בליגה ברייטינג התקפי (111 נק' ל-100 פוזשנים), מקום חמישי ברייטינג הגנתי (103.4), והיא הקבוצה היחידה שנמצאת בטופ-5 בשתי הקטגוריות הנ"ל. הקנדים מחזיקים בנט-רייטינג הגבוה בליגה אחרי גולדן-סטייט ויוסטון, והם ייהנו מיתרון ביתיות לאורך כל הפלייאוף (אלא אם כן יפגשו את יוסטון בגמר). אלו לא רק המספרים היבשים, אלא השינוי הניכר בשיטת המשחק שעומד מאחוריהם. הכתבה המצוינת הבאה (https://fansided.com/2018/03/07/nylon-calculus-offensive-style-changes-2017-18-season/) מתארת זאת באמצעות הגרף הבא:

הסבר: הגרף מתאר את ההתקפה באמצעות ארבעה פרמטרים: תנועת הכדור, תנועת השחקנים, קצב המשחק ובחירת הזריקות. ככל שהקו קרוב יותר ל"שפיץ" המעוין, ההתקפה מדורגת גבוה יותר באותו פרמטר. הקו השחור מייצג את התקפת הרפטורס בעונה שעברה, האדום את זו של העונה).

הרפטורס, שנחשבו בשנים האחרונות לדינוזאורים של הליגה (Pun Intended), עם התקפה שנשענה על בידודים וזריקות מיד-ריינג' של דרוזן, סוף סוף הגיעו לעידן ה-Pace and Space עם התקפה משודרגת שאמורה, לפחות בתיאוריה, למנוע את הקריסה הטוטלית לה אוהדי הקבוצה כבר למדו לצפות.

אלא שאם מסתכלים עמוק יותר על חלק מהבעיות שהיוו את עקב האכילס של הרפטורס בשנים האחרונות, מגלים כי חלקן עדיין נמצאות מתחת לפני השטח.

למעט שבועיים במהלך דצמבר, המוניטין של דרוזן כמי שהוסיף את קו השלוש לטווח הזריקה שלו אינו משקף את המציאות. דרוזן סיים את העונה כשהוא קולע 1.1 שלשות למשחק ב-31%. קבוצות חכמות בפלייאוף ילכו אנדר על החסימות ויתפללו שייקח את הזריקה.

הספסל המהולל, היהלום שבכתר העונה הסדירה, מאבד מיתרונו בפלייאוף. דווין קייסי הדגיש שוב ושוב כי הוא לא מתכנן לשנות את חלוקת הדקות וכי הוא מתכנן להשתמש בכל הסגל הרחב העומד לרשותו, אך גם אם יעמוד בדיבורו (אפילו סטיב קר נאלץ להגדיל את דקות המשחק של כוכביו ככל שהפלייאוף התקדם), פאסקל סיאקם, ואן-וליט ושאר כנופיית הספסל עדיין יתקשו יותר כאשר מולם ישחקו השחקנים הבכירים של היריבה ולא החמישיות השניות עליהן חגגו לאורך העונה כולה.

אבל מה שבעיקר מפריע לי להאמין להייפ שמגיע מארץ המייפל, היא התחושה שהשינוי הוא עדיין שברירי ויכול להיעלם ברגע. הרפטורס קצת מרגישים כמו החבר שהפסיק לעשן. הוא באמת הפסיק, אבל כשמגיע רגע של לחץ או עצבנות הוא עדיין מנסה לשנורר סיגריה.

ברגעי לחץ, הרפטורס חזרו להרגלים הישנים בקלות מחשידה. הבכיות לשופטים, הבידודים המתישים של צמד הגארדים המובילים, והנפילות בהגנה, כולם היו שם ברגעי משבר נבחרים במהלך העונה. בדקות קלאץ' (5 דק' אחרונות כשהפרש הניקוד קטן או שווה לחמש), הרפטורס מדורגים 19 ו-17 בהגנה ובהתקפה, בהתאמה. אחוז הסלים שמגיעים מאסיסטים יורד דרמטית מ-58.1 (10 בליגה) ל-41 (28), וכשליש מהנקודות שלהם במצבים אלו הגיעו מהקו, תלות שתפגע בהם במשחקי פלייאוף, בהם השריקות נדירות יותר.

אם הם יפסידו שוב את המשחק הראשון בפוסט-סיזן (כמו בכל שנה) או ימצאו את עצמם במשחק צמוד מול לברון, כל הדיבורים היפים על שינוי תרבות ומשחק קבוצתי יכולים לעוף מהחלון, והרפטורס שוב ימצאו את עצמו תלויים בלאורי ודרוזן, הצמד שעדיין לא הוכיח מסוגלות לשחק ברמה גבוהה בפלייאוף. אולי זה לא ישנה מול קבוצת ג'קיל והייד מוושינגטון (אם כי ג'ון וול ביום הנכון בהחלט יכול לגרום בעיות), אבל אני עדיין לא מאמין שהם יצליחו לשמור על רמת המשחק מהעונה הסדירה גם כשהם יפגשו את לברון. סורי, קנדה.

2) אם הווריורס העדיפו להפסיד ליוטה ג'אז, כדי להימנע מלפגוש אותם או את הת'אנדר בסיבוב הראשון הם עשו את המעשה הנכון, כיוון שללא קארי הם יכולים להיות בסכנת הדחה כבר בסיבוב הראשון

אריאל –
אשליה. אין בכך לומר שהווריורס הם לא במצב קשה ללא קארי בשיא כושרו. קארי יסיים את העונה הזו באחוזון ה-99 בהשפעה חיובית על אחוזי הקליעה של קבוצתו, מה שיהפוך לשנה החמישית ברציפות שהוא מדורג באחוזון ה-99 או ה-100 בנתון הזה. גם אם ההשפעה של קארי על אופן המשחק של הווריורס קצת נופחה – 71% מהסלים שלהם עדיין מגיעים אחרי אסיסטים, גם ללא קארי, והם עדיין מובילים את הליגה במסירות למשחק גם בלעדיו, היעילות עצמה בהחלט מושפעת באופן דרמטי. קווין דוראנט יורד  מ-7% כשהוא משחק ללא קארי לצידו (וכן לצד דריימונד וקליי) ותומפסון בצלילה חופשית של של 17%(!) כשהוא במצב דומה. אז החשש בהחלט במקומו. מה שעוזר להרגיע אותו הוא העובדה שהירידה של קווין דוראנט הוא מ-63 אחוז ל-56. מה שבתרגום לעברית אומר שירידה מלהיות שלוש רמות מעל כל השאר, למקום חמישי מתוך 60 שחקנים עם אחוז USG דומה. קארי או לא קארי, דוראנט מצליח להגיע לכל מקום שהוא רוצה על הפרקט (ביעילות פחותה בפלייאוף אך עדיין מספיק טובה) וצריך כוח אש מינימלי בלבד לצידו כדי להתקדם בפלייאוף, בטח מעבר לסיבוב הראשון. הקבוצה המוגבלת של הספרס היא בהחלט מאץ' אפ נוח, כנראה נוח יותר מהת'אנדר או מהג'אז, אך לג"ס עדיין יש כוח אש מספיק והיכולת שלהם להדק את ההגנה לרמות היסטוריות עדיין מעמידה אותם ביתרון על פני כל קבוצה בקונפרנס, מלבד הרוקטס, גם ללא קארי.

מנדי NBA –
אשליה. ברור שהווריורס מעדיפים את הספרס ללא-קוואי על פני החבורה הלוחמנית מיוטה או קבוצת "שני גברים וחצי" מאוקלהומה סיטי, אבל אני לא חושב שלרגע אחד הם היו בסכנה של הפסד בסיבוב הראשון, או שהחשש מהפסד כזה גרם להם להעדיף יריבה כזו או אחרת.

כל הדיבורים על "סוויץ' כבוי" ועל ירידה ברמה, יצרו את האווירה כאילו הווריורס מגיעים לפלייאוף חבולים ושבירים, שלא לומר פגיעים. הווריורס סיימו עונה שלמה בה נראו משועממים ועייפים במקום השני במערב ועם ההתקפה הטובה בליגה, למרות שארבעת האולסטארים פספסו 66 משחקים יחדיו, כולל 31 ערבים בהם נאלצו להסתדר ללא השחקן החשוב ביותר בקבוצה – סטף קארי.

כשסטף לא על המגרש, גולדן סטייט היא לא המכונה המשומנת שהתרגלנו לראות, אבל בכל מאץ' אפ אפשרי בסיבוב הראשון הם היו מחזיקים בשחקן הטוב ביותר על המגרש (דוראנט), בעוד שני אולסטארים, בהגנה שמסוגלת לעצור כל קבוצה בליגה כאשר השחקנים מוכנים להתאמץ, וביתרון בעמדת המאמן (מול אוקלהומה) או בניסיון פלייאוף מצטבר של השחקנים (יוטה).

3) שחקנים ללא קליעה מתקשים במיוחד בפלייאוף. השנה נראה זאת עם בן סימונס, שיהיה הרבה פחות אפקטיבי מאשר בעונה הרגילה.

אריאל –
עובדה. וכנראה שנראה את זה כבר בסיבוב הראשון. סימונס עדיין קלע באחוזים טובים מול ההיט (15 נקודות ב-53 אחוז מהשדה, לצד 8 ריבאונדים ו-7 אסיסטים בסדרה העונתית), אך ההיט עדיין מעמידים מאץ' אפ טוב לסימונס. רוב הנקודות של של סימונס הגיעו בטראנזישן או בסמי-טראנזישן, כשבמשחק העומד ג'יימס ג'ונסון וג'אסטיס ווינסלו הצליחו להרחיק אותו מהטבעת ולגרום לו ל-22 זריקות (מתוך 47 שזרק סה"כ) להגיע  מאיזור הפלואטר ואפילו רחוק יותר. הוא קלע רק 7 מהזריקות הללו. סימונס ישפיע על המשחק באיזורים אחרים, הוא עדיין קורא את המשחק נהדר, הסיקסרס מתמודדים יפה עם המגנים שנותנים לו מרחק על ידי חסימות מפתיעות שמאפשרות לו להיות חצי צעד לפני השומר בדרך לטבעת (ועדיין יש להם עבורו הרבה סטים שבהם הוא משחק אוף-דה-בול). יחד עם זאת, יהיה קשה לראות את הסיקסרס, בטח ללא אמביד, משחזרים את היעילות ההתקפית מהמשחקים האחרונים לפני הפוסט סיזן. זה קשור גם לסימונס, אך גם לדאריו שאריץ' ו-JJ רדיק, שצפויים לרדת בתפוקה. הסיקסרס עדיין יעברו את ההיט, הם קבוצה מוכשרת יותר. עדיין, לא חושב שהם מספיק מסוכנים להגיע מעבר.

מנדי NBA –
עובדה. אני לא יודע אם המשפט "שחקנים ללא קליעה מתקשים במיוחד בפלייאוף" נכון לעומת שחקנים שלא יודעים להגן נניח, אך ההנחה המקובלת היא שכל חסרון בולט כלשהו נחשף במיוחד בפוסט סיזן.

כולנו זוכרים איך הווריורס ניצלו את החולשה של טריסטאן ת'ומפסון וקווין לאב בהתקפה ובהגנה (בהתאמה) בשנתיים האחרונות, את הגבוהים של אוקלהומה סיטי לפני שנתיים לוקחים ריבאונד התקפה מעל הראש של דריימונד, ואת דמאר דרוזן מאבד את הכדור שוב ושוב בתחילת הסדרה מול מילווקי בגלל הבליץ של הבאקס שניצלו את העובדה שהוא לא ידע איך מוסרים.

הדרך לנצל את העובדה שסימונס אלרגי לזריקות מטווח גדול מחמש מטר היא לא זו המובנת מאליה. קבוצות ניסו ללכת אנדר בחסימות ולתת לו כמה מטרים במטרה שייקח את הזריקה לאורך כל העונה, הוא פשוט השתמש בנדל"ן הפנוי כדי לצבור תאוצה ולהגיע עד לסל בעוצמה שמזכירה את לברון. אבל בפלייאוף, ליריבה תהיה הפריבילגיה של זמן הכנה ארוך והתאמות בין משחק למשחק, והמאמנים ימצאו דרכים לנצל את החור הענקי במשחקו של האוסטרלי. אני מהמר שכבר בסיבוב הראשון אריק ספלוסטרה ימצא את הנוסחה שתוציא את הכדור מידיו של הרוקי ותכריח את ברט בראון לבצע שינויים (להעביר את סימונס לסנטר?) כדי להחזיק מעמד עד שאמביד יחזור.

4) כדורסל כוכבים, ולא מסירות, הוא זה שמנצח בפלייאוף, ולכן למרות העונה הרגילה הבינונית, הת'אנדר הם עדיין קבוצה מאוד מאיימת בפוסט סיזן, והסגנון שלהם עדיף על פני קבוצות שמבוססות על משחק מסירות, כמו הסיקסרס והג'אז.

אריאל –
עובדה. כשאנחנו מדברים על פלייאוף אנחנו מדברים בעיקר על הגדלת השונות. למרות שסטיבן אדמס עבר את מלו, והוא כנראה הכוכב השלישי של הקבוצה, ולמרות שבלי צל של ספק אנתוני איבד צעד, היכולת שלו להיות הוא עצמו של לפני כמה שנים, אפילו למשחק אחד, יכולה להיות גיים-צ'יינג'ר בסדרות כה צמודות. הת'אנדר הם קבוצה מאוד בעייתית, חוסר העקביות שלהם גורמת להיות הקבוצה עם הכי הרבה שונות בתוך משחקים. ניצחון מוחץ על הווריורס לעומת הפסדים מביכים, אך קל יותר להמר על כך שהם יחברו 4 משחקים טובים מתוך 7 אפשריים, מול קבוצות ברמה דומה, בטח אם רק יהדקו מעט יותר את ההגנה (כשהדגש בעיקר על ראסל ווסטברוק, שאכן מצליח לעלות רמה הגנתית בפלייאוף). פול ג'ורג' כבר השתלט על מספר סדרות בפלייאוף קודם לכן. הוא כוכב לא פחות גדול מווסטברוק, שלמרות הסטטוס שלו, הוא עדיין שחקן שקבוצות מצליחות להכיל באופן סביר בפלייאוף. גם אם הוא לא מספיק יציב, קבוצות שיכינו עצמן להשתלט על ווסטברוק צפויות למשימה קשה יותר להכיל את ג'ורג'.

מנדי NBA –
עובדה.
אין בכך כדי להגיד שהת'אנדר ינצחו את הג'אז (כי החשיבות של הגנה גם כן עולה בפלייאוף) או יתקדמו רחוק יותר מהסיקסרס (למה לא פיינלס?), אבל אני מאמין שאוקלהומה מסוכנת יותר ממה שהמאזן שלה עשוי להצביע. לפול ג'ורג' יש היסטוריה של התעלות בפלייאוף, סטיבן אדאמס הוא הסנטר היחידי חוץ מגובר שיכול לעשות בעיות לשתי המובילות, וכרמלו אנת'וני לא יכול לשחק גרוע יותר ממה שהראה בעונה הסדירה (אני מקווה). אבל בפלייאוף, הכל קם ונופל על היכולת של הכוכב הגדול, ראסל ווסטברוק. אם הוא יפגין את יכולת הקלאץ' מהעונה שעברה, יימנע מיידוי שלשות רעות וייכנס לצבע, הת'אנדר יכולים לנצח לא רק את הג'אז, אלא אפילו למנוע מכריס פול להגיע לגמר אזורי ראשון בקריירה.

בניגוד ליוטה (פילי זה סיפור אחר, יש להם גם שיטת משחק קבוצתית וגם את הכוכבים שייקחו על עצמם את המשחק), השונות ברמתה של אוקלהומה במשחק נתון היא גבוהה מאוד והם הפגינו במהלך העונה את היכולת להתעלות מול יריבה ראויה. כדורסל של כוכבים מנצח בפלייאוף, אבל רק בתנאי שהכוכבים משחקים כמו כוכבים.

5) למרות המיקום הגבוה בעונה הרגילה, אינדיאנה היא אולי הקבוצה הכי פחות מאיימת במזרח, וקבוצות ישמחו לפגוש אותה על פני הוויזארדס או הבאקס.

אריאל –
עובדה. ואפילו אפשר להוריד את האולי. ההיט מתמודדים איתם על התואר, וגם אצלם אני חושב שההגנה העדיפה נותנת להם את היתרון. הפייסרס הם אמנם קבוצה התקפית נהדרת ומאומנת היטב, אך הם בראש ובראשונה ויקטור אולדיפו. עד כמה הם כמעט אך ורק אולדיפו? זוכרים שהזכרתי קודם את הרפטורס, שנמצאים במקום הלפני האחרון בסלים מאסיסטים בקלאץ'? הפייסרס, שבלאו הכי מדורגים מאוד נמוך (54%, מקום 28) יורדים למקום האחרון עם 32% בלבד (!). אולדיפו, מצידו, עולה לאחוז USG מפלצתי של 41%. זה בסדר גמור להיות תלוי בסופרסטאר שלך, ואולדיפו הוא בהחלט סופרסטאר. אך עדיין יהיה קשה לסמוך עליו בפלייאוף, לאחר חצי שנה מדהימה, דיפו איבד כיוון לקראת סיום העונה, כשבחודשים פברואר-מרץ ירד ליעילות של 22 נק' ב-44% מהשדה (30% מהשלוש). חלק מזה קשור לפציעתו של קוליסון, חלק מזה הוא בהחלט חוסר היכולת של דיפו לשמור על יכולת כה גבוהה לאורך העונה. קבוצות החלו בדאבל-טים עליו לאורך העונה, ונראה שהוא עדיין מתקשה להתמודד עם סיטואציות כאלו (כמו שמפורט בוידאו). הפלייאוף יהיה קשה עבור הפייסרס, והם עדיין לא מספיק מלוטשים התקפית או הגנתית (בדגש על מיילס טרנר) כדי להתמודד. גם לבאקס וגם לוויזארדס יש סגל עדיף, כוח אש (אצל הבאקס גם כוכב) שמסוכן יותר לפגוש בפלייאוף.

מנדי NBA –
אשליה. בוסטון העדיפה לפגוש את מיאמי, בסדרה בה אל הורפורד הוא השחקן הטוב ביותר על המגרש. וושינגטון ומילווקי קבוצות פחות טובות, בטח אם משקללים את צוות האימון שמקבל ערך נוסף בפלייאוף. הסגנון של אינדיאנה יכול לעבוד בפלייאוף ואולדיפו היה הגארד הכי טוב במזרח העונה. חבל שכל זה הקנה להם הדחה מול לברון בסיבוב הראשון, אבל המיקום של הפייסרס די משקף את דירוגם בקונפרנס.

6) הכישלון של דנבר להגיע לפלייאוף השנה אמור לגרור שינויים משמעותיים בגזרת הפרונט-אופיס,ובצדק

אריאל –
אשליה. אך לא כזה רחוק מעובדה. הנאגטס בנויים היטב ולולא כמה פציעות בטיימינג גרוע, כמו מילסאפ לאורך העונה, גארי האריס בסיומה, היו יכולים להגיע. זה כנראה הקלף המרכזי עליו משחק מייק מאלון, שכבר קיבל הבטחה מהקבוצה כי יישאר בה בהמשך. מאלון הוא מאמן לא רע, אך עדיין לא ברור האם הוא מאמן העתיד של הקבוצה. ליינאפים ורוטציות לא ברורות לא עזרו לקייס שלו בקרב אוהדי הנאגטס. הנאגטס לא יערכו שינוי בעמדה הזו כעת (או בפרונט-אופיס, למרות כמה כשלונות מהדהדים), אך יהיה מעניין לראות עד כמה הם מחוייבים למאלון. היצע המאמנים היום, וכנראה גם בשנה הבאה, יהיה גדול. חלקם (נניח, מייק בודנהולזר שנשמע מאוד מעוניין בעבודות אחרות מלבד שלו) טוב יותר ממאלון. הנאגטס עשו כל שביכולתם להגיע לפלייאוף השנה, אך הם סבלו מחוסר מזל ומבעיות של קבוצה צעירה. האפסייד שלהם נהדר והם יתפתחו גם בשנה הבאה. אך בנאגטס קרובים מאוד לזמן שבו חוזי הרוקי של השחקנים המובילים שלהם יסתיימו והאפשרות שלהם לחזק את הקבוצה תהיה מאוד מצומצמת. כישלון גם בשנה הבאה והשיח החיובי סביב הקבוצה יכול להיות מאוד מאוד שונה.

מנדי NBA –
אשליה. במידה מסוימת של אירוניה, דנבר החמיצה את ההשתתפות בפלייאוף מול הקבוצה עם הפרונט-אופיס הכי גרוע מבין קבוצות הפלייאוף במערב. קשה להחליט אם טום ת'יבודו הזיק לטימברוולס יותר כמאמן או כג'נרל מנג'ר, אבל די ברור שהוא לא מתאים לאף אחד מהתפקידים האלו. אבל הזאבים הצליחו בשניה האחרונה להיכנס לריקוד הגדול בזכות כשרון עודף וחטיפה אדירה של טאג' גיבסון, והנאגטס נשארו לעשות חושבים.

העונה הזו לא הייתה הצלחה עבור דנבר, אבל לא ניתן גם להגדירה ככשלון שמצריך ניקוי אורוות. למרות שהחמיצו את הפלייאוף, הנאגטס הצליחו להחזיק מעמד במרדף עד הרגע האחרון, למרות שההחתמה הנוצצת מהקיץ, פול מילסאפ, החמיץ יותר מחצי עונה. טריי ליילס יכול להחליף את שמו ל"זה שהגיע בתמורה לדונובן מיטשל", אבל אף אחד לא ידע שזה מה שייצא ממיטשל, וליילס הראה פוטנציאל מידי פעם.

הנאגטס ימשיכו במגמת הצמיחה. ניקולה יוקיץ' מתפתח לפרנצ'ייז פלייר (בצד אחד של המגרש), מוריי, בארטון וגארי האריס מחזיקים את הקו האחורי, וההחתמה של דווין האריס פגעה בול. יותר מהכל, הנאגטס סוף סוף נפטרו ממודיאיי.

לדנבר גם לא חסרות בעיות. פול מילסאפ ירוויח 30 מיליון לעונה בשנתיים הקרובות למרות שנראה שההתאמה שלו עם יוקיץ' פחות מאידיאלית, מייק מאלון לא הוכיח את עצמו כמאמן מתאים ואיכשהו לאף אחד מתושבי המייל-היי-סיטי לא אכפת מהקבוצה המקומית.

שינויים בעמדות ההנהלה יהיו מובנים, אבל אני לא בטוח שהם נחוצים. נראה מה הקבוצה תצליח לעשות בעונה הבאה, עם סגל בריא והזיכרון של החמצת הפלייאוף בהארכה כמוטיבציה.

7) הקאבס והווריורס הם עדיין הקבוצות לנצח

אריאל –
עובדה. את הווריורס כבר הזכרנו קודם. למרות מה שנראה כמו עונה רצופת קשיים ופציעות, למרות שאנדרה איגודלה איבד צעד והספסל והעומק שלהם נפגעו, אין משהו שיכול להתחרות בחמישייה הפותחת או בליינאפ המוות של הקבוצה. הרוקטס עשו הרבה צעדים בשנה הזו והיכולת שלהם להעלות ליינאפ סופר סוויצ'י עם שני שחקני עלית הוא מספיק מעניין כדי שיהיה אפשר לדבר עליהם כמועמדת ראוייה, אך זה עדיין לא מספיק. גולדן סטייט קבוצה עדיפה, מאומנת ומנוסה מספיק כדי שיהיה אפשר לדבר עליה כפייבוריטית ברורה.

גם בצד השני המצב דומה. אין מה להרחיב על העונה הכאוטית של הקאבס, אך בסופו של יום, אין אף קבוצה שיכולה לשמור על קליבלנד כשלברון ג'יימס וקווין לאב חולקים את המגרש אחד לצד השני. מאז שלאב חזר, השניים חולקים דירוג התקפי מפלצתי של 126 ב-269 דקות שהיו על המגרש. אין יותר טוב מזה. זה לא יישאר ככה, אבל אין לאף אחת מהקבוצות במזרח אפשרות להגן באופן סביר על ליינאפ כזה, ובוודאי שאין להם מספיק כוח אש כדי לנצל את ההגנה הרעועה של הקבוצה. הקאבס עדיין רמה אחת מעל.

מנדי NBA –
עובדה. מעבר לכך שהן האלופות האזוריות כל עוד לא נקבע אחרת, אלו גם הקבוצות הטובות ביותר בכל קונפרנס.

על טורונטו הרחבנו למעלה, בוסטון פצועה, התינוקות מפילי עוד לא מוכנים, ושאר הקבוצות במזרח כנראה לא היו מגיעות לפלייאוף אם היו משחקות בקונפרנס האיכותי יותר. כל עוד לברון לא מפסיד סדרת פלייאוף במזרח, הוא הפייבוריט להגיע לפיינלס גם אם הוא משחק בהפועל חולון.

במערב, הבריאות של סטף קארי כנראה תכריע את תוצאת הסדרה מול יוסטון. אם יחזור בתחילת הסיבוב השני ביכולת קרובה למקסימום, הווריורס ידרסו את היריבות כל הדרך לאליפות שניה ברציפות. עד הגמר האזורי, אף קבוצה לא אמורה לדגדג אותם ואז חובת ההוכחה היא על יוסטון ודאנת'וני שיצטרכו לעשות התאמות כשתוכנית המשחק הקבועה תלך לעזאזל במשחק הראשון. אם הפציעה בקרסול תמשיך להפריע לאורך הפלייאוף, זה מתחיל להיות מעניין. לפי לוח הזמנים הנוכחי לחזרה של סטף, גולדן סטייט עדיין הפייבוריטית הברורה ללכת עד הסוף.