קחו קבוצה שהגיעה למשחק 7 בגמר אזורי ותוסיפו לה שני אולסטארים, היא בוודאי תהיה קונטנדרית, לא? אז זהו, שלא. כדורסל זה לא משחק מחשב. זאב סוביק כתב על חשיבותה של הכימיה הקבוצתית, הוספת שני כוכבים לא בהכרח משפרת את הקבוצה – יש המון חשיבות להתאמה של החלקים במכונה. בוסטון נכשלה בכימיה 101.

בפרקים הקודמים של "קיירי וחברים"

בוסטון יצאה מהעונה שעברה, שבה הציגה יכולת מרשימה וצעירים מבטיחים, למעשה עם אותו סגל. שלושת השינויים היחידים במצבת השחקנים היו מינוריים על הנייר. שיין לארקין הפך לבראד וואנאמייקר, ג'בארי בירד כלא את חברתו שנייה אחרי שקיבל חוזה ונאלץ לעזוב לטובת הליכים פליליים. מהדראפט הגיע רוברט וויליאמס, המכוּנה "טיים לורד". קיירי אירווינג וגורדון הייוורד היו חלק מהסגל של בוסטון גם בעונה שעברה. הייוורד החסיר את כל העונה אחרי פציעה מחרידה במשחק הפתיחה, קיירי נעדר מסוף העונה והפלייאוף. החזרה שלהם לקו הבריאות היא השינוי העיקרי בכלים שעמדו לרשותו של בראד סטיבנס.

על הנייר זה נשמע מצוין. קיירי אירווינג הוא אחד מהשחקנים ההתקפיים היעילים בליגה, מחסל במאני טיים, בדיוק הגרוש ללירה שהיה חסר לקבוצה, והייוורד הוא 2.03 של קפטן אמריקה שעושה הכל. נפלא, לא? בפועל, קפטן אמריקה התגלה כמישהו שרק לומד ללכת, ועדיין מתקשה לרוץ. מילולית. באוגוסט הוא רק התחיל ללכת שוב בכוחות עצמו לאחר הפציעה, כך שאופטימי מדי לצפות ממנו להוביל קבוצה כבר בנובמבר, עם פתיחת העונה.

מהצד השני של המטבע, קיירי אירווינג דאג להסביר לצעירים, אלו שרק חצי שנה קודם היו במרחק 5 דקות מגמר NBA, שהם לא יודעים לנצח, אז שישתקו ויקשיבו. זה הוביל לפתיחה מזעזעת של 10 – 10. ב-26 בנובמבר, סטיבנס עשה שינוי בחמישייה: צמד המרכוסים, סמארט ומוריס, עברו לחמישיה, במקום ג'יילן בראון וגורדון הייוורד, שירדו לספסל. בוסטון נצחה 27 מ-38 המשחקים הבאים, והיה נדמה שהמצב השתפר. אלא שבקשת הטרייד של אנתוני דייויס פגעה לא רק בניו אורלינס ובלייקרס, היא פגעה גם בסלטיקס, פגיעה כפולה. מצד אחד הצעירים שמעו ללא הרף את השם שלהם בהקשר של טריידים. ילדים בני 21-22 לא יכולים להתעלם מזה. לכו תבדקו שוב את העונה של הלייקרס והסלטיקס מאותה נקודה. מהצד השני היה את קיירי, שלא אמר כלום ולא תכנן כלום אבל חטף את האש מהתקשורת, ששאלה אותו אם הוא מתכנן להישאר לכשיביאו את דייוויס. קיירי ניסה להתעלם, אחר כך להתחמק ואז עשה טעות כשאמר לכתבים שישאלו אותו ב-1 ביולי.

אם כל שחקן אחר היה עונה את אותה תשובה, היא הייתה נתפסת בתור "לא עכשיו, אני מרוכז במשהו אחר". אבל קיירי דאג בתחילת העונה לעלות על הפרקט מול אולם מלא באוהדים ולהבטיח שיחזור. קיירי צילם פרסומת באולם של הטי די גארדן עם אביו. קיירי אמר שהוא רוצה שאף אחד אחר לא ילבש יותר את מס' 11 בבוסטון. כלומר רוצה שיתלו את הגופייה שלו בראש האולם. אחרי כל זה קיירי לא יכול להגיד "תשאלו אותי ב-1 ביולי" ולצפות שזה יעבור חלק.

מאותה נקודה, העונה של הסלטיקס הייתה רכבת הרים: ניצחון על הווריירס באורקל ב-33 הפרש לצד הפסד בשיקגו. רצף ניצחונות מול קבוצות חזקות שמלווה ברצף הפסדים לקבוצות חלשות. אובייקטיבית, היה קשה להעריך לאן הקבוצה תגיע. הבעלים של הקבוצה, בצעד פחות דיפלומטי, אמר שהוא רואה אותה יכולה להגיע לגמר ובאותה נשימה לעוף בסיבוב הראשון.

הכשלון לא יתום

בניגוד למשפט המפורסם, פה דווקא יש המון אחראים לכישלון. כמו שציינו החבר'ה בדה ג'אמפ בסרטון, כולם אשמים במידה כזו או אחרת. ראשון יעלה ויבוא הכוכב המרכזי, קיירי אירווינג. כאמור, כל העונה הוא התנהג כמו "אני ואפסי עוד", קטל את החברים והסביר לתקשורת שבוסטון תהיה בסדר "כי אני פה".

כשיש לך פה כזה גדול, כדאי שיהיו לך קבלות. לכן, שלא במפתיע, כל האש כרגע מכוונת לאירווינג. ברמה האישית, כבר במהלך העונה כל מהלכי ההירו בול שלו, או שלשות הפוזה סטייל דמיאן לילארד, הרגיזו אותי. כן, כשהסלים נכנסו הם אכן היו יפים, אולם כשהוא החטיא בוסטון לא מעט פעמים איבדה יתרון יקר בדקות הסיום.  צריך לזקוף לזכותו של אירווינג שהוא ניסה להשתלב בסגנון הקבוצתי ואף התאמץ בהגנה. הוא הוביל את הסלטיקס בדיפלקשנס וסחיטת עבירות תוקף ואפילו גרם למאמנו לשעבר ביירון סקוט להגיד ב-ESPN שהוא חשב שאין סיכוי לגרום לקיירי לעשות דברים כאלה. אלא שכמו במקרה של ראסל ווסטברוק, המנהגים של העונה הרגילה, לא מחזיקים בפלייאוף כשהכסף על השולחן.

עם הנסיון להשתלב בסגנון הקבוצתי, קיירי עדיין הקפיד להבדיל את עצמו ועצבן לא מעט אנשין בבוסטון. אחרי ההפסד לאורלנדו אירווינג העיר שלא הוא קיבל את הכדור בסיום, ושוב מתח ביקורת על הצעירים שלא יודעים לנצח. במשחקי הבית נגד מילווקי בוסטון הייתה קרובה ואף הובילה במחצית הראשונה, אבל במחצית השניה קיירי החליט שהוא מנצח לבד את המשחק, חירב את ההתקפה של בוסטון וגרם להפסדים בהפרש דו-ספרתי.

למען האמת, התוצאות די משקרות. מי שצפה במשחקים האלה ראה שבכל פעם בוסטון הייתה במשחק במחצית הראשונה עד שקיירי הלך עם הראש בקיר. מנהיג גם אמור להרים את השחקנים שאיתו, לא לזלזל בהם, ואין ספק שקיירי כשל בתפקיד המנהיג. הוא אמנם שחקן מהדרג הראשון בליגה, אבל ככל הנראה לא יכול להנהיג קבוצה.

גם בראד סטיבנס אחראי לכישלון. אם הכוכב שלך לא משתלב בשיטה צריך לשנות אותה כך שתתאים לו יותר, או לנסות לראות איך בכל זאת אפשר לשלב אותו בשיטה. סטיבנס, שהשיטה שלו עבדה יפה בשנים הקודמות, החליט לנסות לאחוז את המקל בשני קצותיו: להמשיך איתה ובמקביל לתת לקיירי לעשות כרצונו. התוצאה הייתה מעין מישמש שבסוף לא הוביל לשום מקום. אני יודע שזו ליגה של כוכבים, ואף מאמן לא יכול להגיד כלום לכוכב הראשי של הקבוצה, בטח לא כשבתום אותה עונה הכוכב יכול לעזוב וצריך להיות נחמדים אליו שחלילה לא יעלב, אבל התבקש להושיב את קיירי על הספסל. בטח במשחקים מול מילווקי. אם הקבוצה מפסידה כשהוא על המגרש, צריך לגדל ביצים ולחזור למה שעבד. בלעדיו. ברור לי שאני חי בסרט, ושכל מאמן היה ממשיך עם הכוכב שלו גם אם הוא מפשל ומחרב את המשחק.

שנה שעברה זאק לואו הגדיראת התפקיד של מאמן בליגה, כמתחלק ל-3 חלקים: יכולת טקטית, בניית תרבות ארגונית ופיתוח צעירים. מבחינה טקטית אין ספק שסטיבנס הוא אחד מהמאמנים הטובים בליגה אם לא הטוב ביותר. מאמנים אחרים כבר אמרו עליו שיש לו יכולת לראות תוך כדי משחק דברים שאחרים צריכים לחזור אח"כ ולצפות בווידאו כדי לתפוס. התרגילים שלו אחרי פסקי זמן הפכו לשם דבר, וחבל שלא ראינו מהם יותר. גם מבחינת פיתוח צעירים אין ספק שהולך טוב בבוסטון (אפילו גרשון יבוסלה הפך לשחקן שאפשר לשים על המגרש לאיזה 2 דקות בעונה). בחלק של בניית תרבות סטיבנס נכשל. אי אפשר לבנות תרבות ושהכוכב שלך לא יהיה חלק ממנה. זה לא עוזר להיות גאון טקטי כשעל המגרש יש שחקן שעושה מה שהוא רוצה.

בניגוד למאמנים אחרים, שמחפשים על מי להפיל את האשמה, סטיבנס לקח אחריות ויפיק לקחים. אצלינו נהוג לדרוש את ראשו של המאמן על כל כשלון. היה אפילו טור באיזה אתר ישראלי שטען שסטיבנס הוא מאמן גרוע כי הוא לא חיבק את השחקנים שלו. לא כל טעות מצדיקה פיטורים. זה גם לא שיש מאמן טוב יותר פנוי.

ומה עם שאר השחקנים? סטיבן ג'קסון הגדיר זאת מצוין: זה ששחקן אחר בקבוצה שלך משחק רע, לא אומר שגם לך מותר לשחק רע ואגואיסטי. טרי רוזייר שיחק בשביל החוזה הבא שלו, טייטום רצה להיות קובי (אין מקום להשוואה), הייוורד רצה לחזור לעצמו. לכל אחד הייתה את האג'נדה שלו, במקום שתהיה להם אג'נדה מאוחדת. כל אחד משחק בשביל עצמו וכשבוסטון לא משחקת כקבוצה, היא מקבלת בראש. זה לא משנה אם היא הובילה לפני, או הייתה בפיגור.

צריך לזכור שטייטום פרח בעונתו הראשונה והגיע לגמר אזורי, ושבראון בשתי העונות הראשונות שלו בליגה הגיע לגמר אזורי. כמו שיש השפעה שלילית על תרבות כשמתרגלים להפסדים, כך יש גם השפעה שלילית כשמתרגלים לניצחונות. פתאום כל הפסד הופך לטראגי ולמשהו שיושב בראש ומסרב להרפות. המון כישרון זה טוב, אבל צריך גם את הניסיון שעוזר לקחת דברים בפרופורציה.

ואחרי כל זה, צריך גם להגיד את האמת: זו לא בושה להפסיד לסלוודור.

מילווקי הייתה קבוצת ההגנה מספר 1 העונה, 4 בדירוג התקפי וראשונה בדירוג נטו. כל זה עם המועמד המוביל ל-MVP. זה לא הגיע במזל. אני לא מאלה שחושבים שהעונה הרגילה לא אומרת כלום. היא אומרת לא מעט. מסתבר שאפשר להיות ממש טוב, אבל בסוף יגיע איזה סלוודור שיהיה טוב יותר.

בנוסף לכל מה שכתבתי, יש לי תיאוריה ואני מחכה לראות איך היא עומדת למבחן בפלייאוף: אנחנו בעידן שבו אי אפשר להגיע רחוק אם השחקנים המובילים שלך הם גארדים. עם כל הכבוד לקרי, די ברור שבפלייאוף השחקן הטוב של הווריורס עד כה הוא דוראנט. קבוצות כמו יוסטון, אוקלהומה סיטי וגם בוסטון כבר בחוץ. פורטלנד היא סוג של יוצאת מן הכלל. אני עדיין לא יודע להסביר את הסיבות לזה, מוזמנים להסביר בתגובות.

מה הלאה?

מתחילים עם הדראפט. לבוסטון יש 4 בחירות כרגע: של סקרמנטו (אלא אם היא הופכת לבחירה הראשונה, ואז היא הולכת לפילדלפיה ובוסטון מקבלת את הבחירה של הסיקסרס), של ממפיס (מוגנת טופ 8, כלומר אם ממפיס באחת משמונת המקומות הראשונים, מה שעשוי לקרות, בוסטון תקבל אותה בעונה הבאה), של הקליפרס ושלה עצמה.

אופציית שחקן לעונה הבאה: קיירי אירווינג, אל הורפורד וארון ביינס
אופציית קבוצה: שמי אוג'לייה
שחקן חופשי מוגבל: טרי רוזייר, בראד וואנאמייקר ודניאל ת'ייס
שחקן חופשי: מרכוס מוריס
חוזה מובטח לפחות לעונה הבאה: גורדון הייוורד, ג'ייסון טייטום, ג'יילן בראון, מרכוס סמארט, רוברט וויליאמס וגרשון יבוסלה

מרכוס מוריס כנראה יעזוב. הוא הראה יכולת טובה ויקבל הצעות עם הרבה כסף שבוסטון כרגע לא יכולה להרשות לעצמה לשלם. סיכוי קלוש למדי שהוא ייתן הנחה בשביל להישאר. הוא אמנם ענה בדיפלומטיות שישמח להישאר, אבל הוא ילך לאן שישלמו לו. ומגיע לו. צריך לזכור שהוא כבר נתן הנחה לפיניקס ונכווה.

שאלת השאלות היא כמובן קיירי. לאור כל האמור לעיל אני לא אבכה יותר מדי אם ילך. אבל אם יש אפשרות להשאיר אותו אז צריך להשאיר, מהסיבה הפשוטה שתמיד עדיף נכס שאפשר להוציא ממנו משהו. הפעם, בתקווה, איינג' יוכל לנסות לראות מה קורה, ואם לא הולך גם שנה הבאה להעביר בטרייד ולחזור למה שכן עבד. אף פעם אי אפשר לדעת. גם אם הסיכוי לכך נמוך, יכול להיות שבשנה הבאה הכל יעבוד ויתפקד כמו שצריך.

אם קיירי יישאר יש את שאלת אנתוני דייוויס. דייוויס לא יכול לבוא עד שקיירי לא יוצא מהחוזה. יתכן מאוד שעסקה עליו תתקיים כבר בדראפט או אף לפני. לכן בוסטון תצטרך לתאם עמדות עם קיירי בתקווה שייתן לה תשובה כנה לפני שתעשה מהלך. אם קיירי עוזב, זה כנראה יהיה מסוכן מדי לעשות מהלך על דייוויס. אחרי שסיימנו את זה יש את שאלת אל הורפורד. הורפורד כל העונה שתק אבל הוא באותו מצב כמו קיירי, והוא כבר ענה בכנות כשאמר שהוא מחכה לראות מה יקרה עם בוסטון בקיץ לפני שיחליט על המשך צעדיו. אם הוא יחליט להישאר, לפי הדיווח כאן הוא בהחלט ישקול לחתום על חוזה ידידותי יותר לקבוצה, כזה שיסייע לה להביא שחקנים נוספים.

אם גם קיירי וגם הורפורד עוזבים, הולכים שוב למצב של בניה כאשר הפעם נותנים לחלוטין את המפתחות לצעירים, בתקווה שישחקו כמו בשנה שעברה ולא כמו העונה. אחרי העונה שעברה נדמה היה שטרי רוזייר ירצה לקבל חוזה גבוה ולבוסטון לא ישתלם להשאיר אותו. מוקדם יותר העונה הוא גם התארח בפודקאסט של ריק פיטינו ואמר שדווקא לא משנה לו לעלות בחמישיה, אבל 2 דברים כן משנים לו: תרבות מנצחת וכסף. כי הוא "ראה דברים".הוא מתכוון כנראה לטרייד של אייזיאה תומאס, והוא לא מתכוון לתת הנחה לקבוצה שתתייחס אליו כמו נכס.

אם קיירי יעזוב כנראה שיעדיפו להשאיר את רוזייר, אולם זה עדיין תלוי במחיר, ויש כמה קבוצות שעשויות לאיים על בוסטון ולקחת ממנה אותו. פיניקס, שיקגו ואורלנדו הן 3 קבוצות שצריכות רכזים. סביר שפיניקס ושיקגו ינסו להשיג קודם כל רכז בדראפט, ואם לא אז את דיאנג'לו ראסל או מישהו אחר כמו ריקי רוביו שמסיים חוזה. אי אפשר לפסול שהן יפזלו לכיוון רוזייר. לשלושתן אפשר להוסיף את שארלוט: אם קמבה ווקר יעזוב אותה כנראה שגם היא תתעניין בשירותיו של רוזייר. ייתכן שגם הניקס ודאלאס ירצו רכז, אולם הן כנראה יכוונו אל ווקר או דיאנג'לו ראסל.

איינג' עושה עסקאות בתום עונה כי הוא מעדיף להיות בצד שיודע מה סגל הקבוצה שלו בעונה הבאה. עם זאת, לראשונה מזה זמן מה השליטה לא בידיים שלו, ובוסטון מגיעה לקיץ במצב של חוסר ודאות כשהיא אינה תלויה בעצמה. התחנה הראשונה היא הלוטרי, בלילה שבין שלישי לרביעי. אם הניקס ישיגו בלוטרי בחירה גבוהה הם ישתמשו בה כדי להביא את דייוויס (ולשכנע את דוראנט שאולי כבר משוכנע). אם הבחירות של ממפיס וסקרמנטו יזוזו, אז תלוי לאן הן יזוזו ואיך הבחירות של בוסטון יראו כתוצאה מכך. לאחר מכן הסלטיקס יחכו להחלטתו של קיירי, ואז להחלטות של מוריס ורוזייר, ואחרי שיעשו מספיק צעדים, להחלטה של הורפורד.

בשורה התחתונה, הולך להיות קיץ מסקרן למי שלא אוהד בוסטון, וקיץ לא קל למי שכן.