כמו סם בואי, כמו אוון טרנר, כמו מיליצ'יץ, גם זה יעבור. כמו האשם ת'אביט, כמו סטורמייל סוויפט, גם זה יעבור…

לונזו בול לא יהיה סם בואי, בעיקר בגלל שג'ייסון טייטום לא יהיה מייקל ג'ורדן. אחרי שבועיים וחצי של משחק במקצוענים, השחקן עם ההייפ הגדול ביותר מהדראפט פשוט לא נראה כמי שעתיד לעמוד בציפיות. הוא קולע 8.9 נקודות ב-29% מהשדה, ואם מורידים את ההבלחה החד-פעמית מול פיניקס, המספרים יורדים ל-7.1 נקודות ו-30 קליעות בלבד לעומת 87 החטאות מהשדה. כמובן, שלא הכול אבוד במקרה של לונזו. מדובר עדיין בשחקן עם ראיית משחק ייחודית, רכז שמתקרב לגובה שני מטר, שולט נהדר בכדור ומסוגל להגיע לזריקות שלו גם מול שומרים מעולים. הזריקות אותן הוא מחטיא עכשיו הן אותן זריקות שנכנסו בקולג' באחוזים יפים. אבל אחרי כל משחק נפל, עולות רוחות מהעבר. הרוחות של שחקנים כמו מיליצ'יץ, האשם ת'אביט, אוון טרנר ומייקל ביזלי. הדבר המשותף הראשון הוא ההייפ שהיה לגבי כל אחד מהם טרם הדראפט. אבל יש מאפיין משותף ייחודי עוד יותר – כולם נבחרו בבחירה המקוללת ביותר – הבחירה השנייה בדראפט.

כבר מספר שנים עולה בי המחשבה לכתוב על קללת הבחירה השנייה בדראפט. בשבוע שעבר, אחרי שהחלטתי ללכת על זה ולהתחיל לכתוב, גיליתי שביל סימונס הקדים אותי בשבוע וחצי. ואין כמו סימונס כדי לתאר תופעה ב-NBA

זו לא רק תחושה. לפני מספר שנים האנליסט אארון ברזילי בחן את ממוצע ה-PER של בחירה לאורך הקריירה (הערת אגב: PER הוא לא מדד ששווה הרבה. אבל זו כן אנקדוטה נחמדה). מסתבר, ועל אף שיש כאלו שטוענים שהצלחת בחירות דראפט היא אקראית לחלוטין, יש קשר די חזק בין המיקום בו שחקן נבחר וממוצע ה-PER שישיג בקריירה. אבל ניתן לצפות בכמה חריגות. הראשונה שבהן היא הירידה סביב הבחירה השנייה. מסיבה כלשהי, ה-PER הממוצע של הנבחרים במקום השני נמוך יותר משל אלו במקום השלישי, הרביעי ואף החמישי

כדי להשלים את התמונה ולתקף את המסקנות מכיוון שונה לחלוטין, ערכתי סקר בקרב שישה אנשים בעלי ניסיון והבנה בליגה (גילוי נאות: כולל את עצמי בפנים). התחלנו בדראפט 2014, שזה פרק הזמן הקצר ביותר שמספיק כדי לגבש דעה מוצקה כלשהי, וסקרנו את חמשת הבחירות הראשונות ב-15 הדראפטים הקודמים לו. כל שחקן דורג יחסית לארבעה האחרים בחמישייה, והדירוג הכללי של כל שחקן היה החציון של ששת המדרגים. בפרספקטיבה של חמש עשרה שנים, כך נראים הסיכום של כל בחירה. הצד השמאלי מציג את מספר הפעמים שבחירה הניבה את אחד משני השחקנים הטובים ביותר מתוך החמישה, ואילו הצד הימני את מספר הפעמים בהם הבחירה הניבה את אחד משני הפחות טובים.

בשנים הללו הגיעו לליגה מהבחירה הראשונה לברון, אנת'וני דיוויס, בלייק גריפין וג'ון וול. הארדן, כרמלו, אל הורפורד, דרון וויליאמס ואחרים מהבחירה השלישית, ווסטברוק, כריס פול וקונלי מהבחירה הרביעית בעוד שדווין וויד, קאזינס ולאב מהחמישית. שלוש פעמים בלבד הגיע אחד משני השחקנים הטובים ביותר בחמישייה מהבחירה השנייה. אבל חשוב מכך – כמות הבאסטים חריגה כלפי מעלה. באחד עשר מתוך חמישה עשר מקרים, הצליחו המנג'רים לבחור איכשהו את השחקן הלא-נכון

קודם כל, כאנקדוטה נחמדה, שלושה וויליאמסים נבחרו באותו מיקום בפרק זמן קצר. אף אחד מהם לא התפתח להיות מה שציפו ממנו. אצל ג'יי אפשר לתרץ חלקית בתאונת האופנוע שסיימה את הקריירה מוקדם מהצפוי, וגם במקרים של אמקה אוקאפור וג'בארי פארקר, לפציעות יש חלק משמעותי במיקום. אבל יש יותר מדי בחירות שאפשר רק לגרד בראש ולנסות להבין מה אותו מנג'ר חשב לעצמו. פסגת הקריירה אליה אוון טרנר יכול לשאוף היא קביעות בתור שחקן שישי בקבוצה טובה. מייקל קיד-גילכריסט כנראה כבר לא יקלע אף פעם. סטורמייל סוופט ,כמו גם מיליצ'יץ', ביזלי ות'אביט, הם שמות שייזכרו עוד שנים – ולא לטובה. במקרה של חלק גדול מהם (לא מק"ג, בו אני עדיין מאמין), הם לא שווים אפילו בחירת סיבוב ראשון.

אז מה קרה שם? חריגות סטטיסטיות (כולל מובהקות) ישנן בכל מקום. אם נחפש מספיק, כנראה שנגלה שהבחירה ה-57 מניבה שחקנים טובים יותר מהבחירה ה-45 ,או כל שטות אחרת. האפשרות האחרת היא שיש סיבה אמיתית שבבחירה השנייה יש הרבה יותר נפילות. שזו מגמה, ולא אנקדוטה. אבל מה יכולה להיות הסיבה?

הפסיכולוגיה של בחירות הדראפט

לבחור בדראפט זהו עסק חמקמק. הפערים המשמעותיים בקולג'ים – חוסר אחידות ברמת התחרות, שחקנים בגילאים שונים, סגנונות משחק וניהול קבוצה שונים מהקצה אל הקצה, הופכים את ההשוואה הישירה בין שחקנים לכמעט בלתי אפשרית. קשה להסיק על היכולת ששחקן יציג במקצוענים מהתצוגות שלו מול רואי חשבון ופקידי בנק לעתיד. זה דבר אחד לנהל משחק באינטנסיביות הפחותה של המכללות או לשלוט מול שחקנים נמוכים ואיטיים, אבל ברמה גבוהה יותר יהיה קשה להביא לידי ביטוי חלק מהיכולות הללו. קל יותר להחביא חולשות ברמות הללו. לונזו בול, לדוגמה, מעולם לא היה שומר אישי גדול, אבל עוד מתקופת התיכונים ניצל את יתרון האתלטיות והאורך כדי לחסום שחקנים אחרי שזייף בהגנה. ב-2012 קנדל מרשל היה הרכז הטוב ביותר במכללות. מרשל מסר 10 אסיסטים למשחק, והיה מוביל את צפון קרוליינה לאליפות אלמלא פציעה כואבת במהלך הטורניר. אלא שכבר העונה הראשונה בפיניקס הוכיחה שיכולת ניהול משחק לא מתורגמת למהירות ולעוצמות של משחק NBA, אלא אם כן מתלווה אליה קליעה או אתלטיות יוצאת דופן. אלו הסיבות בגינן המשחקים הבודדים בין הקבוצות הבכירות, שמורכבות ברובן משחקני NBA לעתיד, מהווים אינדיקטורים טובים בהרבה של מה שנוכל לקבל מהשחקנים הצעירים בעתיד. כשבול קיבל את קנטאקי של דיארון פוקס בסוויט סיקסטין של העונה האחרונה, זה נגמר בעליונות מוחלטת ו-39 נקודות של פוקס

הסיפור לא נגמר ביכולת. פוטנציאל השיפור חשוב אפילו יותר. שחקני NBA מועטים מצליחים לשפר אלמנטים מהותיים במשחק שלהם אחרי גיל 25,26 (ועבור אלו שיש, נועד פרס השחקן המשתפר. ובסוף מעניקים אותו לשחקן שנה שנייה..). בסוף גיל העשרה ותחילת העשרים, כל שחקן הוא גרסה בלתי מוגמרת של עצמו, מעין דגם צעצוע של השחקן שיוכל להיות בסוף ההתפתחות. שחקן בגיל הזה לא אמור לשחק טוב, אלא להציג את היסודות שיהפכו אותו לשחקן מיוחד בעתיד. "מיליצ'יץ הוא יותר מאתלט", צוטט ב-2003 סקאוט שבחן את הכישרון הסרבי, "הוא קלעי, מוסר וריבאונדר שהופך את חבריו לקבוצה לטובים יותר". מיליצ'יץ' לא הוכיח שהוא ראוי לאף אחד מהתארים הללו שהודבקו לו, אבל הסקאוט בסך הכול עשה את מה שנדרש ממנו לעשות: לצפות בילד בן 17-18 ולדמיין איך הוא יהיה בעתיד, בנסיבות שונות לגמרי. להעריך את אותו מושג שגורם ליראה אצל כל מי שעוסק סביב הדראפט. אפסייד. ואפסייד הוא מושג סובייקטיבי, חמקמק ונזיל. בהמשך הכתבה מ-2003 מתאר הסקאוט את מיליצ'יץ' כארווידאס סאבוניס מודרני, לפני שמצוטט כמי שחושב שיכול להיות שהסרבי הצעיר צריך להיבחר לפני לברון ג'יימס.

שחקני רוטציה או שחקני חמישייה יעילים קל יחסית לבחור בדראפט. מדובר לרוב בשחקני שנה שנייה ומעלה, עם יסודות כדורסל טובים, והתאמה פיזית לדרישות של ה-NBA. על אחרים ברור מלכתחילה כי הם הולכים להיות שחקנים מעולים. ג'יימס הארדן סיים את עונתו השנייה באריזונה סטייט כ Consensus All American, שחקן כדורסל שלם עם כישורים ונתונים גופניים ברמת NBA. אבל הארדן נבחר רק שלישי בדראפט 2009. הבחירה בבלייק גריפין, מי שנראה כמו הדבר הבא בעולם הכדורסל, הייתה ברורה. אלא שבחירה אחת לפני הארדן, ממפיס גריזליס לקחו סנטר טנזני בגובה 2.21, שחסם 4 חסימות למשחק במכללות. מה שהוביל את ממפיס לבחירה הזו היה בעיקר חלום. חלום על סנטר שהופך למגן הטבעת הטוב בליגה. "הוא קל רגליים באופן שדיקמבה מוטומבו רק יכל לחלום עליו", אמר המאמן של הגריזליס דאז, ליונל הולינס. כמה משחקים בודדים, שהראו עד כמה הבנת משחק חסרה לת'אביט, ניפצו את החלום ההוא.

במקרים רבים ניתן לזהות שחקן שבטוח יהיה כוכב גדול במקצוענים, והוא הופך לקונצנזוס מספר 1. הקונצנזוסים הללו הופכים לבאסטים לעיתים רחוקות בלבד. ללברון היה את האדג' ב-2003. גריפין ב-2009. לאנתוני דיוויס לא הייתה תחרות רצינית טרם דראפט 2012, ובשנה שעברה היה ברור כי בן סימונס ייבחר ראשון. אלא שעבור מספר שתיים, מצב העניינים הופך למסובך יותר. במיוחד שהבחירה הראשונה ידועה מראש, את עמדת ה runner-up תופס השחקן המסתורי, זה שרחוק מלהיות, בנקודת הזמן הספציפית, השחקן השני בטיבו בדראפט, אבל הוא מביא עימו סקיל-סט ייחודי וחמקמק שמבדיל אותו מהיתר ומציב אותו בהשוואה דווקא למספר 1.

בשנה שעברה זה היה ברנדן אינגראם, פורוורד רזה וקל רגליים מדיוק, שהדמיון הקל מבחינת תנועה לקווין דוראנט הבדיל אותו מהשאר. ב-2012 קיד-גילכריסט הביא עימו רוח קבוצתית מנצחת שלא רואים במספרים היבשים. ב-2003, אחרי שלברון מיצב את עצמו כפרוספקט הראשון, לפני אלוף המכללות כרמלו אנת'וני, היה זה מיליציץ' שנכנס לחלל שהתפנה. אלא שהדוגמה הטובה ביותר מגיעה מדראפט 2010. במקום החמישי בדראפט נבחר דמארקוס קאזינס, שכבר במכללות היה ברור כי הכישרון שלו יוצא דופן, והאופי בעייתי. במקום העשירי פול ג'ורג'. ג'ון וול היה בבירור המוביל בחבורה, וזה שייבחר בבחירה הראשונה. באותו הזמן, אוון טרנר התחיל את עונתו השלישית באוהיו סטייט, אחרי ששנה שנייה איכותית העלתה אותו לדיוני הלוטרי (טופ 14 בדראפט). אלא שככל שנמשכה העונה, טרנר צבר מוניטין של שחקן מנצח, כשהוא מוביל את אוהיו סטייט לניצחונות עם סלים בלתי אפשריים. את העונה הוא סיים עם כמעט כל התארים האפשריים בעולם המכללות, כולל שחקן השנה, ולפתע, הדיון על הבחירה הראשונה בדראפט נפתח. "לטרנר יש את ה it factor, זה שהופך שחקן מ'טוב מאוד' ל'מצוין'", נכתב עליו בבליצ'ר רפורט בטור שדן בזהות הבחירה הראשונה. למזלם של הוויזארדס, ההנהלה שלהם לא קנתה את התחרות המדומה ובחרה בוול. פילדלפיה כן.

התחרות הדו-ראשית שבה אחד מהשניים הוא השחקן הלא-נכון מאפיינת רבים מהדראפטים, ואפשר להזכיר כאן גם את דראפט 2008 (דריק רוז ומייקל ביזלי), והיא זו שמסבירה גם האנומליות שהופכות את הבחירה השנייה לבחירה הנכונה. ב-2007 הייתה תחרות אפית בין גרג אודן וקווין דוראנט על הבחירה הראשונה. דוראנט היה פרשמן שסיפק עונה סנסציונית, והראה כישורים של שחקן ששייך לליגה אחרת. גרג אודן היה סנטר שמגיע לליגה אחת לעשור או שניים, אבל בעיות הברכיים שלו היו ידועות לכל. לפי הקונבנציה, דוראנט, המנייה הבטוחה, אמור היה ללכת ראשון ואודן שני. אלא שפורטלנד העדיפו לקחת בבחירה הראשונה את ההימור, ושילמו על כך ביוקר. גם ב-2006 (ברניאני לפני אולדרידג') השחקן המוכשר עם סימן השאלה הגדול נבחר ראשון, וב-2013 זה היה ההימור של קליבלנד על בנט. חריגה מעניינת מהדפוס נצפתה ב-2015. טאונס נבחר ראשון ודיאנג'לו ראסל שני, בבחירה שדווקא אפשר להבין אותה, אבל לאורך כל אביב 2015 המירוץ על הבחירה הראשונה היה בין טאונס וג'אליל אוקאפור. פליפ סאונדרס המנוח, שמשך בחוטים במינסוטה, העדיף את אוקאפור – הסנטר המושלם לשנות ה90', אבל שוכנע לבסוף לבחור בטאונס. ההפתעה שיצרו הלייקרס, שעשו לשם שינוי את הבחירה הנכונה והעדיפו את ראסל על פני אוקאפור, העבירה באותה שנה את קללת הבחירה השנייה לבחירה השלישית..

ועכשיו מה, לונזו בול?

השיח על NBA נוטה לעיתים קרובות לרדידות והתלהמות יתר. לונזו בול לא היה כנראה התקווה הגדולה הבאה טרם הדראפט, כמו שהוא גם לא באסט מוחלט 12 משחקים בתוך העונה. מבחינת התבנית של הבחירות המקוללות, לונזו אכן מתאים לשם. הוא הנבחר השני בדראפט אחרי בחירת קונצנזוס (מרקל פולץ), בזכות יכולות ייחודיות שהצליחו להצית את הדמיון על כישורים ברמה של מספר 1. אלא שלפני שאנחנו חורצים את גורלו של בול, נסו לגבש את דעתכם על עתידו של השחקן ששורת הנתונים מעונת הרוקי שלו מוצגת כאן

מה דעתכם? 11.7 נקודות ב-38.5% אחוזים מהשדה. חוסר יכולת מוחלט לקלוע מהשלוש. פחות מ-70% מהקו. 7.7 אסיסטים על 3.2 איבודים, טוב פחות מה-6.9 אסיסטים על 2.5 איבודים של בול. השורה הזו שייכת לג'ייסון קיד, אחד מגדולי הרכזים של העשורים האחרונים. ולא פחות חשוב – קיד סיפק את השורה הזו בגיל 21. לונזו בול התחיל את העונה בגיל 20. הבדל של שנה בגיל הזה טומן בחובו לא רק התפתחות בכדורסל, אלא גם התפתחות מנטאלית ומוכנות לליגה. קיד הוביל באותה עונה את דאלאס ל44% הצלחה. הלייקרס כרגע על-42%.

קל לרדת על לונזו בול כשהזריקות לא נכנסות, אבל צריך לזכור שני דברים. הראשון, שגם כשהוא לא קולע, לבול יש כלים אחרים לתרום למשחק. הוא מוסר יוצא דופן, רמה אחת לא רק מעל לרוקיז, אלא גם מעל רכזים ותיקים בליגה

בול מבין את המשחק התקפית, יכול לנהל התקפה ברמה טובה ומקבל בסך הכל החלטות לא רעות בכלל. בחמשת המשחקים האחרונים של הלייקרס, הפלוס מינוס של הקבוצה איתו על המגרש, טוב יותר בהרבה מאשר בלעדיו. אפילו ההגנה אמנם דורשת שיפור, אבל ניתן למצוא בה הרבה נקודות חיוביות. בנוסף, הוא רכז שמתקרב ל-2 מטר, תכונה שלבדה מספקת לו יתרון על רכזים רבים אחרים.

הדבר השני שצריך לזכור זה שלמרות שהקליעה שלו נראית רע, במכללות אותן הזריקות בדיוק נכנסו באחוזים גבוהים. בול קלע 42% לשלוש במכללות, זריקות מטווח NBA, גם בעלייה מכדרור וגם ממסירה. בלי קשר לשאלה האם הזריקה יפה לעין המתבונן או לא, אובייקטיבית – היא עובדת. גם אם לא בסטרץ' הקצר והנוכחי. גם לקלעים טובים יש תקופות. תשאלו את דני גרין.

בול נמצא בעמדה לא פשוטה. הוא זכה להייפ מוגזם בגלל סגנון משחק ייחודי, אבא גאון תקשורתי ונטייה להגזמה מצד התקשורת. הוא כרגע, 12 משחקים בתוך העונה, נקטל בדיוק מאותן הסיבות. בנוסף, יש את עניין הקללה. כלומר, סיבות פסיכולוגיות בקבלת ההחלטות שגורמות לקבוצות לבחור בשחקן הלא-נכון בבחירה השנייה (בדרך כלל). אבל בול מראה מספיק סימנים שהוא, גם אם לא השחקן הטוב ביותר שאפשר היה לבחור בבחירה הזו, יהיה שחקן טוב מאוד בעתיד. ומלבד זאת, אם כבר מדברים על קללות, עוד לא ראינו מפולץ שום דבר חיובי…