אף קבוצה לא רצתה ללכת הביתה. אם כי במחצית הראשונה היה נראה שהספרס בכלל לא יצאו מהבית והגיעו לאולם. וגם בסוף, עם פחות מחצי דקה לסיום בפיגור 4, הראש שלהם היה מרוכז באיך לא לשכוח דברים בחדר ההלבשה של דנבר לפני שהם יוצאים לטיסה חזרה. אחרת לא ברור למה אף אחד לא עשה פאול. "צעקתי, כנראה שהם לא שמעו", אמר פופוביץ' המובס. גם אני צעקתי על הטלוויזיה. אף אחד לא שמע.

חייבים להודות על האמת, הקבוצה היותר טובה ניצחה במשחק, ובסדרה. אם כי שתי הקבוצות התחרו מי משחקת יותר גרוע במחצית הראשונה ואת התואר המפוקפק הזה הספרס לקחו בהליכה, עם 22% מהשדה. "שתי הקבוצות החזירו את הכדורסל אחורה עשרים שנה", צחק על זה פופ, והוסיף "אני מופתע שאנשים נשארו באולם ולא הלכו הביתה לצפות במשחק בטלוויזיה עם כוס יין". כי מה כבר נשאר לעשות חוץ מלצחוק.

אבל באותה נשימה הוא גם ציין שהיה מאוד גאה בשחקנים על כך שלא נשברו. קל מאוד להישבר כשאתה משחק כדורסל כזה ויורד למחצית בפיגור 13, שהיה יכול להיות בכיף הרבה מעבר לעשרים אם דנבר הייתה קולעת קצת יותר טוב מ-40% מהשדה או רק עוד 2 שלשות במקום להחטיא 13 מ-15. גם אני כבר כמעט התייאשתי.

מצד שני, אם הייתם אומרים לי לפני תחילת המשחק שהספרס יפסידו רק ב-4 כשניקולה יוקיץ' רושם טריפל-דאבל עם 21-15-10 ו-3 חסימות, ויהיה השחקן היחיד ברוטציה של דנבר עם פלוס/מינוס שלילי (כל עוד לא סופרים את ויל בארטון, אבל אף אחד לא סופר), לא הייתי מאמין.

הסיבה לכך שבסוף עוד היה שביב תקווה לאוהדי הספרס היא מחצית של 51% קליעה, לצד 10% בלבד מהשלוש של דנבר, עם המון מלחמה מתחת לסל ברבע האחרון וסלים קשים של רודי גיי, ברין פורבס, אולדריג' ודרוזן. כבר אמרתי שאף אחד לא רצה ללכת הביתה?

גם מייק מאלון אמר שהוא גאה בשחקנים הצעירים שלו שלא נשברו בסוף, במיוחד בג'מאל מוריי. ביתרון שתיים, 50 שניות לסיום, כשהקבוצה שמולך כבר חזרה ממינוס 17, צריך המון ביצים כדי לקלוע מחצי מרחק תוך כדי תנועה עם יד של אולדריג' בפנים. אבל הלילה הזה מוריי לא נשבר, וגם אם קיבל כמה החלטות לא טובות בסיום, הוא זה שנתן לה את הניצחון. והרי זה מה שחשוב בסוף, לא?

העונה הקשה של הספרס נגמרה, אבל זה עדיין לא הזמן לסיכומים מבחינתם. ההפסד עדיין טרי מדי בזיכרון, ואי אפשר להאשים שחקן כזה או אחר. כולם היו גרועים במחצית הראשונה, וכולם בעטו בדלי במהלך הסדרה כמה פעמים. זה בוודאי לא הזמן להתחיל לזרוק לאוויר אמירות כמו "תעיפו את דרוזן", בין השחקנים הבודדים שגילה אחריות רוב הסדרה, כולל הלילה, ולא ויתר.

לסיכומים יהיה מספיק זמן אחר כך, בקיץ הארוך שעוד יבוא ואיתו שני סימני שאלה גדולים – איזה סגל מרכיבים בקיץ כשאין כמעט מקום מתחת לתקרה והאם פופוביץ' ימשיך איתנו לעוד עונה. תיאורטית החוזה שלו הסתיים העונה, והוא גם נשאל על כך בסיום וסוג-של-התחמק בצורה אלגנטית כשענה שבשנה הבאה הסגל יראה אחרת כשדז'ונטה מוריי הפצוע יחזור. אם תשאלו אותי, זו גם הייתה קריצה לכך שהוא מעוניין להישאר.

ואם יורשה לי לסיים בנימה אישית, ויורשה, ב-22 השנים האחרונות התמזל מזלי לראות את הספרס משחקים בפלייאוף פעם אחר פעם. חמש פעמים זה הסתיים בשמחה והתרגשות אדירה שכמוהן חוויתי מעט מאוד פעמים בחיי ובכל השאר בכאבי הדחה, ששככו מהר והתחלפו במבט אל עבר העונה הבאה. ככה זה ספורט. בסוף העונה יש קבוצה אחת שמחה ו-29 מאוכזבות.

בכל אותן הדחות קשה לי לחשוב על קבוצות שכשהפסדנו להן, היה בי חלק ששמח בשמחתן. כשהפסדנו לאוקלהומה סיטי לפני כמה שנים, למדתי מאוד להעריך את ראסל ווסטברוק אבל באותה נשימה גם לא יכולתי לסבול אותו. כשהודחנו על ידי דאלאס, פיניקס והלייקרס, בימים שבהם הן עוד היו קבוצות פלייאוף לגיטימיות, הן תמיד היו היריבות המרות שלנו. ואז הגיעה דנבר.

אז נכון, דנבר נראתה במהלך הסדרה שבירה מאוד ושוויון הכוחות בינה לבין הספרס בעיקר מעיד על חולשתה של המדורגת שנייה מאשר על איכותה של המדורגת שביעית. אבל אי אפשר שלא להתאהב בחבר'ה הצעירים שלה שמשחקים בהנאה רבה, אסופה של אנטי-כוכבים כמו טורי קרייג, גארי האריס ומונטה מוריס ובראשם ניקולה יוקיץ' וחוכמת המשחק הבלתי נגמרת שלו.

יאללה דנבר, תעשי לפורטלנד את המוות.