פרס מאמן השנה הוא כנראה הפרס הכי מתסכל שיש. בניגוד לפרסים אחרים, בתואר הזה אין אף מאמן שזכה פעמיים ברציפות. אין גם סיכוי שזה יקרה. המאמן תמיד נשפט על סמך העונה הקודמת שלו. אם בעונה הקודמת עשית קפיצה משמעותית מספיק לזכות, הסיכוי שהעונה תעשה קפיצה משמעותית נוספת הוא נמוך מאוד. אף אחד לא מוקיר על עבודה רבת שנים ורבת הישגים. גרג פופוביץ' בקריירה של 20 שנה זכה בפרס רק 3 פעמים, למרות שלכולנו ברור שהוא המאמן הטוב בליגה. פיל ג'קסון, המאמן המעוטר בליגה זכה פעם אחת (עונת ה-72 נצחונות). היה ראוי שמאמן מצליח יקבל את ההכרה על עוד עונה נפלאה, או על עוד עונה שגרתית של 50-60 נצחונות, אבל זה לא יקרה. במקום זה הרשימה מלאה בקוריוזים כמו דון נלסון (3 זכיות), מייק ד'אנטוני (זכיה אחת), ומאמנים שהכשרון של הקבוצה לקח גבוה כמו מייק בראון (לברון), ביירון סקוט (כריס פול) וסקוט ברוקס (דוראנט ו-ווסטברוק). בדיעבד ראינו כמה מוגבלים הם.

זה לא שונה השנה כששוב סקוט ברוקס ומייק ד'אנטוני במועמדים. ברוקס הגיע לוושינגטון ושם את הכדור והאחריות בידיים של וול. שיטה? לא צריך. וול פורח, אבל ברגע בהוא יורד לספסל וושינגטון נראית הרבה פחות טוב, וזו אולי הסיבה המרכזית לחולשת הספסל. באוקלהומה סיטי היה לו את הארדן ורג'י ג'קסון, בוושיגנטון יש לו את סטורנסקי ובורק, וההבדל ניכר. שחקני ספסל הם השחקנים שהכי צריכים שיטה. פחות כשרון, אבל עם הוראות ברורות מה לעשות יותר קל להם לעשות מה שמבקשים מהם. כאשר הבקשות אמורפיות (תקלעו) הרבה יותר קשה להם לתפקד ברמה גבוהה. אני לא בא להקטין או לזלזל חס וחלילה בעבודה של ברוקס. כשחקן לשעבר הוא מצליח להתייחס לכוכבים שלו, לדבר איתם באותה שפה, להוציא מהם את המיטב, לבנות מוטיבציה ואנרגיה. אבל אין סדר, אין ניצול מקסימלי של יכולות הקבוצה, אין היררכיה (באוקלהומה סיטי זה היה יותר ברור לעין עם קרבות המנהיגות בין דוראנט ו-ווסטברוק, פה זה בקטן בין וול וביל. מצד שני אף אחד מהם לא דוראנט או ווסטברוק).

לעומתו לד'אנטוני יש שיטה, וכולם מכירים אותה היטב. כל זמן שיש לו שחקן מרכזי (אז נאש, היום הארדן) שדוחף את הקבוצה ושולט בקצב, שורה של קלעים, וכמה בולדוגים, הקבוצה תראה נפלא. וככה בזמן שכולם אומרים לו תקלע פחות שלשות, הבוס שלו מבקש ממנו לקלוע יותר שלשות. כשכולם מבקשים ממנו לשחק מסודר יותר, הבוס שלו אומר לו לשחק מהר יותר. כשכולם אומרים לו תשמור, הבוס שלו אומר לו תקלע יותר שלשות. וזה מסתדר, נראה נפלא, ומרגיש כל כך 2005. אבל תבדקו אותו בניקס ובלייקרס, וזה נראה הרבה פחות טוב. אני לא בא להקטין מגודל ההישג של יוסטון, או מהעבודה של ד'אנטוני שם. יש לו טקטיקה ברורה איך אמור משחק הכדורסל של הקבוצה שלו להיראות, והוא מוציא אותו לפועל בצורה הכי טובה שהוא מבין.

לעומת ה-ברוקסים וה-ד'אנטונים עומדים ה-פופוביצ'ים, ה-קרים, ה-בודנהולזרים, ועוד כמה. על פופוביץ' אין מה להרחיב. שנה אחרי שנה סן אנטוניו מגיעה ל-50 נצחונות. שנה אחרי שנה הם "מגלים" כשרונות שאף אחד אחר לא זיהה. שנה אחרי שנה הם מפתחים שחקנים כמו שאף אחד לא חשב שאפשר. זה שיטה, זו מערכת, זה סדר, זה היררכיה. הכל מתקתק. כשסטיב קר הגיע לגולדן סטייט היא הייתה במקום השישי במערב. אף אחד לא ספר אותה כקונטנדרית. הוא הפך אותה לסופר קונטנדרית עם כמעט אותם שחקנים שהיו למארק ג'קסון. הוא מיקסם את הכשרון שלהם על ידי הכנסת שיטה, מה שהיה חסר אצל ג'קסון. הוא לא עשה הרבה יותר מזה. בודנהולזר מוציא מיץ מהלימונים באטלנטה. אף אחד לא האמין שהווארד יכול לשחק ככה בלי לפגוע בקבוצה.

כמו שבודאי הבנתם הנטיה שלי היא להוציא מאמנים כמו ברוקס וד'אנטוני מהרשימה ולעשות מקום לפופוביץ' ואחרים. לצערי זה יחטא לפרס, שהוא מאמן השנה, ולא המאמן הכי טוב ב-NBA או מאמן העשור. עדיין אני אנסה לאזן את הרשימה עם מאמנים שהרשימו יותר.

5. סטיב קר

אף אחד לא יצביע לו למאמן השנה כי מ-73 נצחונות הוא ייפול ל66-67, ועוד עם יותר כשרון. אז למה הוא פה? כי בפני קר נצבו לא מעט בעיות עם השילוב של דוראנט, הפחד של קרי להשתלט, העייפות, והאכזבה מההפסד המביך בגמר בעונה שעברה. זה לא עצר את גולדן סטייט מלזכות במקום הראשון בליגה. אף אחד לא יזכור לו את המהפך שהוא עשה בקבוצה כשהגיע. זה היה מזמן. עוד מהפך בלתי אפשרי (לכיוון הרצוי).

4. קווין סניידר

סוף סוף יוטה מתחילה לממש את הפוטנציאל שלה ולסניידר מגיעה הכרה על העבודה רבת השנים שלו בקבוצה. הקבוצה נכנסה לתוך הפלייאוף ויכולה עדיין לסיים עם יתרון ביתיות (כרגע במקום החמישי). אחת ההגנות הכי טובות בליגה (שלישית אחרי סן אנטוניו וגולדן סטייט), מסביב לרודי גובר. התקפה שבנויה מסביב לגורדון הייוורד וזה עובד. צריך לזכור גם את כמות החיסורים והפציעות שעברו על הקבוצה: היל שיחק רק 47 משחקים, פייבורס 49, הוד 58, וגם הייוורד החמיץ כמה משחקים בתחילת העונה. זה לא מנע מהג'אז להיות במקום הרביעי רוב העונה, וכעת החמישי.

3. מייק ד'אנטוני

גם אחרי כל מה שכתבתי, קשה להתעלם מההישג של יוסטון. הקבוצה הייתה אמורה להיות קבוצת סף פלייאוף, והיא הבטיחה את המקום השלישי במערב הקשה דיי מזמן. היא גם מקום שלישי בליגה, לפני כל המזרח. ד'אנטוני הפך את הארדן לרכז, והרבה פקפקו בהחלטה. הארדן גם ככה היה השחקן היוצר של יוסטון, ולא היה ברור מה זה ישנה. זה הפך את הארדן למלך האסיסטים של הליגה, עם 11.2 אסיסטים לעומת 7.5 בעונה שעברה. הוא הוסיף 1.1 איבודים ל4.6 שהיו לו ככה שהמחיר לא היה נורא. ההתקפה של יוסטון נראית מצויין. כשהארדן נח יש לו את אריק גורדון ועכשיו גם את לו וויליאמס שינהלו את ההתקפה. יש לו את הסגל המושלם, הבוס המושלם, וכל הכוכבים הסתדרו עבור ד'אנטוני. בראי של מאמן השנה עדיין מגיעה לו ההכרה על העבודה שלו.

2. אריק ספולסטרה

אריק ספולסטרה לא ממש מקבל קרדיט על האליפויות של מיאמי. היה לו את לברון וייד ובוש. היה לו את ריי אלן ושיין באטיה. היה לו את פט ריילי שהשבית את לברון ג'יימס כמו שחקן רגיל. מה בדיוק כל זה קשור אליו? ובכן מגיע לו המון קרדיט. אחרי פתיחה של 11 – 30, כשהמועדון הולך לטנקינג (ואפילו פט ריילי הסכים לזה) הוא הצליח לעשות אחורה פנה ולנצח 13 רצוף. מיאמי על סף מאזן של 50% ועל סף פלייאוף. אולי היא לא תגיע לשם (נדע רק ברביעי), אבל בהחלט מגיע לה להיות שם. הוא עושה את זה עם שחקנים שכולם כבר התייאשו מהם: דיון וייטרס וג'יימס ג'ונסון בתפקידים מרכזיים. גם מדראגיץ' היו כבר שמועות על סף יאוש. הוא ממש הוציא מים מהסלע עם שחקנים כמו טיילר ג'ונסון וג'וש ריצ'רדסון חסרי הנסיון. המאזן לא משקף. תראו מה הוא עשה מאז אותה פתיחה: 28 – 11, 72% היה שם אותו במקום שלישי בליגה ומקום ראשון במזרח. לא זכור לי מהפך כזה תוך כדי עונה, והקרדיט כולו לספולסטורה.

1. גרג פופוביץ'

אמרתי שאנסה, אבל גם בראי השנה האחרונה, פופוביץ' הוא המאמן הכי טוב ב-NBA. הוא הפך את קוואי לנארד למועמד לגיטימי ל-MVP. הוא הביא את סן אנטוניו למקום בשני בליגה עם אולסטאר אחד בלבד. מי השחקן השני הכי טוב בספרס? אולדריג'? גאסול? פארקר? מאנו? קשה לומר. אולדריג' אמור היה להיות, אבל הוא ממש לא יציב. גאסול לא מזכיר את ימיו בשיקגו ולוס אנג'לס. פארקר מזכיר מישהו שהיה פעם הבעל של אווה לונגריה, ומאנו מזכיר ימיו כקדם פעם בכמה משחקים. ועדיין יש שיטה. והשיטה הזו מאפשרת לשחקנים כמו פטי מילס, דווין דדמון, דג'ונטה מורי, ג'ונתן סימונס, דייויס בארטנס, קייל אנדרסון, לשחק ולתרום. חלקם רק הגיעו לליגה, את רובם לא הכרתם וכנראה גם לא תכירו (עד שהפיסטונס יזרקו עליהם המון כסף). זו השיטה, זה המאמן, זה המערכת. 60 נצחונות ומקום שני בליגה. וגם המאמן הכי טוב ב-20 השנה האחרונות. זה רק בונוס.