בלי סיבוב פרידה, בלי רעש וצלצולים. רק לחשושים ושמועות אחרי פגישה עם הבעלים והודעה לקונית שנשלחה לעיתונאים. כך סיכם טים דאנקן 19 עונות שבמהלכן הוא הפך לפאוור פורוורד הכי טוב שעלה על הפרקט. היו לו לא מעט רגעים מיוחדים, שמחים ועצובים, רגעים שבהם הוא שבר שיאים אישיים וקבוצתיים, וגם חמש אליפויות עם סן אנטוניו ספרס. לשמחתי הרבה אוכל לספר לנכדים שלי שחזיתי בכל אחת מהן במו עיניי, שחמש פעמים דמעו מאושר.

 

האליפות הראשונה – ניצחון 4-1 על ניו יורק ניקס, 1999

 

הדרך לאליפות הראשונה לא הייתה רצופה שושנים. רק שנתיים קודם הקבוצה סיימה עם מאזן היסטורי מזעזע של 20 ניצחונות ו-64 הפסדים, לאחר פציעתו של דייוויד רובינסון. המאזן הזה הוא שהוביל לבחירה הראשונה בדראפט, בחור מגודל בגובה 2.11 מאיי הבתולה בשם טים דאנקן, ולצרור שאלות מצד חבריי לשכבה מדוע אני אוהד את הקבוצה הלוזרית הזו. התשובה הגיעה בשנת 1999.

 

כבר בעונתו הראשונה לדאנקן היה תפקיד דומיננטי לצד רובינסון. 'מגדלי התאומים' קראו להם, והם שלטו בצבע מהודו ועד כוש, אך העונה הזו הספיקה רק למקום רביעי במערב ולהדחה בסיבוב השני על ידי יוטה ג'אז. עונה אחר כך כבר היה סיפור אחר. עכברי NBA ותיקים זוכרים אותה כעונה המקוצרת שבה בגלל שביתת השחקנים שיחקו רק 50 משחקים, מתוכם סן אנטוניו ניצחה 37. בפלייאוף היא כבר שייטה עם ניצחונות כמעט חלקים על מינסוטה, הלייקרס ופורטלנד, בדרך לגמר נגד הניקס של ג'ף ואן-גנדי. בימים ההם עוד הייתה בניו יורק קבוצת כדורסל אמיתית, עם פטריק יואינג, לארי ג'ונסון ולטרל ספירוול.

 

אבל גם ואן-גנדי ושחקניו לא יכלו למגדלי התאומים ששלטו בצבע, כנראה גם בזכות היעדרותו של יואינג מסדרת הגמר עקב פציעה. 47 שניות לסיום המשחק החמישי, ביתרון 3-1 בסדרה, שון אליוט חודר לצבע ומוסר לאייברי ג'ונסון בפינה, שקובר שלשה שמסדרת לסן אנטוניו יתרון 78-77. בהתקפה הבאה של הניקס, דאנקן ורובינסון דאגו שספריוול לא יצליח להתרומם לקליעה, וסדרו לי ולמועדון אליפות ראשונה. דאנקן זכה ב-MVP של הגמר. אליפות עם כוכבית קראו לה, אבל לי לא היה אכפת. אני הייתי ילד בן 17 שמתעורר בלילה לראות קבוצה מהצד השני של העולם, ולכמה רגעים הייתי על גג העולם.

 

האליפות השנייה, ניצחון 4-2 על ניו ג'רזי נטס,2003

 

סן אנטוניו מעולם לא הצליחה לייצר רצף של זכיות באליפות, ואם זה לא מספיק, פעמים רבות העונה שאחרי האליפות לוותה במפח נפש יחסית גדול, כמו עונת 2000-2001 שהסתיימה בהדחה בסיבוב הראשון לפניקס. עונה אחר כך, כבר החלה היריבות המיתולוגית עם הלייקרס של קובי ושאקיל, ששנתיים ברציפות הצליחה להדיח את סן אנטוניו, אבל ב-2003 באה הנקמה בדמות הדחה בחצי גמר המערב.

 

אחר כך באה דאלאס של נוביצקי ונאש, אבל גם היא נכנעה לחמישייה אימתנית, שמלבד דאנקן ורובינסון כללה את טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי הצעירים, בתקופה שעוד היה להם שיער, וברוס "קרטה קיד" בואן, שהפך את ההגנה למקצוע. על הספסל ישבו להם סטיב קר וסטיבן ג'קסון המופרע, בין השאר.

 

אחרי דאלאס באה ניו ג'רזי של ג'ייסון קיד, ריצ'רד ג'פרסון וקניון מרטין. זו הייתה תקופה שבה שיחקו בפורמט 2-3-2 בגמר, וסן אנטוניו הגיעה למשחק שישי ביתי עם יתרון 3-2, אחרי ניצחון בניו ג'רזי. הפעם לא היו דרמות וגם לא כוכבית. סן אנטוניו ניצחה 88-77 כשדאנקן מסיים בפעם השנייה כ-MVP של הגמר ועוזר להעניק לדייוויד רובינסון אליפות נוספת, רגע לפני שהוא פורש ומעביר לו את הלפיד. הפעם, ברגע של צלילות, החלטתי להקליט את המשחק על קלטת VHS, ועד היום יש לי אותו מוקלט איפשהו, כנראה.

 

אליפות שלישית, ניצחון 4-3 על דטרויט פיסטונס, 2005

 

השילוב בין חוסר מזל ליריבות עם הלייקרס הוביל לכך שעונת 2003-04 תיזכר לעד בקרב אוהדי דאנקן וסן אנטוניו כעונת ה-0.4 שניות. חצי גמר המערב, משחק חמישי, 2-2 בסדרה נגד הלייקרס. במצב של מינוס נקודה דאנקן עולה לזריקה מטורפת איפשהו בין הבקבוק לקו השלוש וקולע אותה עם הקרש, איך לא, 0.4 שניות לסיום. ואז בא דרק פישר, וקבר את סיכויי האליפות השנייה ברציפות. אומרים שיש כמה רגעים שנחרטים בזיכרון של בן אדם. אצלי אלו הם הגיוס, החתונה, תאונה לא נעימה שעברתי, וגם ההפסד הזה, הכל כך כואב.

 

סן אנטוניו יצאה לקיץ מלא מחשבות שבמהלכו הגיעה למסקנה שגם היא צריכה שחקן שקולע שלשות ניצחון והחתימה את רוברט "ביג שוט" הורי. לצידו, על הספסל, היה גם בנו אודריך, שחילטר איזו עונה במכבי תל אביב. היא הסתערה על הליגה וסיימה במקום הראשון, ניצחון אחד בודד מעל דאלאס. בפלייאוף היא ניצחה את דנבר, פניקס וסיאטל סופרסוניקס, בדרך לגמר נגד דטרויט המיתולוגית של טיישון פרינס, ריפ המילטון, צ'ונסי בילאפס והצמד ב. וואלאס את ר. וואלאס.

 

במקביל, אני הייתי בטיול אחרי צבא בניו זילנד יחד עם חברי הטוב ג', אוהד סן אנטוניו גם הוא, וחזרתי בדיוק לסדרת הגמר, רק שהפעם לא הלך לקבוצה שלי בקלות. שתי הקבוצות שמרו על הביתיות כל אחת וגררו את הסדרה למשחק שביעי, שבו המומנטום דווקא היה בצד של דטרויט.בעיניים טרוטות מחוסר שינה צפיתי בהם לא מצליחים לפתוח פער על הפיסטונס המעצבנים במשך שלושה רבעים, ואפילו נגררים למינוס תשע ברבע השלישי, עד שטים דאנקן התעורר. לא הלך לו כל הסדרה נגד החבר'ה של דטרויט אבל בדיוק ברגע הנכון, יחד עם מאנו ג'ינובילי, הוא החל לצלוף, מסיים עם 25 נק', 11 ריבאונדים, תואר MVP שלישי בסדרת הגמר וטבעת אליפות שלישית. ואני? אני בעיקר שמחתי שבקבוצה היה גם את שון מארקס הניו זילנדי.

אליפות רביעית, סוויפ 4-0 על קליבלנד קבלירס, 2007

 

אחרי שגם בעונת 2005-6 סן אנטוניו כשלה במאבק האליפות בשלב יחסית מוקדם (הפסד בסיבוב השני לסקרמנטו), דבקה בה הסטיגמה שהיא יכולה לקחת אליפות רק בעונות אי-זוגיות. את דאנקן זה לא עניין, והוא סיים את עונת 2006-07 פעם עשירית ברציפות עם ממוצעים של 20 נק' ו-10 ריבאונדים או יותר.בפלייאוף, הוא נתקל בפניקס העקשנית, שלעד תזכור לסן אנטוניו את התאקל במשחק 4 בין רוברט הורי לסטיב נאש, מה שהוביל להרחקתם של סטודמאייר ודיאו מפניקס במשחק הבא, ולטענת כל אוהד פניקס היה מה שגמר את הסדרה מבחינתם.

 

הפעם, בגמר חיכתה לה קליבלנד קבלירס עם לברון ג'יימס, שעשה את הופעת הבכורה שלו בגמר ה-NBA. האליפות ממש לא הייתה מובטחת, אחרי שבעונה הרגילה קליבלנד ניצחה אותנו פעמיים, אבל לפלייאוף חוקים משלו, ודאנקן משלו. סן אנטוניו טיילה ל-4-0 קליל והפעם, היה זה טוני פארקר שקטף את תואר ה-MVP של הגמר. אני בטוח שלדאנקן ממש לא היה אכפת.

 


אליפות חמישית, ניצחון 4-1 על מיאמי היט,2014

 

אז החלו שבע השנים השחונות, שבמהלכן סן אנטוניו החליפה לא מעט שחקנים ואף הביאה מאינדיאנה את קוואי לנארד, כדי למלא את החלל שייווצר לאחר פרישתו של דאנקן שהלכה והתקרבה. במקביל, דאנקן ואני התבגרנו וחווינו לא מעט רגעים שמחים ועצובים, כולל הפסד בסדרת הגמר למיאמי של אותו לברון, בעונת 2012-13.

דווקא בסדרה הזו המומנטום היה בצד של סן אנטוניו, שאף הובילה 3-2, אבל אז הגיעה שלשת הניצחון המטורפת של ריי אלן שהשוותה את הסדרה. גם במשחק השביעי סן אנטוניו הייתה בתמונה ואף כמעט והשוותה, אך החטאה של דאנקן מתחת לסל בשניות הסיום סגרה את הסיפור, והובילה לתסריט שקברניטי הליגה כל כך אוהבים – הנקמה.

 

כולם דיברו על כך שלעונת 2013-14 סן אנטוניו תגיע רעבה מתמיד, שכנראה לא יהיו עוד הרבה עונות לדאנקן, שהזיכרון של משחק שש מהדהד חזק בראש של גרג פופוביץ', ושלכן הפעם היא חייבת לזכות. אז את העונה הרגילה היא אכן סיימה במקום הראשון, אבל את הפלייאוף היא החלה בקרטוע, כשדאלאס גוררת אותה למשחק שביעי ומכריע בסיבוב הראשון. הרבה ציפורניים אכלתי באותה סדרה.

 

משם הדרך לגמר נגד מיאמי הייתה קצת יותר קלה, והפעם, מיאמי נכנעה 4-1 במשחקים שברובם הגדול נגמרו בהפרש דו-ספרתי. הסדרה הזו הייתה בסימן העברת הלפיד מדאנקן ללנארד, שגם קטף את תואר ה-MVP של הגמר. מאז אותה אליפות הרקע של שולחן העבודה במחשב שלי הוא תמונות מתחלפות מסדרת הגמר, כולל תמונה של דאנקן ורובינסון (על אזרחי) מסמנים את הספרה חמש באצבעות.

 

אחרי לכתו

 

הקריירה של דאנקן כשחקן הספרס ושלי כאוהד הקבוצה התנהלה כמעט במקביל. התחלתי לאהוד את סן אנטוניו רק שלוש שנים לפני הגעתו, ורק לא מזמן חשבתי על זה שכבר חלפו יותר מ-20 שנה מאז. מההתחלה היה ברור שמדובר בשחקן חד-פעמי, שלקח את המועדון על כתפיו, אבל לצד ההערכה וההערצה האדירה לפועלו, גם הוא תמיד הבין שכדורסל זה משחק קבוצתי וידע לפרגן לחבריו כשצריך.

 

לכן, הפרישה שלו לא הותירה במועדון חלל ענק כמו שמצופה אחרי פרישה של כוכב כל כך גדול. כבר כמה שנים שמדברים על כך שהוא אולי יפרוש, למרות שגם בגיל 39 ו-40 הוא שיחק ברמה שבה לא מעט שחקנים שהם חצי מגילו היו מתים לשחק, והמערכת המשומנת של הספרס ידעה לעשות את ההתאמות הנדרשות, כמו החתמתו של למרכוס אולדריג' לפני שנה.

 

עכשיו נשאלת השאלה מה הלאה. בוריס דיאו ובובאן מריאנוביץ' עזבו לטובת פאו גאסול ודווין דדמון, ואחרי ההפסד בעונה האחרונה לאוקלהומה נראה שהסגל זקוק לחיזוק נוסף, לאו דווקא בעמדה של דאנקן, אבל אני לא דואג. הקיץ עוד צעיר, ואני בטוח שלהנהלת המועדון יש כמה וכמה תוכניות, ושגם אחרי לכתו של דאנקן, סן אנטוניו תמשיך להיות אחת מהקבוצות המובילות בליגה. תודה לך ביג פונדמנטל על 19 שנים נפלאות. לא יכולתי לבקש שחקן טוב יותר לקבוצה שאני אוהד.